אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 3 / אגרת 55 - שנת 1932 / שיחה 1, 29.11.05

שיחה 1, 29.11.05

"פרי חכם - אגרות", דף קס"ב

תקציר : בעל הסולם מביע אכזבה רבה מכך שהתלמיד לא כתב לו מזה שנתיים, וזאת לא משום שלא כתב, אלא מפאת התרחקות התלמיד. למרות זאת כותב לו בעל הסולם באריכות ובעמקות רבה. הוא כותב כי באופן כללי סדר התיקונים הוא לזכות באור האמונה על ידי היראה והאהבה. העבודה והשכר באים כל אחד בכלים שונים, וקיימת הסתרה בינהם בכדי שהאדם יוכל לפתח את האמונה בזמן הביניים שבין העבודה ושכרה.

האגרת עוסקת אמנם בנושאים רבים, אך עיקרה הוא מרקם היחסים העדין והמיוחד מצד המקובל אל תלמידו.

"ב"ה ב' דר"ח כסלו ד' תולדות תרצ"ב פעיה"ק ירושלים ת"ו בב"א

כבוד היקר לי מכל ... שליט"א

הן היום השגתי מכתבך עם בשורת הבנים, יתן ה' הברכה במז"ט ובשם טוב בקרב ישראל.

בדרך כלל מצאתי במכתב הזה שעה אחת של קורת רוח. הגם שלא מנעת גם מכאן את החיק הגופני מליטול חלק בראש, עם-כל-זה הנקודה אמנם רבה על הכתב, כמו שכתבת בעצמך.

ומה שכתבת שאנכי בכעס, או בדאגה עליך, על שלא כתבת לי כלום, זה שנתים ימים, כי כן אתה מרגיש. הנני להשיבך: כי הגם שהרגשה זו איננה מאכזבת מכללה [באופן עקרוני] , אולם מאוכזבת היא בצורתה, כי גלוי וידוע לפני השי"ת, שלא יקרני ח"ו שום טוב ורע ממשיגי הגוף, וכמאז כן עתה, אני עומד באחת, "ווי להאי שופרא דבלי בהאי עפרא", ומכאן כל ששוני וכל יגוני.

ואחר ההקדמה הזאת, אבוא למלא דרישתך, שכתבת לי בזה הלשון: "אבקשך מאד שתכתוב לי איזה מלין חדתין דאורייתא" [דברי תורה חדשים] ."

שנתיים ימים לא כתב לו התלמיד, ובעל הסולם היה כבר רחוק ממנו כל כך, וכעת עוד פונה אליו בכל מיני תירוצים ודרישות. ומה רוצה אדם לומר בתירוץ? "לא אני אשם שכך קרה". אלא מי? או הבורא, או אתה, היינו בעל הסולם. כי מי עוד יכול להיות? וזה הוא רק מטעם חוסר חשיבות. אבל בכל זאת חלפו שנתיים, ולאחר ההקדמה הקצרה, משיב לו בעל הסולם על השאלה. כי אם אדם מתעורר לאחר שנתיים, אז כאילו לא חלפו ימים, אלא לרגע הוא יצא, ושוב נכנס.

וכך צריכים אנו לראות גם במצבנו, שלא חשוב כמה זמן אדם לא היה בקבוצה. אמנם ודאי שהקבוצה בינתיים התקדמה והוא לא, ורק עבר מצבים שקלט מחוץ לקבוצה, וכלפי הרוחניות לא עשה אף צעד אחד, אלא כביכול התנתק לרגע. כי כל החיים הגשמיים, אם לא עושים בהם שינוי רוחני, הם כדומם. לכן כך מרגיש כלפיו בעל הסולם, וממשיך מכתבו כמו לא קרה דבר. שכלפי התלמיד אלו באמת שנתיים, ואילו כלפי המורה, "אם נפלת, ולאחר עשרים שנה קמת, תמשיך".

"יש לנו להתבונן מאד בדברי חז"ל, שכל דבריהם כגחלי אש. והנה אמרו: "יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא, ויפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה". אשר לכאורה רישא [חלק הראשון של הציטוט] וסיפא [חלק האחרון של הציטוט] סותרים זה את זה, כי לאחר שהחליטו, ששעה אחת של עולם הבא יפה מכל חיי העולם הזה, ואם כן ודאי שהכוונה על החיים הרוחניים שבעולם הזה. דהיינו, "תשובה ומעשים טובים". כי אין ח"ו לחשוד שהמשנה מדברת מחיים של תענוג המדומה, הנוהג אצל רשעים, שוטים וגסי רוח."

ה"זוהר" הקדוש מפרש, שהעולם הזה והעולם הבא אלה שתי מדרגות רוחניות, שני חלקי הנוקבא דאצילות. מחזה דנוקבא דאצילות ומעלה נקרא העולם העליון, עולם הרוחני. ומחזה דנוקבא ומטה נקרא העולם התחתון, עולם הזה. שלדוגמה, י"ב השבטים, כל שורשם הוא בכלים דהשפעה מחזה דנוקבא ומעלה, וכל הכלים שצריכים תיקון, הם מחזה דנוקבא ומטה.

לכן צריך להבין, שעולם הזה ועולם הבא, עולם הזה ועולם הרוחני מדובר רק ברוחניות. אם האדם נמצא בהכרה כלפי הדרך והמטרה, אז לכל הפחות הרצונות שהוא משתוקק לתקן ולהעלות, הם בדרגתו נקראים "העולם הזה". ו"העולם הבא" אלה הכלים דהשפעה שאליהם משתוקק להגיע, או לפעמים שנמצא בהם.

"כי כבר הורו לנו חז"ל: ש"רשעים בחייהן קרויין מתים". כלומר, שאותה הצורה של חיים, אשר הרשע יכול להדמות אליה, הרי הצורה הזו המות בעצמו. דהיינו, ההפכי מהחיים והאושר, באופן שהמיתה המובנת אצל הרשע בההעדר של התענוג המדומה, הרי זה מובן של שקר. כי העדר תענוג גופני, אינו הפכי מהחיים, שיהיה ראוי להגדיר בשם מיתה. אלא אך ורק הישות [ההימצאות] של תענוגים הגופניים, שהרשעים מקבלים וששים ושמחים, הן הם, אשר נארגים אליהם למחיצה של ברזל, ומפרידם מחיי החיים, ונשקעים בעלמא דמותא [בעולם המות] . כמו"ש: "הוא שטן, הוא יצר הרע, הוא מלאך המוות"."

כמו שמפרשים לפי לימוד הקבלה, רשעים וצדיקים נמצאים בכל אחד ואחד. וכל עוד אדם לא מקבל את המצבים האלה של ההכבדה, שמרגיש את עצמו רשע, ובאמת נכנס לאותם הרצונות הגדולים לעצמם, ונפגש עם "מחיצת הברזל" הזו, אז לא יוכל להיפרד ממנה, ולא יעבור אותה לעולם. אלא רק על ידי שיתקל בה, וירגיש מה מפריע לו לעבור את המחיצה הזאת, ולעלות לדרגות דהשפעה, לעולם הבא, הנקרא עולם הרוחני. לכן רק דרך הרשע יש לו גישה לדרגת הצדיק.

"ולפי זה גלוי בבטחה שדברי המשנה: "חיי העולם הזה", מורים על חיים רוחניים שבעולם הזה, כי לשון חכמים מרפא, ולא ידברו כזב ח"ו."

מדובר בשני מצבים שבהם האדם נמצא בדרכו ברוחניות: מצב שהוא רשע, ומצב שהוא צדיק, מצב של העולם הזה, ומצב של העולם הבא. ונאמר ששעה אחת באחד מהם, טובה יותר מכל מציאות העולם השני, בזה לעומת זה. זאת אומרת, להיות בדרגת העולם הזה הרוחני שעה אחת, שווה יותר מכל חיי העולם הבא, מחזה דאצילות ומעלה. ולהפך, שעה אחת בחזה דאצילות ומעלה, בתכונת ההשפעה, שווה יותר מכל המציאות דעולם הזה.

"ועל זה אמרו, ששעה אחת של קורת רוח בעולם הזה יפה ממנו. ואם-כן איך הוסיפו לומר ששעה אחת של תשובה ומעשים טובים בעולם הזה יפה מכל חיי העולם הבא? ואין לדחוק לחלק [לפצל] שענין תשובה ומעשים טובים, הוא דבר של טרחא [הטורח] וסבלנות. אשר על כן עומד נבדל מחיי העולם הזה, ועל-כן אמרו בתחילה, ששעה אחת של קורת רוח של עולם הזה יפה הימנו.

אמנם, הטרחא [הטורח] והיגיעה הריקנית מתענוג, הוא משובח מהתענוג הרוחני שבעולם הזה, שעולה עוד יותר מכל חיי העולם הבא. אולם דברים כאלו אינם מתקבלים רק בין קטני הדעת. ולא יבואו לעולם על שולחנם של חכמים. כי כבר הגדירו לנו חז"ל בזוהר הקדוש: "אשר באתר דאית טרחותא [במקום שיש טרחה] , תמן אית ס"א [שם נמצא סיטרא אחרא] , בגין דס"א איהו בגריעו [משום שהסיטרא אחרא בחיסרון] , וכן כל הכרוכים אחריה, מה שאין כן הקדושה, תמן אית שלימו [שם יש שלמות] , וכל עובדין דקדושה איהו בשלימא, בלי טרחא רק בתענוגים ואושר". עש"ה."

אבל הרי נמצאים עדיין ברצונות, אז למה "בלי טרחא רק בתענוגים ואושר"? אלא הרצונות שכבר עברו את המחסום, וקיבלו תיקון האמונה, תכונת ההשפעה, בשעת היגיעה בהם לא מרגישים את היגיעה כמו שמרגישים ברצונות דלקבל. אלא ברצונות דלהשפיע, לפי השתוות הצורה, במידה שרוצים לייגע בהם, באותה המידה מתלבש בהם אור שממלא אותם. ואז במקום היגיעה מרגישים תענוג, במקום הכבדת, מרגישים קלות, והתעלות.

"בטרם נחדור לעומק דבריהם ז"ל, אגדור לך היטב פירוש המילות האלו: עולם הזה ועולם הבא בדברי חז"ל: והוא כמו שמובא בזוהר בשם ספר הבהיר, דשאלו לר' רחימאי, מאי עולם הבא, ומאי לעתיד לבוא? והשיב להם: "בעלמא דאתי ובא" [עולם הבא] . כלומר, שהשפע עומד לבוא לפנינו. ע"ש.

והנך רואה היטב ההפרש והגדר, בין עולם הזה לעולם הבא. אשר ענין הזה, הוא המושג לנו "בהוה", או שכבר השגנו "בהיה". מה שאין כן ענין עולם הבא, שאותה עדיין לא השגנו כאן עכשיו "בהוה", אלא שראוי לבוא לנו "ביהיה". דהיינו, לאחר זמן. אבל שניהם מדברים במה שאדם משיג ומקבל בעולם הזה, כי המובן של שכר הנשמה המקווה בעתיד, מובא בזוהר הנ"ל - שהיא מוגדרת אך ורק במלה "לעתיד לבוא". כלומר, שבטרם התיקון אין בני אדם שבעולם הזה, מוכשרים כלל לקבלו, אלא הנשמות המופשטות מגוף, או לאחר גמר התיקון, שאז עולם הזה יתעלה במעלה גדולה של עולם האצילות, ואין עתה להאריך בזה."

מדובר בסולם המדרגות, שבו לא משתנה מאומה. אלא איזה מקום שבו זוכה הנשמה, לפי מידת השתוות צורתה עם המדרגות, באותה המדרגה היא נמצאת. ובתוספת הרצון, ותוספת התיקון, זיכוך העביות שקיבלה קודם לכן, היא יכולה לעלות. היינו להשוות צורתה למדרגה יותר גדולה. סולם המדרגות אינו משתנה, רק הנשמות פוסעות על פני המדרגות, ועולות.

ולכן כל מונחי הזמן: עולם הזה, עולם הבא, אתמול, מחר, עתיד, לעתיד לבוא, גמר התיקון, אלה המדרגות, המצבים שהנשמה עוברת. אתמול, היום, מחר, אלה ג' מדרגות סמוכות, שכל עוד אינה עוברת ממדרגה למדרגה, המצב שלה נקרא "היום", אמנם שבשעון הביולוגי יתכן שהאדם עבר עשרים או שלושים שנה. לכן הוא אומר שלפי ההשגה בלבד, אנחנו מודדים את ההליכה, והמיקום שלנו.

ועולם הזה ועולם הבא אלה שני מצבים. "עולם הזה" הוא מה שעכשיו אדם מקבל בכלים שלו בפועל, ו"עולם הבא" הוא מה שיקבל בדרגה הבאה. מהיכן תבוא לו התוספת לכלים הנוכחיים? אם יהיה מוכן לקבל את התוספת לנכון. כי בדרך הרוחנית אין מכשילים, אלא מוסיפים לאדם רצונות רק במידה שהוא יכול להתגבר. ועל ידי הוספת הרצון מלמעלה, והוספת היגיעה מצדו, שעושה את העבודה על הרצון, הוא עולה למדרגה הבאה, ונקרא אז שהגיע לעולם הבא. יוצא שעולם הזה ועולם הבא אלה שני מצבים סמוכים, מצב הנוכחי, והמצב הבא שמעליו, לאחר התיקון.

וגמר התיקון, ולעתיד לבוא, אלה המדרגות שהאדם תיקן לחלוטין את כל הרצונות, אף אלה שיכולים לעלות לו משורש נשמתו, מתוקף המבנה הפרטי שלו, וכן במדרגה שבה הוא תלוי בקשר שלו עם התיקונים של כל הנשמות. אמנם שלכל אורך המדרגות, וגם במדרגה הסופית הנקראת גמר התיקון, נמצאות כל הנשמות בכוח, אבל לא בפועל. זאת אומרת, נמצאות שלא בהכרתן.

קשה להסביר, וקשה להבין, איך הדברים פועלים ברוחניות, כי הם אינם בדומה למה שבעולם שלנו, אבל אסור לפרש אותם אחרת, מתוך חוסר ההרגשה בכלים. אלא בינתיים כך צריכים להבין ולפרש מה הן המדרגות: עולם הזה, עולם הבא, גמר התיקון, לעתיד לבוא.

"איתא [כתוב] : "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו תרח אבי אברהם" וכו'. וצריכים להבין רצונו של בעל ההגדה, ביחס הזה של "תרח אבי אברהם", להזכיר לנו במובחר הזמנים, זמן חרותנו!

אולם אנו מוצאים כזה גם בתורה הקדושה, שכתוב: "וימת תרח בחרן". "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וכו'". כי הנה הסמיכות הזו מפליאה ומתמיה, אשר התגלות ה' בראשונה לאב הראשון, שהוא השורש והגרעין של כלל ישראל, וכל התיקון שהוא כולל כל השפע והאושר המקווה שיתגלה לנו, ושפע בעולמות לכל הצדיקים והנביאים מראש ועד סוף."

"אברהם" תלוי במדרגת הרשע, במדרגה הלא מתוקנת שלו, הנקראת "תרח". שהן שתי מדרגות של אותו האדם, אותה הנשמה. "אברהם" הוא המדרגה, המצב, התכונה, שמשתוקק כבר להשפעה, ו"תרח" הוא ההפוך, שעדיין שקוע בעבודה זרה. ועד שלא מתה המדרגה הקודמת, אומנם שקיים כבר "אברהם" יחד איתה, מכל מקום איננו יכול לעלות כולו לארץ ישראל.

"כי כן חוק הקדושה והרוחניות, אשר השורש כולל בעצמו כל הצאצאים, אשר באים ומתגלים בסבתו, כמ"ש ז"ל על אדם הראשון שהיה כולל לכל הנשמות שיבואו בעולם." מכאן שתרח כולל בתוכו את אברהם ואת כל צאצאי אברהם, בני אברהם. "וכן הבכור, כולל לכל הבנים הנולדים אחריו כנודע בספרים. ואם כן היה צריך לכאורה להפסיק בכמה כתובים בין שמו של תרח, להתגלות הראשון של אברהם, שהוא שורש הכל, כאמור.

וצריך אני להסביר כאן ענין עבודה זרה בשורשה. והוא ע"ד שאיתא [שיש] בספרים, על הפסוק: "לא יהיה בך אל זר", אשר המובן הוא, שהשי"ת, לא יהיה אצלך כמו זר. כלומר, כי העבודה לאדם זר הוא של טורח, ועל כן הוא ע"ז. אלא עבדות השי"ת צריכה להיות באהבה ובשמחה, ואז מקומה בקדושה, ולא זולת."

"ולא זולת" הכוונה, למי שהוא "זולת" לאדם, אין האדם יכול לתת לו, אין הוא יכול להמשיך אליו שפע. אלא האדם בנוי מרצון לקבל, ורק במידה שהרצון לקבל של הזר יהיה מחובר אליו, ויורגש בו כלגמרי שלו, ועוד יותר משלו עצמו, היות שעשה מאמצים כדי לחבר אותו אליו, אז הוא יהפוך יקר לו עוד יותר מעצמו. כדברי הכתוב: "אם יש לך כרית אחת, אתה חייב למסור אותה לרעך". שככה זה באהבה - אם מחבר את הכלים של הזולת לעצמו, אז אוהב אותו יותר מעצמו.

לכן יוצא ש"לא יהיה לך אל זר" הכוונה, שכל התכונות, והרצונות, והחסרונות, שהאדם מגלה בבורא, אמנם שמגלה אותם בתוך הכלים שלו, כפי שהוא מפענח וקורא את הבורא, אותם הוא מתחיל להרגיש כשלו, מבלי שום הבדל בין הכלים של עצמו, לכלים של הזולת. שהזולת יכול להיות חבר, אנושות, בורא. כל אחד שמחוצה לאדם, וכולם יחד, נקראים "זולת", שזה הכל בעצם בורא.

ו"לא יהיה לך אל זר" הכוונה שאדם יחבר לעצמו את הכלים, והתכונות, שאותם הוא קורא, ומרגיש בכלים שלו, מה נקרא "בורא". אז יוכל להתייחס אליו, ולהשפיע לו, כפי שהיה עושה לעצמו, ואף יותר. זה כל החוק של היחס לזולת "ואהבת לרעך כמוך". שאדם צריך לחבר לעצמו את הכלים והחסרונות של כל העולם, ולא להרגיש שום הבדל בינם לבין כלים של עצמו. אלא כמו שבתחילה התייחס לעצמו, כך עליו להתייחס לכל הכלים שמחבר לעצמו.

וכשמחבר לעצמו את כל הכלים, אז הוא כביכול נעשה אגואיסט גם כלפיהם. שעכשיו הם הכלים שלו, והוא רוצה לקבל בהם תענוג, ונעשה אגואיסט אחד גדול. כי קודם חיבור הכלים, ולאחר מכן מילוי הכלים. שבמקום כל הנשמות, יש לו כעת נשמה אחת כאדם הראשון, ורוצה למלא אותה. ולכן לאחר שחיבר את כל הכלים האלו, או במידה שמחבר בדרך, אז יש לו עבודה כבר מול הבורא.

כי יש "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא" - האדם, דרך אהבת הזולת, מגיע לאהבת ה'. מדוע? כי אם דרך אהבת הזולת, הוא מפסיק את התהליך שלו, אז נעשה כביכול אגואיסט בכל הכלים של הזולת. בדומה לאם כלפי ילדיה, היא רוצה להשפיע להם כי הם הכלים שלה, והיא אוהבת אותם יותר מנפשה, ומוכנה לכל בשבילם, אבל אין בזה שום תכונת השפעה, אלא רק האגו הבריא, האגו הגופני. לכן כדי לציין נכון מה נקרא תכונת ההשפעה, אומרים שדרך אהבת הזולת, מקבלים את הכלים של הזולת, ומכוונים אותם להשפעה לבורא.

האם גם את הבורא אפשר לצרף לעצמו, ככלים נוספים, ואז להיות אגואיסט עבור עצמו, ועבור כל הכלים של העולם, ועבור הבורא יחד? אי אפשר. כי החסרונות של הבורא. אלה חסרונות של אהבה, והם מנוגדים לאדם. לכן אם מחברים את הבורא יחד, אז נקרא שמחברים כלים דהשפעה, נה"י דאמא. והנברא הפרטי, או אוסף כל הנשמות, כלפי הבורא, אלה שתי הבחנות מנוגדות.

לכן גם לא יתכן שימוש אלטרואיסטי בכלים של היחיד, או של חיבור הנשמות, אם אינם מכוונים לאהבת ה'. ומכאן לומדים, בגין מה נכשלו הקומוניזם, והקיבוצים. שהיה חסר להם אותו המרכיב, ויתכן שכל אחד התחבר עם רעהו "כאיש אחד בלב אחד", אבל האהבה הזו נותרה אגואיסטית לחלוטין. כי אמנם כל אחד הרגיש את הכלים של הזולת כמו את הכלים של עצמו, אבל מבלי שתהיה בזה שום נטייה אלטרואיסטית, נטייה על מנת להשפיע. אלא בדומה לחיילים ביחידות צבאיות, שאחד מרגיש את השני כמו את עצמו, ומכל מקום זו לא נקרא השפעה.

השפעה אפשר שתהיה, רק במידה שישנו מרכיב אחד נוסף שנקרא "בורא". ורק לעומתו ניתן למדוד, האם נמצאים בהשפעה או לא, כי הוא מנוגד לכלים הטבעיים שלנו.

"וכמו כן איתא [יש] בשם הבעש"ט ז"ל: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", כי המאמין שיש כוחות אחרים (על פני) זולת כח השי"ת, המכונה "אלקים", הרי זה עובד ע"ז, והדבר עמוק. והוא משום שהעובד ה' אינו צריך לשום שינוי במערכה הגשמית, להיותה מסודרת בעין טובה (ויפה) ונפלאה. כמ"ש בשיר היחוד: "מכל חפצך לא שכחת, ודבר אחד לא חסרת. לא החסרת ולא העדפת ודבר ריק בם לא פעלת".

והמערכה הגשמית מסודרת באופן כזה: שכל בני העולם יתחברו ויוכשרו לעבודתו ית',"

חזרה לראש הדף
Site location tree