אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 4 / מאמר י': "מהו, ברח דודי, בעבודה"

מאמר י': "מהו, ברח דודי, בעבודה"

שיחה מ-13.07.07

"יש לדעת, כי בזמן שהאדם מתחיל ללכת בדרך, שרוצה להגיע לעשות הכל לשם שמים, הוא בא למצבים של עליות וירידות. ויש לפעמים, שהאדם בא לידי ירידה כל כך גדולה, שיש לו מחשבות לברוח מתורה ומצוות. כלומר, שבא לו מחשבות, שאין לו חפץ להיות ברשות הקדושה.

אז, האדם צריך להאמין, שהדבר הוא להיפך. היינו, שהקדושה בורחת ממנו. והטעם הוא, כי בזמן שהאדם רוצה לפגום בקדושה, אז הקדושה מתקדמת ובורחת מקודם ממנו. ואם האדם מאמין בזה, ושהוא מתגבר בזמן הבריחה, אז מה"ברח", נעשה "ברך", כמ"ש "ברך ה' חילו ופועל ידיו תרצה"."

בקבלה מדברים תמיד על נושא אחד. על חומר הבריאה, שצריכים להביא אותו לצורה הנקובה מראש במחשבת הבריאה, לאותה צורה שתהיה דומה לבורא. מלכתחילה החומר הזה מתראה לנו בעולם הזה כחומר אגואיסטי, תרי"ג רצונות שנמצאים כולם באדם, בצורה שהוא רוצה להנות בהם לעצמו. ואנחנו צריכים להפוך את השימוש בהם לעל מנת להשפיע. זאת אומרת, שכל חומר הנברא יהיה בהשפעה, כמו שהבורא נמצא מולו בהשפעה. כי אם שניהם בהשפעה אחד לשני, אז הם שווים ביניהם.

השתוות הצורה היא שמביאה לדבקות. לדבקות הזאת צריכים להגיע. לדבקות נברא עם הבורא. איך עושים זאת? איך משנים את הכוונות על כל תרי"ג הרצונות שיהיו על מנת להשפיע? על ידי אותו כוח מלמעלה שנקרא "המאור המחזיר למוטב" או "תורה". כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". כל הרצונות אם הם לעצמם, הם נקראים "יצר הרע". ו"בראתי תורה תבלין" נקרא שכל תרי"ג האורות שיש בתורה, תרי"ג אורחין דאורייתא, כל אור ואור כמו שהוא ברא רצון, כך הוא צריך לתקן אותו, ואחר כך למלא אותו.

זאת אומרת, אותה תורה עצמה היא עושה כמה פעולות עם האורות. בשלב הראשון נעשה על ידי האור בירור הרע ברצונות האדם. כי בלי האור אי אפשר לברר אותם. ואז בא השלב השני, תיקון הרע לטוב. ולאחריו השלב השלישי, מילוי הטוב. הכל נעשה על ידי האור. החומר של הרצון לקבל אף פעם לא זז. הוא בעצמו לא יכול להגיב על שום דבר, ולא יכול להרגיש שום דבר, אלא רק על ידי שינויי האור שפועלים עליו.

החומר עצמו הוא יש מאין, שמוכן להרגיש משהו, אבל איננו יודע מה. אלא האורות מתחילים להאיר עליו לסירוגין בכל מיני מצבים, באופנים שונים, בעוצמת כוח משתנה. ועל ידי זה הרצון מתחיל להרגיש את השינויים שעוברים עליו, ומתוך זה הוא מתחיל להשתנות ולהשתפר. לכן בעל הסולם אומר, שכל השינויים שעוברים כדי להגיע לרוחניות, להשתות עם הבורא, הם שינויים של עליות וירידות על ידי האורות. האור מאיר יותר או מאיר פחות, ובהתאם לכך האדם מרגיש יותר טוב או פחות טוב, יותר קרוב לרוחניות או פחות, כדאי או לא כדאי.

שרטוט 1

הכלל הוא, שהאדם חושב שמצב הרוח בא לו כך מעצמו, והמחשבות באות לו מעצמו, וגם הרצונות מתעוררים בו פתאום, שהם כולם בשליטתו, כאילו הוא בעל הבית עליהם. שפתאום הוא עצמו חושב על הרוחניות טוב או רע, שכל השינויים האלה באים לו מבפנים. אבל זה לא נכון. כי כל השינויים האלה מתרחשים בו על ידי הגדלת או המעטת האור שמאיר עליו, לפי איך שהאור משפיע עליו. ובהתאם לכך האדם כל הזמן מתעורר ליחס כזה או אחר כלפי החיים, המטרה, כלפי עצמו או כלפי האחרים.

הכל תלוי אך ורק עד כמה שהאור פועל עליו. ואם האדם לא שוכח על כך שהוא רק הנפעל, ויש כוח שפועל בנפעל, שהוא האור, הבורא, אז זה מביא אותו ליחס הנכון למה שקורה איתו. והוא מתחיל לחפש באיזו צורה הוא מסוגל להשפיע בחזרה על האור. ובאה מצד האדם אותה בקשה הנקרא "העלאת מ"ן", שרוצה בצורה מכונת להשפיע על האור, על הבורא, על כל התהליך שהוא עתיד לעבור.

ובצורה כזאת נוצרת לו בחירה לעבור מדרך "בעתה", שהפקודות יורדות ללא שום השתתפות שלו, לדרך של "אחישנה", שהוא משתתף בכל הפעולות, וקובע את הקצב של הפקודות ואת הצורה שלהן, מפני שכבר מקבל אותן בצורה אחרת, כבר מרגיש אותן, מכוון אותן בכוונה אחרת. ואז כל דרך החיים שלו איננה נראית לו סתם כך כטוב או רע, כמצב רוח טוב או רע, שפתאום נמשך כך או כך, אחר המחשבות האלה או האלה. אלא הוא מתחיל לעלות לאותו מצב, לאותה דרגה, היכן שקובעים מה הוא יודע, חושב, או רוצה. וכך הוא מתחיל להשתתף עם הבורא בעבודה על עצמו, מה יקרה בעוד רגע לגורלו.

שרטוט 2

לכן הכל מתחיל מאותה נקודה של "ברח דודי", שהאדם מתחיל להבין נכון, שכל הבריחות האלה מרוחניות, מסדרים לו בכוונה כדי לחייב אותו, לעורר אותו, שיתחיל להשפיע עליהן, שלא יהיו בריחות. כי הבריחות האלה, שמתקבלות באדם בצורה לא נעימה, נותנות לו מקום להתחיל לחשוב איך לגרום לכך, שלא תבוא אליו יותר אותה הרגשה לא נעימה. והיא נעלמת אך ורק על ידי זה שהאדם מתחיל להיות צמוד לכוחות שפועלים עליו, ומקדם את המצבים הבאים שלו על ידי השתתפות שלו עצמו.

אם כל שיעור נראה לאדם אותו דבר, מה זה אומר על ההתקדמות שלו?

אם כל השיעור נראה לאדם אותו דבר, זה סימן לא טוב. אבל יכול להיות שכך מראים לו בכוונה, כדי שיוותר על האגו שלו. כי הוא כל הזמן בודק באגו שלו מה יש לו, בכמה הוא נעשה יותר גדול וגבוה. כמו בדוגמא שנותן רב"ש על הברווז, שמפטמים אותו ומיד רצים לבדוק כמה השמין. לשווא בודקים ומחפשים היכן נמצא מה שנכנס, ולא מרגישים שהצטבר בגופו איזה שומן. כך האדם בודק את עצמו בצורה אגואיסטית, איפה הוא יותר מבין, מתי הוא יותר מרגיש, היכן הוא גבוה יותר. ואז נותנים לו לפעמים הרגשות כאלה, שאין לו כלום והוא לא מתקדם.

מתי הוא מרגיש כך? אם הוא באמת משקיע ומשתפר ברצון להשפיע, אבל לא במילוי שמצפה לקבל ברצון לקבל. כי רוחניות הפוכה מגשמיות. ברוחניות ההתקדמות היא בכך, שיש לאדם יותר קרבה להשפעה ולא לקבלה. ואם האדם מודד כמה "נשאר לו בבטן", אז הוא רואה שיש לו פחות - אם ההתקדמות שלו נכונה. כי הוא צריך להבין לקראת מה הוא הולך ומתקדם. הוא לא הולך להיות גדול בלימוד חוכמה, כי המצב הזה הוא ההפך מרוחניות. אלא ברוחניות מדברים על קניית תכונות חדשות שונות והפוכות מהתכונות שלנו.

ולכן אי אפשר לבדוק לפי מה שרגילים בתכונות שלנו, כמה שמקבלים בכלים האגואיסטיים. כי קודם צריך להגיע לכלים דהשפעה, ורק לאחר מכן יתגלה בהם אור החכמה. אור חכמה מתגלה באור דחסדים. ואם האדם מרגיש שאין חידוש, השאלה במה הוא מודד אותו חידוש, שהתקדם או לא התקדם. אם בכלים דקבלה שלו, אז טוב מאוד שלא התקדם בהם, כי התקדם אולי בכלים דהשפעה. ואם מסוגל לבדוק ולבחון שהתקדם בהם, אז רצוי מאוד שיבדוק את עצמו, כי יכול להיות שהוא בכלל לא נמצא בתלם, ולא הולך לאותה המטרה.

אם הוא רוצה בהישגים גשמיים, אז לימוד הקבלה כלל לא מושך אותו לכיוון שנמצא בתוכניות הפרטיות שלו. אבל אם הוא בכל זאת נישאר ולומד, אז הוא לאט לאט רואה את האמת ומסכים לה. כי בסופו של דבר האור, הוא שמחזיר למוטב. ולכן כמה שהאור כל שיעור ושיעור פועל עליו, כך הוא הולך ומתקדם לראות את האמת. כמו בדוגמא של בעל הסולם על הריצה להיכל המלך ("הקדמה לתלמוד עשר הספירות").

כולם רצים ומטפסים על ההר שעליו נמצא ארמון המלך, אבל רק מידת הסבלנות היא שעוזרת לאדם להגיע למטרה. כי הוא עצמו לא יכול להבין ולהעריך את מידת ההתקדמות שלו. היא כל כך הפוכה ומנוגדת לטבע בכל מיני צורות כאלה, שהאדם לא מזהה שהוא מתקדם, עד שמגיע למטרה. אלא נראה לו שהוא נעשה יותר טיפש, והמצבים שלו נעשים יותר גרועים. אבל אלה הדחיות שהוא מקבל כדי לפעול בדיוק ההפך, להתקדם כנגדם. ולכן בעל הסולם אומר "שרק הגבורים אשר מידת סבלנותם עמדה להם," הם עברו את כל המכשולים ונכנסו לעולם הרוחני.

אם צריך לתקן תרי"ג רצונות ויש תר"ך רצונות - מה קורה עם שבעת הרצונות הנותרים?

גם הם מיתקנים. אבל אנחנו לא יודעים על אותם תרי"ג רצונות או תר"ך רצונות, אלא אם כן לומדים בחוכמת הקבלה על מבנה הכלי של הנשמה. כל פרצוף רוחני מתחלק לפעמיים ש"י, למעלה מחזה ולמטה מחזה. לכלים של גלגלתא ועיניים ולכלים של אח"פ, שלפעמים מחלקים אותם גם לרמ"ח רצונות בגלגלתא ועיניים ולשס"ה רצונות באח"פ. וכך יוצא 310 ועוד 310 שהם 620 או תר"ך רצונות. אבל כל החשבונות האלה הם הבדלים איכותיים ולא כמותיים.

שרטוט 3

האם הרגשת הדחייה מהרוחניות מעידה על התקדמות או על חוסר התקדמות?

אין כללים. אלא אם לומדים את סדר תיקון הרצונות בצורה שכלתנית וסכמאטית, אז יש כללים ואפשר לפרט בצורה מדויקת מה קורה לפרטי פרטים עם כל אחד ואחד מהרצונות. אבל בזמן שעוברים בתוך המצבים האלה לפי הסדר, אי אפשר להבין מה קורה. כמו שילד קטן לא מבין איך הוא מתפתח, או עובר בבטן אמו לא מודע לשלבי ההתפתחות שלו, אם עכשיו צומחות בו הגפיים או העיניים. וגם בעבודה הרוחנית האדם לא יודע באיזו צורה גדלים בו כל תרי"ג הרצונות. הוא לא מרגיש שיש בהם חלוקה לרמ"ח איברים ושס"ה גדין, או פעמיים ש"י.

בכל אחד מאיתנו ישנם כל הרצונות, אבל בכל אחד ההתמזגות של הרצונות היא שונה. איזה רצון הוא פחות ואיזה רצון הוא יותר. לכן כל אחד שונה מאוד מהשני, ולא ניתן לקבוע בכל רגע ורגע איך יהיו ההרגשות הפרטיות של האדם, כי בלתי אפשרי לפרט. אלא הכלל הוא, ככל שיותר מתקדמים מרגישים יותר נבזים. כי עד שהאדם לא עובר מחסום, הוא נמצא בין העולם הזה לבין הרוחניות. וכל זמן ההכנה החל מהרגע שהנקודה שבלב דוחפת אותו ללימוד, הוא הולך בחושך. ועד כדי כך שאין לו אפשרות לדעת היכן הוא נמצא.

שרטוט 4

האדם עובר עולמות, מעולם העשייה ועד חזה דיצירה, ומקבל הבחנות רבות. אבל נשאר כמו תינוק שלא יודע שהוא מתקדם, או ער שכלל לא יודע שהוא זז. אלא משהו עובר עליו, ובינתיים הוא גדל. כך גם בעבודה הרוחנית, עד לאחר המחסום, שהאדם מתחיל לקבל כלים דהשפעה ויש לו בהם רגש ושכל. רק אז האדם מתחיל להרגיש ולהבין היכן הוא נמצא ולבקר את המצבים. ולפני כן לא מן הסתם מצבו נקרא "הסתרה", הסתרה כפולה או הסתרה רגילה. כי ההסתרה היא כלפי האדם, שהוא לא מבין מה קורה איתו.

ולכן בזמן ההסתרה אין לאדם מנוס, אלא לבנות לעצמו סדרים שיחזקו אותו ויקצרו לו את הדרך. זאת אומרת, להיכנס לקבוצה, לעסוק בלימוד הקבלה, לשמוע לעצת מורה. כי ככל שהוא מתקדם ונפטר מהאגו שלו, האגו נראה לו יותר ויותר גדול, מפני שהוא מתקדם כלפי ההשפעה, כלפי הרוחניות. ואז אפילו שהוא נשאר באותו האגו, והאגו הזה רק הולך ופוחת, הוא נראה לו יותר גדול, כי הוא מתחיל לזהות עד כמה האגו שלו מנוגד לרוחניות.

וכך יוצא שבהרגשה שלו האדם נעשה יותר רע. כי הוא מודד את עצמו ורואה שנעשה יותר חלש ופחות רוצה. ובא לו לחזור כביכול חזרה. אמנם שבשכל הוא מבין ורואה שאין לו לאן לחזור, שהעולם כל כך ריק שאין לו למה לחזור. אבל גם אין לו לאן ללכת. וכך האדם נשאר תלוי בין שמים וארץ, כי כל התהליך הזה מחושב מלמעלה כלפי כל אחד ואחד, כדי שתישאר לו בחירה חופשית לבחור איך להתקדם.

למה שלב ההכנה מחליש לאט לאט את האדם עד שהוא מגיע לחוסר אונים מוחלט?

כי רק שהאדם מרגיש חלש וחסר אונים, הוא מתחיל להבין שהוא לא יכול להתקדם בעצמו. שאין לו מנוע להתקדמות, שאין לו חומר דלק. שהוא לא יכול אפילו לחשוב על משהו הפוך מהטבע שלו, לא כל שכן לבצע אותו כדי להתקדם. ואז הוא מגיע להבנה שחוץ מבקשה לאור שיחזירו למוטב, אין לו שום יכולת לעשות משהו. ומתחיל להרגיש באותו מצב כמו שכתוב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה במצרים". אבל רק לאחר ש"מרים ידיים" מכוחותיו עצמו, אז מגיע הכוח מלמעלה שמחזירו למוטב. ולא לפני שהאדם עצמו קובע שהוא לא מסוגל. כי בקביעה הזאת האדם נפרד מהאגו שלו ויכול לקבל את כוח ההשפעה.

האם האדם מרגיש את הכרת הרע או את המילוי רק דרך החברה ולא את אור הבורא?

בכל התהליך הזה האדם מודד את עצמו כלפי החברה, כלפי החברים וכלפי הלימוד. ואחרת אין לו כלפי מה למדוד. אין לאדם שום אפשרות לבדוק את עצמו או בכלל לחשוב על השפעה. כי הוא כמו עובר ברחם שאיננו יודע מה קורה לו, או תינוק שאיננו יודע איך הוא מתפתח. אבל על ידי מורה, על ידי ספרים, על ידי קבוצה, הוא בכל זאת יכול למדוד ולראות אם הוא מתפתח או לא, ולקבוע את הדרך שלו אפילו במצבי החושך.

ככל שהאדם בונה את הסביבה שלו יותר צמודה אליו, הוא נעשה משוריין וחזק יותר כנגד ההפרעות שמקבל ומתקדם יותר מהר. יכול למדוד את עצמו במשהו כלפי החברה וכלפי הלימוד. הוא אמנם נמצא בחוסר הכרה מהרוחניות, אבל כלפי אותה סביבה שהוא בונה לידו בגשמיות, הוא יכול לבדוק ולמדוד האם הוא מתקדם. זאת אומרת, כלפי הרוחניות אם הוא בודק, יש לו תמיד סימן שאלה אם הוא התקדם מהדרגה בה הוא נמצא כלפי הדרגה הבאה. כי מה קורה איתו ברוחניות הוא לא מבין, שם הכל ממש חושך.

אבל אם לעומתו נמצאת קבוצה, אז כלפי הקבוצה הוא יכול למדוד עד כמה הוא נמצא איתם יחד, עד כמה הוא מבין שהם יכולים לעזור לו, עד כמה הוא מוכן להיטמע בהם. ובהתאם לכך הוא יכול למדוד עד כמה הוא מבין את החשיבות שלהם, עד כמה הם מספקים לו את חשיבות המטרה, זאת אומרת, עד כמה הוא מוכן לשמוע מהם. על ידי הסימנים האלה שמספקת לו הקבוצה כגורם חיצוני, ככוח חיצון ממנו, הוא יכול לראות פחות או יותר היכן הוא נמצא בהתקדמות לרוחניות.

שרטוט 5

איך האדם יכול לפתח את מידת הסבלנות בלי לברוח מהדרך?

"מידת הסבלנות" נקראת הנכונות לסבול. "סבלני" נקרא שמסוגל לסבול מה שעובר עליו. ולסבול האדם יכול רק אם מרגיש את חשיבות המטרה. כי אין לנו תכונת הסבלנות. מה שנראה כ"מאופק" או כ"מתפרץ" תלוי רק במידות החשיבות של האדם כלפי אותם ערכים. כי אנחנו חומר של רצון להנות ואין בו משהו אחר. וכל התכונות הנוספות שיש כביכול לרצון לקבל, כולל מידת הסבלנות, תלוי רק באיך הרצון לקבל מרגיש את ההווה ואת העתיד, ובהתאם לכך שוקל את עצמו אם כדאי או לא כדאי.

תמיד השיקול הוא "כדאי" או "לא כדאי". חשבון כלפי הרצון לקבל, כלפי האגו. עד כמה שממלאים אותו עכשיו והיום, ועד כמה שיש אפשרות למלא אותו בעתיד הקרוב או הרחוק. החשבון הזה הוא שקובע את מידת הסבלנות. עד כמה לחכות ולהמתין ולא להיכנס לסכנה לאבד את המילוי שאוטוטו מגיע. הכל תלוי במה שעומד כלפי הרצון לקבל. אם הוא "רואה את הנולד", מה שנולד מתהליך ההתפתחות שלו ועוד מעט מגיע אליו, אז הוא ממתין בסבלנות. אם הוא לא רואה כלום, אז הוא בורח מהחושך.

אלא אם יש לידו קבוצה וספרים והדרכה של מורה, שמחזקים אותו ונותנים לו ביטחון, הרגשה שכביכול יש לו או עוד מעט יהיה לו, אז אפילו שהוא לא רואה בעצמו, בכל זאת מתפתחת בו מידת הסבלנות, אותה נכונות לסבול גם במצב של חוסר מילוי. הטכניקה הזאת פשוטה מאוד. כי מדובר ברצון להנות בלבד ובמצבים שבהם הוא נמצא. מה הוא צריך כדי להמשיך בדרך התיקון כנגד טבעו. איזה תומכים הוא צריך, איזה כוחות, איזה סביבה לארגן, כדי לסבול את המצב הזה שהוא לאט לאט ממית את עצמו. עד שהאור העליון יוכל לפעול עליו בצורה חיובית, ולהביא לו את תכונות ההשפעה שירגיש בהן חיים. כבר חיים אחרים, רוחניים, נצחיים.

מידת הסבלנות היא רק כדאיות. אבל את הכדאיות הזאת עלינו לבנות בעצמנו כלפי הרצון שלנו. כמו שמתואר במאמר "בחירה חופשית", בפרק העיקרי שנקרא "השפעת הסביבה", שנשמת "אדם הראשון" התחלקה למיליארדי חלקים, כדי שבהתחברות ביניהם, כל יתר החלקים יהוו תומכים שמחזיקים כל אחד מהחלקים. וכך כל אחד מהם יכול בצורה שווה להתחבר חזרה עם החלקים האחרים, בלי תלות בבורא ובלי לאבד את בחירתו החופשית. אלא להישאר חופשי, ולהתקדם בכוחות שהוא מקבל מהם. לכן ללא חברה, האדם לא מסוגל לעבור את הדרך הזאת של הסתר פנים הכוללת הסתר כפול והסתר רגיל.

מהו אותו מצב שהאדם רוצה לפגום בקדושה והקדושה בורחת ממנו?

"לפגום בקדושה" נקרא, שהאדם אומר על הרוחניות, שהיא לא שווה כלום, שנמאס לו, שהוא לא מרגיש שיכול להשיג אותה, שהוא לא מאמין שאחרים השיגו, שהוא נמצא בקבלה חודשים ואפילו שנים (תלוי איך האדם משקיע) ועדיין אין לו כלום. זאת אומרת, הוא נמצא בייאוש. וכמו שכל העולם נמצא בייאוש מאכזבות למיניהן, כך ישנה לאדם אכזבה מרוחניות.

האדם משקיע ומשקיע ולא רואה תוצאה מהרוחניות. הוא לא נעשה יותר חכם שמסובב את כל העולם "על האצבע הקטנה" שלו. הוא לא נעשה יותר יודע ושולט על הכל. הוא לא מרגיש את עצמו מעופף באוויר בין העננים כמו המלאכים. אלא להיום הוא מרגיש שאין לו כלום, שהוא רק שומע קצת חוכמות למיניהן ולא יותר, ועוד כל מיני מחשבות שעוברות על האדם בזמן הייאוש, ואפילו לא כדאי לעבור ולתאר אותן במילים.

אלא הוא מסתכל על העסק שלו ברוחניות כמו שעל העולם הזה. כי עדיין לא הגיע להתפתחות. כמו עובּר שאי אפשר לומר, שהוא עובר משהו בחיים, עד שהוא לא נולד. מאותה טיפת זרע אמנם יוצא אדם, אבל עד שהעובּר לא נולד, אי אפשר להגיד שקורה משהו. לכן גם בדרך הרוחנית עד שלא עוברים במלואו את כל תהליך ההסתר, לא נולדים בעולם הרוחני, ולא מרגישים שעומד לקרות משהו. כי הלידה הרוחנית היא תמיד פתאומית, בחיפזון, כמו שמסופר על יציאת מצרים.

איך מתגברים בזמן הבריחה?

בזמן הבריחה מתגברים על ידי אמצעים אחדים. האמצעי הבטוח ביותר הוא הקבוצה. כי האדם הוא כמו חולה אנוש, או כמו אדם שמאבד את ההכרה, ולא יכול לעזור לעצמו. כמו שכתוב: "אין אדם מתיר את עצמו מבית אסורים". הוא לא יכול להוציא את עצמו מהמצב, אלא בעזרת אחרים. כי בזמן שהוא מיואש ואין לו כוחות ולא כלום, הוא כמו חולה אנוש. אבל כמו שבעולם שלנו משלמים דמי חבר לקופת חולים, וחברי הקופה באים ועוזרים לו דרך הרופאים לחזור למצבו התקין, כך ביגיעה על השגת הרוחניות יש לכל אחד אפשרות לארגן לידו כעין "קופה" הנקראת "חברים".

האדם בונה עם החברים שלו יחסים של השפעה. והם מחזירים לו כל אותם יחסים בזמן שהוא זקוק להם. ואז הוא מקבל מהם את הערכת הגדלות של המטרה וביטחון שלהם בהשגת המטרה. הכל על חשבונו, כי הוא גרם לקשר ביניהם. הוא שילם קודם "קופת חולים", ולכן מגיע לו "לקבל שירות". האדם מכין לעצמו תומכים לפני שהוא נופל. והאחרים שבאים ועוזרים לו, העזרה שמקבל איננה מאחרים, אלא ההשקעה הקודמת שלו שחוזרת אליו. וכך בכל מערכות היחסים בחיי האדם, כולל בבית ובמשפחה, כל פעם נמצאים בעליות וירידות, וקמים רק בגלל שקודם משקיעים. וגם עם הבורא קיים יחס כזה, כמו שכתוב: "לוו עלי ואני פורע".

אבל מלבד האמצעי הזה של הקבוצה, ישנו עוד אמצעי הנקרא "הרגל נעשה טבע שני". אותו הרגל הנקרא "דרך תורה". הידיעה באדם שהוא כבר הרבה פעמים נפל וקם. אמנם כל פעם הוא נופל מחדש ושוכח על המצב הקודם, כי ההרגשה באה והיא השולטת. ולמרות שהחליט לא להיות מושפע מההרגשה, אבל היא באה ואין לו יותר מה לעשות, אלא הוא עובר הכל מחדש. הוא שוכח את כל החוכמות שלו, ולא עוזרים לו כל הסיכומים והמסקנות מהנפילות הקודמות. כי הנפילה הנוכחית שבאה היא תמיד יותר עמוקה מהנפילות הקודמות, כי הרי אנחנו מתקדמים.

ויוצא שאין לאדם שליטה על מצבו. אבל יש לו שתי מערכות - לב ומוח. אם האדם איננו שולט במערכת של ההרגשה, אז יש לו מערכת שכלית, שהוא יכול להתרשם מכל הפעולות הקודמות והמצבים הקודמים. ולמרות שההבנה במוח לא משפיעה על הלב, אבל במוח הוא מבין שכבר עבר ירידות ועליות ואין מה לעשות. שתמיד אחרי ירידה גדולה באה עלייה גדולה, שנעשים מרוצים מההתקדמות, ושוב מחליטים שרק זאת המטרה, שאין מה לעשות בעולם הזה חוץ מלהשיג אותה. ואם האדם דואג שההחלטה השכלית תישאר אצלו על איתנה, אז היא עוזרת לו בזמן הנפילה.

אמנם ההרגשה נשארת כשהיתה, אבל כנגד ההרגשה עובד השכל, המחשבה שהמצב הזה יעבור ורק צריך להשתדל לזרז את הזמן. וכך לאט לאט באדם שמתקדם, נבנית המערכת הזאת. וזה נקרא "קבלה מעשית", שהאדם לומד איך לעבוד עם עצמו, איך לשפר ולתקן את עצמו, עד שהוא מגיע לרוחניות. ובעולם הרוחני שכבר יש לו אורות וכלים ומבין היכן הוא נמצא, ויכול להרגיש מה שקורה לו ולמדוד את המצבים שלו, נקרא "נשמת אדם תלמדנו". כי יש לו כוח בצורה ברורה מתוך הבנה ללכת הלאה. לכן זה נקרא "גילוי". לאחר ההסתרה שמגיעה תקופת הגילוי.

למה המקובלים לא מפרטים את שמות תרי"ג הרצונות כדי לפשט את השינויים שצריך לעשות?

המקובלים לא יכולים לקרוא לרצונות בשמות, כי אין להם שמות. הנשמה של האדם נולדה על ידי האור מנקודת יש מאין, מנקודה של אין. האור שהשפיע על אותה נקודת יש מאין, פיתח אותה דרך ארבעה שלבים הנקראים "ד' בחינות דאור ישר", לרצון שכולו מלא עם האור. והרצון הזה שכולל תרי"ג רצונות, הוא נקרא "עולם אין סוף".

שרטוט 6

מעולם אין סוף באה "נפילה" של תרי"ג הרצונות, שהרצונות האלה קיבלו כוונה על מנת לקבל. ואנחנו צריכים להביא את הרצונות האלה לתיקון, לכוונה על מנת להשפיע. כי תרי"ג הרצונות, או תר"ך הרצונות, הם נשארים תמיד אותם הרצונות. אלא משתנה רק הכוונה שלהם מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע. הכוונה הזאת היא איך האדם משתמש בטבע החומר שלו. והיא כל ההבדל בין להיות ב"עולם הזה" או להיות ב"עולם הרוחני".

שרטוט 7

הרצונות האלה הם רצונות "רוחניים", כלפי האור. כי האור נעשה מדורג לתרי"ג אורות כדי לבנות תרי"ג רצונות להנות מן האור. אבל ברוחניות אין שמות שעוקבים אחר 613 רצונות כלפי כל אחד מ-613 האורות. אלא כל האורות יחד נקראים נרנח"י, ובהתאם להם כל הרצונות נקראים כח"ב זו"ן.

שרטוט 8

המקובלים משתמשים בשמות שלקוחים מהעולם הזה. הם נותנים לרצונות שמות כמו: "שיער", "ציפורן", "אצבע", "אוזן". או שמות של איברים כמו: "מוח", "לב", "כבד", "כליות", "ריאות". אבל בשמות האלה הם משתמשים (בספר "בית שער הכוונות" או בחלקים אחרים של חוכמת הקבלה) רק כדי להדגיש את חלקי הנשמה הגדולים, הגלובליים, ולא כדי להגדיר את הרצונות הפרטיים שיש בנשמה. לחמשת חלקי הפרצוף הרוחני הנקראים: כתר, חכמה, בינה, זעיר אנפין, מלכות, הם נותנים שמות של חמישה מרכיבים בגוף: "מוחא", "עצמות", "גידין", "בשר", "עור", אבל בלי לפרט אותם מעבר לכך.

תיקון הרצונות מובא לנו כציור של מצוות בעולם הזה. אבל דרך דיני השחיטה והכשרות האלה אי אפשר לתאר מה האדם מתקן, אם הוא שוחט את ה"בהמה" שלו. כי "מוחא", "עצמות", "גידין", "בשר" ו"עור" נקראות בחינות העביות, שורש, א', ב', ג', ד'. "בשר" נקרא בחינה ג' של הרצונות לקבל. וכדי להתחיל לתקן את "הבשר", צריך לשחוט את "הבהמה", את הרצונות לקבל, בצורה "כשרה". זאת אומרת, קודם להבדיל את הרצונות, להמית אותם מעל מנת לקבל כדי לעשות אותם על מנת להשפיע. ואחר כך להכשיר אותם חלקים שאפשר לטפל בהם מגוף הבהמה, מאותה בחינה ג'. ואותם חלקים שמוכשרים אפשר להתחיל "לאכול", להעלות אותם לדרגת "אדם", "בשר" שבאדם.

שרטוט 9

מדובר בתהליכים גדולים מאוד של תיקון הרצונות הפנימיים, בהתכללותם מדרגת "בשר" לדרגת "עצמות" וכו', איך מעלים אותם לדרגת בינה או לדרגת כתר. אבל היום המקובלים לא יכולים להסביר בצורה כזאת. לפני חורבן בית המקדש כל העם היה בדרגה רוחנית וכולם היו מקיימים את הרצונות האלה בתוך הנשמה. האנשים הבינו באיזה עולם הם חיים. הם היו עושים תיקונים על הרצונות שלהם בעולם הרוחני, והיו רואים את ההעתקה של התיקונים האלה לגשמיות, ומבצעים גם את הפעולות הגשמיות, כי הכל היה נראה להם עולם אחד. אבל לאחר שהרוחניות אבדה מקרב העם, קיום המצוות נשאר בגשמיות בלבד.

אלא כמו שכתוב: "מצוה בלי כוונה כגוף בלי נשמה". כי צריכים לחזור ולקיים את המצוות ברוחניות, ששם נמצא קיום המצוות, שם התיקון האמיתי. בגשמיות לא מתקנים דבר, לכן הקיום בגשמיות נקרא "כגוף בלי נשמה". וגם רואים שאין למצוות שמקיימים בעולם הזה, שום קשר לעולם הזה. אין קשר בין קופסה מעור שבונים בצורה מיוחדת וקושרים אותה על היד, לבין החוקים של החיים בעולם הזה. כי המצוות האלה הן רק סימנים למה שהאדם צריך לקיים ברוחניות, בתוך הרצונות שלו. אפשר היה לתת לרצונות האלה שמות מהעולם הזה, כמו בבניית התפילין, כמו בחוקי השחיטה, בדיני הכשרות, או בחוקים של שמירת שבת. אבל בינתיים בלתי אפשרי בשבילנו להבדיל אותם בתוך הנשמה. כי לא יכולים לפרט את כל תרי"ג הרצונות שבתוך הנשמה, ואת ההתמזגות ביניהם. לכן לא עושים זאת.

לכן לימוד הקבלה איננו כדי לדעת. כי האדם לא יכול לזהות מאומה. ובשביל מה לו לדעת פרטים על רוחניות, אם למרות זאת הוא לא רואה ולא מזהה אותה. מה התועלת בשמות אלה או אחרים, מה יש לו ממנה. האדם חייב לראות אותם, להרגיש אותם, לאחוז בהם, ואז ישלוט באותם שמות, באותן מדידות, והם יתנו לו משהו להתקדמות, ואחרת לא. לכן לא לומדים לפי השמות על תרי"ג המצוות ברוחניות. כי אי אפשר לאחוז בהם עד שלא נכנסים לרוחניות. ולאחר שנכנסים לרוחניות והאדם מרגיש אותם, אז "נשמת אדם תלמדנו". אז הוא כבר מקיים אותם, והוא מבין את הקשר בין המצוות לבין ההעתקה שלהם בגשמיות.

לכן הבעיה איננה אם מקיימים מצוות בגשמיות או לא מקיימים, אלא שאפילו אם מקיימים לא גורמים בכך שום תיקון לנשמה. כמו שכתוב: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף. הוי לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את הבריות." כדי לזת אותם, להביא אותם לתכונת ההשפעה. כל המצוות שנהוגות היום, הן מה שנשאר לנו לאחר הנפילה מרוחניות, מפני שפעם היינו ברוחניות, וקיימנו רוחניות וגשמיות כעולם אחד, כמציאות אחת. אבל הן נשארו רק כסימן שצריכים לעלות ולחזור שוב לקיום בכוונה על מנת להשפיע.

מה היחס שצריך להיות לקיום מצוות בעולם הזה לפני שמגיעים להשגה?

בעולם הזה מקיימים מצוות בגוף הגשמי. וקיום המצוות הזה נקרא: "מצוות אנשים מלומדה". כי מקיימים פעולות שאנשים לימדו שצריך לקיים. אבל כל תכלית קיום המצוות הזה, הוא רק כדי להזכיר לאדם לשאול: "מה הן?", "מהיכן הן?", "למה הן?", כדי להביא את עצמו לקיים אותן עם כוונה. ואותם תיקונים שהאדם צריך לעשות בכוונות, הם נקראים לתקן את הנשמה - "תיקון הנשמה".

אם הכוונה של האדם משתנה לעל מנת להשפיע, אז הוא מרגיש בכוונה הזאת הנקראת "מסך ואור חוזר", את העולם הרוחני, את הבורא, את האור העליון. הכלי שמרגיש את האור, הוא נקרא "נשמה". ומידת המסך והאור חוזר, היא מידת ההשוואה לבורא. על האדם לעשות רק פעולות עם המסך. ואם הוא רק מקיים פעולות גשמיות שאנשים לימדו אותו, אז נקרא שהוא נמצא ב"גלות". אבל אי אפשר להסתפק בקיום מצוות בגשמיות, כי בכך לא מבצעים מאומה. רואים לפי ההידרדרות שאנחנו עוברים משך התפתחות הדורות, עד כמה המצב שבו אנו נמצאים, פועל לרעתנו. אלא כמו שכתוב בכל המקורות, האדם צריך לבוא אך ורק לתיקון הכוונה, לעל מנת להשפיע.

שרטוט 10

תיקון הכוונה לעל מנת להשפיע נעשה על ידי המאור המחזיר למוטב, שבא על ידי לימוד חוכמת הקבלה. כי בספרי קבלה האדם קורא על המצב המתוקן שלו. על הכלים והאורות, ועל מה שקורה עם הנשמה שלו, ממה היא מורכבת. ואז מהמצב המתוקן בא אליו האור המחזיר למוטב, אותו אור הנקרא "אור מקיף". והאור הזה יוצר בו משיכה להשפעה, ונותן לו כוח, הבנה, הרגשה, שיש קיום אחר מעבר לחיים שלו. וכך לאט לאט האדם מתעלה לחיים הרוחניים. אבל אם הוא לא מבצע את ההתעלות הזאת בגלגולו הנוכחי, אז הוא יצטרך לשוב ולהתגלגל לעולם הזה. כי כל המציאות של העולם הזה היא אך ורק כדי לתקן את הנשמה. כך כתוב בכל ספרי המקור בצורה ברורה מאוד.

שרטוט 11

המצב הזה שעושים רק פעולות "אנשים מלומד", הוא מצב זמני של גלות, שצריך כמה שיותר מהר לצאת ממנו. אפילו האר"י צועק כבר אז (הקדמה לכתבי האר"י בספר "שער הקדמות"), שחייבים להפסיק את החיים בקיום הגשמי בלבד של המצוות, כי בכך לא עושים מאומה, אלא רק מושכים צרות. וגם בעל הסולם כותב במיוחד בסוף "הקדמה לספר הזוהר", שעם ישראל הוא הגורם לכל הבעיות שלו עצמו ושל כל העולם, רק מפני שמקיימים מצוות בצורה גשמית בלבד, ללא הצורה הרוחנית. כי אם לא מושכים אור מקיף, אז סותמים את האורות, ובעולם מורגש יותר ויותר חושך. ולכן צודקים העמים בעולם שבאים בטענות לעם ישראל, שהוא האשם בכל הצרות שלהם, והוא החלק המיותר בעולם. כי אך ורק בהתחלת תיקון הנשמה בעם ישראל, תלוי כל התהליך העולמי של היגיעה למטרה.

מהו "בורא" בשביל האדם שנמצא בהסתר כפול והסתר רגיל?

בשבילו הבורא הוא דבר נסתר, כוח שקיים או לא קיים. אבל מהי אותה הסתרה? הבורא ברא את הנברא, את האדם, את הכלי של הנשמה, על ידי שהשפיע על אותה נקודה יש מאין. ומאותה בחינת שורש הנקראת "כתר", הוא ברא בחינה א', רצון לקבל שהוא ממלא אותו. אבל לאחר שהשפיע על הרצון לקבל את התכונה שלו, שהוא נותן ומשפיע, הרצון לקבל לא רוצה יותר להיות מושפע מהמילוי, אלא להיות בחינה ב', להיות מושפע מהבורא עצמו שיראה לו מי הוא.

וכך הוא נעשה דומה לכתר, לבינה. ואחר כך שהוא רוצה לעשות כמו הבורא ולהשפיע לו בפועל, הוא מקבל על מנת להשפיע ונעשה בחינה ג' הנקראת "זעיר אנפין". וכאשר הוא רוצה ליהנות משניהם, גם מהרגשת הבורא עצמו וגם ממה שהבורא נותן לו, אז הוא נעשה בחינה ד', הרצון לקבל המושלם, ונקרא "בחינת המלכות". זאת אומרת, הרצון מתפתח על ידי שני כוחות. כוח אחד שממלא אותו, וכוח שני שאומר לו מי הממלא אותו.

שרטוט 12

כמו אורח שבא להתארח, ויושב ליד שולחן עם הכיבוד שהכין לו בעל הבית. יש לו יחס לכיבוד עצמו שרוצה לזלול, אבל יש לו גם בעל כורחו יחס לבעל הבית שעומד שם, כי הוא מרגיש שהכיבוד הזה שייך לו. והוא צריך להסדיר את היחסים שלו עם בעל הבית. או לשלם לו, או לעשות לו איזו טובה. אבל הוא חייב לנטרל את מה שבעל הבית נותן לו, כדי שלא יהיה כנתינה ממנו, ואז יוכל לגשת לכיבוד.

אם בעל הבית הוא בעל המסעדה, אז הוא נכנס למסעדה, משלם כסף, ודורש לקבל את הסעודה בדיוק לפי "החוזה" שביניהם, לפי איך שמפורט בתפריט, כי אין לו בושה. הוא שילם והם שווים. אם הוא חבר או קרוב שלו, אז הוא לא יכול לשלם לו, אלא עליו לתת לו תענוג אחר במקום כסף. אבל הם חייבים להיות שווים. אם הם שווים, אז הוא יכול לגשת לאוכל.

ואחרת לא. אלא אם הוא יכול לסלק את עצמו בכוח מהרגשת בעל הבית. להצדיק את עצמו שכולם גנבים וגם לו מותר, או שלא איכפת לו מבעל הבית ומצדו אפשר להרוג אותו. אבל משהו הוא חייב לעשות. כי מהטבע שלו האדם בנוי מלכתחילה על ידי שני כוחות האלה, הרגשת התענוג והרגשת בעל הבית.

שרטוט 13

"הסתרה" נקרא ששני הכוחות הללו של התענוג ונוכחות בעל הבית (בע"ב), פועלים על האדם בהכרח. בהסתר שנקרא "כפול", זאת אומרת, בריבוע, שניהם נסתרים ממנו. במקום תענוג האדם מרגיש ייסורים, ובמקום בעל הבית הוא מרגיש שאין, אין בעל הבית. אבל בהסתר שנקרא "אחד", יחד עם זה שהוא מרגיש ייסורים, הוא מרגיש במשהו שיש בעל הבית.

אם הוא מזהה במקצת שיש בעל הבית, אז למרות שמרגיש את החיים שלו כחיים רעים, הוא מתחיל להצדיק את החיים האלה, שיש בורא והוא כנראה יודע בשביל מה הוא עושה לו כך. או כדי אחר כך לשלם לו, או כי הוא קודם לא היה בסדר. אבל במשהו הוא מתחיל להצדיק אותו. ו"להצדיק" זו כבר צורה מתקדמת.

השאלה היא איך האדם יוכל לעבור בעצמו ממצב של הסתר כפול למצב של הסתר אחד, הרי זה נקרא "התקדמות", כי אחרי הסתר אחד בא גילוי? האדם צריך תומכים. משהו כל הזמן מחוץ לו, שמ"אין" יעשה לו "יש". שיגידו לו ויספרו לו, ויראו לו על האחרים, איך הם עובדים, איך הם פועלים, שכנראה הם מרגישים, כנראה שיש בהם משהו. והוא צריך להשתמש בקנאה, בתאווה ובכבוד כדי לדחוף את עצמו להתקדם.

כי כמו שכתוב: "קנאה, תאווה וכבוד, מוציאים את האדם מן העולם." הם כוחות טובים שאיתם מתקדמים. ובכלל אין בנו שום דבר רע, אם משתמשים בו נכון. אבל אחר כך מגיע הגילוי. והגילוי הוא של אותם שני דברים שפועלים על האדם - תענוג ובעל הבית. והאדם מתחיל להרגיש שיש בעל הבית ובמקום ייסורים הוא מתחיל להרגיש תענוג.

ואז מה הוא עושה איתם? הוא מתחיל להפוך את שני הגילויים הללו לכלים דהשפעה, לכלים דבינה, לגלגלתא ועיניים. תחילה הוא נכנס לדרגת שכר ועונש, ללהשפיע על מנת להשפיע, לקטנת. לגילוי ותענוג מהשפעה. ואחר כך לגילוי כפול, ללקבל על מנת להשפיע, לדרגה הגבוהה ביותר, שהוא נעשה דומה לחלוטין לבעל הבית.

שרטוט 14

האם צריך לגלות את כל הייסורים כדי לגלות את כל התענוגים?

אין מה להסתיר את האמת. כדי להרגיש תענוג, האדם צריך לעבור את כל הייסורים. אבל צריך לשאול אחרת: בשביל מה צריך את הייסורים, למה אי אפשר מיד להגיע למצבים הטובים? כי הייסורים הם גילוי החיסרון. והאדם צריך חיסרון לאותו "אוכל", לאותם המילויים, לאותם האורות. אבל במקום מכות אפשר לעורר באדם תיאבון לאותו משהו על ידי דברים טובים. בדומה לילד שלא רוצה ללמוד, וההורים במקום להרביץ לו מכות, מראים לו סרטים על כל מיני הישגים גדולים של אנשים, ומחברים אותו לחברים טובים, שמהם הוא יכול לשמוע, שכדאי להתקדם ולהיות חכם, ואז הוא בעצמו רוצה ללמוד ולומד בכיף ומהר. זאת אומרת, הכל תלוי אך ורק בסביבה. "סביבה" נקרא ספרים, קבוצה, מורה. ואחרת רק על ידי ייסורים שהולכים ומתמשכים מאוד.

שרטוט 15

חזרה לראש הדף
Site location tree