מאמר י"ב: "עיקר עבודת האדם"
"עיקר עבודת האדם צריך להיות, איך לבוא ולהרגיש טעם בלהשפיע נחת רוח ליוצרו." כי האדם הוא חומר של רצון לקבל, ויכול להרגיש במה שמקבל רק טעם טוב או טעם רע. אבל בלהשפיע הוא לא מרגיש כלום. בשבילו אין שום טעם בלתת לבורא או לשכן או לחבר. אלא רק אם המעשה מחזיר לו איזה רווח, אז הוא מרגיש. כך האדם בנוי, שתמיד צריך לחזור אליו משהו. אם לא חוזרת איזו תגובה לחושים שלו, להרגשה שלו, לרווח שלו, הוא נשאר מנותק לחלוטין מהשני. אבל הרוחניות, העולם הרוחני, העולם העליון, הוא דווקא בנוי על ההפך מזה, שהאדם יוצא מעצמו, ונכלל במה שמחוץ לו.
אלא הבעיה שלנו היא איך לעשות זאת. "היות שכל מה שהאדם עושה לתועלת עצמו, מרחקת אותו מה', מטעם שינוי צורה. מה שאין כן, אם הוא עושה מעשה לתועלת ה', אפילו שהמעשה תהיה הכי קטנה, מכל מקום נקרא זה "מצוה"." "מצווה" נקרא מעשה דהשפעה. אם האדם מסוגל לעשות משהו לטובת השני, ללא שום חשבון לעצמו. ולא מה שחושבים ברחוב, שמצווה נקרא להניח תפילין, לאכול כשר, להתפלל ולקרוא בספר התורה. אלא תיקון הרצון מלקבל ללהשפיע על ידי המאור המחזיר למוטב, שהוא בלבד נקרא "תורה", כמו שכתוב: "בראתי יצר רע בראתי תורה תבלין". אם מתקנים את היצר הרע, את הרצון האגואיסטי, והופכים אותו לעל מנת להשפיע, להיות ללא קשר חוזר של רווח לעצמו, אז נקרא שעושים מצווה.
"לכן, עיקר השתדלות האדם, צריך להיות להשיג כח המרגיש טעם בלהשפיע. וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית. ואז לאט לאט משיגים את הטעם בלהשפיע." זאת אומרת, על ידי הרגל בעבודה. שהאדם נכנס לחברה ומתחיל לקבל מהקבוצה, מהחברים, מהמורה, מהספרים, את חשיבות ההשפעה. מתחיל להבין שרוחניות נקרא להשפיע, ולא מה שחשב קודם, שיוכל לרכוש ולתפוס לעצמו עוד רווח, לדעת יותר ולהבין יותר. אלא הנטייה בכיוון מעצמו והחוצה. והיא גם שמביאה לו בסופו של דבר את הידיעה וההבנה.
ואם הוא מתחיל להבין ולא רק לשמוע באוזן, אלא לשמוע בשמיעה פנימית, שצריך לתת ולהשפיע כי כך בנויה המציאות העליונה, אז כדי להשיג זאת הוא מתחיל ללמוד, כדי שיבוא אליו האור המחזיר למוטב הנקרא "אור מקיף". ולאט לאט האור שפועל עליו פעם אחר פעם, הוא מביא לו את התכונה החדשה, את תכונת ההשפעה. ברגע שיש לו אותה תכונת השפעה ולו במידה הקטנה ביותר, אז הוא מתחיל להרגיש את עצמו נמצא בעולם הרוחני. שזה נקרא "הרגשת הבורא".
להמעיט בכוח שמרגיש טעם בקבלה עצמית אפשר רק על ידי האור. ואחרת לא מסוגלים לעשות זאת. כי האדם לא מסוגל לעשות שום דבר חוץ מלתת יגיעה, לתת רצון, עוד קצת ועוד קצת בכל מה שאפשר. כדי לתת לאור מקיף הזדמנות כל הזמן להשפיע עליו, להאיר ולהאיר עליו. בלי שהאדם מרגיש מתי ובאיזו צורה משפיע עליו האור מקיף ואם יותר או פחות. אלא נמצא בהסתרה טוטאלית כדי שלא יעבוד בצורה אגואיסטית ויחשב ממה יבוא הרווח וכמה רווח, כולל שהוא מרוויח מלהתקרב לרוחניות, כי גם זה נקרא "רווח". אלא מנותק לחלוטין מחשבונות. רק אז על ידי האור שמשפיע לו, מתהפך בו הרצון.
מה ההבדל בין יגיעה לבין תפילה?
"יגיעה" נקרא כל דבר מה שהאדם עושה, או בידיים וברגליים, או בלימוד, כדי להתחבר עם החברים ולהתפעל מהם. כי האדם הוא חלק ממערכת שהיתה מתוקנת כגוף אחד, ובה היינו קשורים זה לזה, ומבינים כמו איברים ותאים בגוף אחד, שאנחנו תלויים זה בזה. ברגע שהמערכת נשברה וכל אחד נעשה בפני עצמו, שלא מרגיש את המערכת כולה ועולם אין סוף, אלא רק את עצמו, הוא גם לא מבין שהחיים בחיבור הם חיים במימד אחר לחלוטין.
אבל אם מנסים להתחבר יחד, אז משתדלים להביא כל אחד לידיעת השני, שאם יקרה חיבור אמיתי וכל אחד ידאג לאחרים וינתק את עצמו מכל רווח פרטי ואגואיסטי, אז באותו חיבור הוא ירגיש מיד את הרוח, את העולם הרוחני, חיים מעבר לגוף. אם רוצים למסור זאת אחד לשני, אז נקרא שעושים מעשה של יגיעה. לאחר שמתרשמים זה מזה, כביכול מהמערכת המתוקנת, איך היינו מרוויחים ממנה, אז לכל אחד ואחד מתברר יותר רצון פנימי שכך אכן יקרה לו. והרצון הפנימי הזה שמצטייר לאדם בלב, הוא נקרא "תפילה".
זאת אומרת, "תפילה" לא נקרא מה שאומרים בפה, או שרים, או כותבים, אלא ההרגשה הפנימית ביותר בתוך הלב, שאיננה יכולה לבוא לאדם כרצון מן הסתם להתפלל, אלא היא תוצאה מיגיעה גדולה לקראת המטרה, שהאדם רואה שאיננו מסוגל להשיג אותה בעצמו, אלא חסר לו אור, עזרה מלמעלה. רק אם נותן את הכל, ומתברר לו שהוא לא בעל הבית על השינוי הזה, שהוא לא מסוגל לעשות כלום, אלא רק מלמעלה יכולים לעשות, אז כשמרגיש את זה בלב, ההבנה הפנימית הזאת, ההרגשה הפנימית הזאת, היא נקראת "תפילה".
האם ניתן להרגיש את האור מקיף שפועל בזמן השיעור?
אנחנו כל הזמן נמצאים במערכת הנשמות הנקראת "אדם הראשון", שבה כל הנשמות מחוברות יחד למערכת אחת. אבל בהרגשה שלנו, אנחנו לא מרגישים את המערכת הזאת. כי אנחנו נמצאים ב"הסתרה", בסדרת העלמת ממנה, הנקראת "עולמות". ולכן שולטת עלינו ההרגשה שאנו מנותקים זה מזה, וגורמת לכל אחד לדאוג רק לעצמו. אבל במערכת האמיתית שהיא המצב המתוקן כולנו נמצאים מחוברים יחד ומלאים באור אין סוף. כי הבורא ברא רק את המצב המתוקן.
אלא אנחנו שלא מרגישים אותו מצב אמיתי, צריכים להשתדל ולהרכיב מכולנו יחד מצב דמוי המצב האמיתי. כמו ילד קטן שרוצה להרכיב צעצוע מלגו לפי הוראות היצרן, וחייב להזיע ולהתייגע כדי בכל שלבי ההרכבה להבין מה צריך לעשות. איך כל חלק מתחבר לחלק השני ומה מתאים למה. אבל על ידי המשחק שלו הוא רוכש את השכל וההבנה של מי שהמציא את המשחק, למה צריך לשחק אותו דווקא כך. ולאט לאט מתוך המשחקים האלה הוא גדל להיות אדם בוגר.
ואם משתדלים לעשות כך, אז מאותו מצב אמיתי שבו האור ממלא את כל הנשמות, האור מאיר מרחוק לפי מידת ההשתדלות לחזור לאותו מצב ולהרגיש אותו באמת. והאור הזה נקרא "אור מקיף", אור ש"מאיר מרחוק", כי חסר לנו תיקון כדי להימצא במצב הזה בפועל. כולנו עדיין אגואיסטים ורק משתוקקים לחזור לקשר המשותף הזה ביניהם. אבל אם האדם חוזר למקומו האמיתי, אז הוא מרגיש את האור הזה שממלא אותו.
אלא האור הזה שממלא אותו כבר כעת במקומו האמיתי, כלל לא מורגש באדם. כי בעולם הזה האדם שרוי בערפול חושים מחסר הכרה כמו בחלום. הכל בגוף מתפקד ודבר לא משתנה, רק הוא עצמו נמצא בחסר הכרה מנותק מהמציאות. אבל אם הוא לאט לאט חוזר להכרה, הוא משיג אותם חיים ואותה חיות שלו, שכרגע הוא לא מרגיש אותה.
מהי אותה תחושה שמרגישים לאחר דרישה תקיפה בזמן השיעור?
התחושה הזאת היא תוצאה מהתפעלות כללית שהאדם מקבל מהלימוד, מההארה שבכל זאת מאירה עליו. אבל ההתפעלות הזאת היא לאו דווקא שייכת לאור מקיף, אלא יכולה להיות מכל דבר. בינתיים היא רק עניין פסיכולוגי. כמו אצל מוסיקאי שמתפעל ממוסיקה ששמע, או פיסיקאי שמתפעל מאיזו תיאוריה חדשה שקרא. התפעלות הזאת היא לא מדד, אמנם שגם בה יש איזו התעוררות מהעתיד. אבל בלימוד הקבלה מדובר על ההארה שפועלת על האדם, אם הוא מכוון את עצמו בכל כוחותיו להיות בתוך מערכת "אדם הראשון".
ההארה הזאת תלויה במחשבות שלו בזמן הלימוד. כי הכל תלוי באדם עצמו ולא במה שהאחרים חושבים. אלא ברצון שלו בזמן הלימוד להיות עם כל החברים שלו יחד בקשר אחד חזק כמו במערכת "אדם הראשון". לא להרגיש את עצמו, אלא רק את החסרונות שלהם ולהיות מוכן למלא אותם כמו כל איבר בגוף שמוכן לעבוד לטובת הגוף כולו, כדי לספק לו את כל מה שהוא צריך. אם הוא מתייחס בצורה כזאת לגוף, אז אותו איבר מרגיש את החיים של כל הגוף.
אם האדם רוצה להתחבר כך עם כל האחרים, ובגלל זה יושב ולומד שהאור ישפיע עליו ויחבר אותו אליהם, כדי שיחד יגלו את הבורא, את האור העליון בתוך הנשמה, שאותו אור מקיף יכנס לאור פנימי, אז ההתפעלות שהוא מרגיש, היא התפעלות מאור מקיף. בשביל זה הוא צריך לחבר יחד כמה נתונים. אבל על ידי מחשבה, על ידי התמדה במחשבה, בהכנה לשיעור, ובעיקר אם הרבה אנשים חושבים על זה יחד, אז הם משפיעים במחשבות שלהם זה על זה, ואז זה קורה כך. כי הכל תלוי רק במחשבה הכללית של הקבוצה בזמן הלימוד. כך בעל הסולם מסביר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".
מה מביא את האדם להמעיט את הרצון לקבלה עצמית?
בעל הסולם אומר, שהבורא מביא את האדם למקום הנכון, היכן שימצא מדריך, ספרים וקבוצה, ואומר לו: "קח לך". אבל לאחר שמראים לאדם מלמעלה היכן הוא יכול למצוא את התשובות על מהות החיים ולהשיג את מטרת החיים, אז עוזבים אותו ולא דוחפים יותר, והבורא כביכול לא משתתף יותר. אלא מתחיל שלב הבחירה של האדם. ועליו להשתדל בכל הכוחות לשכנע את עצמו להיכנס לתוך הקבוצה והלימוד, כדי להיות תחת השפעת הסביבה החדשה.
כי האדם הרגיל נמצא תחת השפעתו הזרה של הרחוב, שרוצה או לא רוצה הוא מושפע מהעולם. אבל אם הוא רוצה להשיג את מטרת חייו, הוא חייב להשתייך לחברה שעוסקת בהשגת אותה המטרה. לבחור את החברה לפי מטרת החברה, ולא לפי שום גורם אחר. אפילו אם האנשים עצמם אינם מוצאים חן בעיניו, כי הם לא נראים לו מספיק יפים, מלומדים או אינטליגנטים. לבחור בהם אך ורק בגלל המטרה שרוצה להשיג, ולא להתחשב בכל הצורות האחרות שנראות לו. רק לקשור באמת בין זה לזה.
אלא כבר בשלב הזה נושרים אנשים רבים. כי לא נראה להם שצריך ללמוד בקבוצה, שצריך ללמוד כדי להתחבר עם האחרים, אלא הם רוצים להגיע לבדם, ובעצמם להשיג משהו אי שם ולרחף במרחב הרוחני. אבל מי שמתחיל להבין שאין ברירה, כי השבירה היתה בין הנשמות, והתיקון הוא דווקא שהאדם מתחבר נפשית עם אלה שהם כמוהו, אז הוא מתחיל להשתדל להתחבר למרות שבכלל לא נעים לו. כי כולם אגואיסטיים וכולם אינדיבידואליסטים, ואף אחד לא רוצה להרגיש את השני, ולהתחבק עימו. אלא ההפך, כולם נדחים מלהתחבר. מלבד כמה חברמנים שאוהבים להיות יחד. אבל דווקא בתהליך הזה של תיקון השבירה כולם מקבלים דחייה, כי השבירה היא כנגד המטרה ובדרך מוצבים מכשולים רבים כאלה. אבל רק כך הולכים ומתקדמים.
איך האדם עובד עם הרצון לקבל?
האדם לא יכול להשפיע על הרצון לקבל שלו. כי הרצון הוא כל החומר שלנו. אלא רק להפעיל את הרצון שלו יותר או להפעיל אותו פחות בהתאם לכדאיות. ואותה כדאיות הוא מקבל מהחינוך, מהטבע שלו, ומהסביבה. וכך אם הוא נכלל מסביבה של אנשים וספרים שמתחילים להשפיע עליו, שכדאי לו כמה שפחות להשתמש ברצון לקבל שלו, וכמה שיותר לפתח את תכונת ההשפעה, אז הוא ממעיט את הרצון לקבלה עצמית.
אלא בהתחלה האדם לא רוצה לשמוע על השפעה. הוא מוכן לשמוע על כל דבר אחר, הוא מוכן לעשות כל דבר אחר, רק לא ללכת ולהשפיע. הרעיון הזה "עובר לידו" מבלי שהוא שומע. אנשים עוסקים שנים בלימוד הקבלה ולומדים טוב ותורמים בכל דבר, אבל הם לא שומעים. הגוף פשוט לא מסוגל לשמוע. הוא מפעיל מנגנון הגנה עצמית לא לשמוע שצריך לוותר, שהאדם צריך להכניע את עצמו. ורעיון ההשפעה לא חודר פנימה דרך עור התוף.
וכך עובר זמן רב עד שהאדם רואה שלא הולך לו, שהכל לא זז. והרצון האגואיסטי שלו מתחיל לחפש מה קורה, שאולי האחרים מתקדמים והוא לא, והקנאה מתחילה לעבוד בו יפה יפה. הוא מתחיל למדוד איפה הוא מרוויח, ורואה שהשקיע המון ללא שום תוצאה. עד שהאדם מתחיל לשאול ברצינות מה יהיה לו ומה יהיה איתו. ומתוך שהשקיע המון ונעשה לו חשוב מה קורה איתו בחיים, האוזן נפתחת לשמוע שלוותר זה בכל זאת דבר גדול. אבל ברגע שהוא שומע שלאחר הויתור מצפה לו רווח גדול, הוא לא שומע על הויתור, אלא רק שאחריו יהיה לו רווח גדול. וזה כבר משהו.
זאת אומרת, תחילה הוא הולך רק על הרווח, כמו תמיד בחיים. אחר כך הוא מתחיל לשמוע שאם הוא יוותר, הוא יקבל יותר. כמו שאומרים לילדים בשעת ריב, שכדאי לוותר ולתת ולהיות חברים, אבל אף אחד מהם לא רוצה לשמוע. אלא אם ילד אחד חכם לדעת שהוא מרוויח יותר, אז הוא מוכן לוותר ולתת. כך גם בשלב הזה הנקרא "מתוך שלא לשמה בא לשמה". האדם מתחיל להשתוקק להשפעה רק מפני שיש בה רווחים. אבל כבר מתחיל לחשוב על השפעה.
ואם חושב עליה, אז לאט לאט מתחיל לשמוע על גדלות ההשפעה. כבר תופס את המילים, את הגלים, את הצלילים, שמדברים על חשיבות ההשפעה. הוא עדיין לא מבין שהמטרה היא תכונת ההשפעה עצמה. אלא חושב עליה בינתיים רק כאמצעי שעל ידו משיגים עולם אין סוף, רוחניות, שלימות, נצחיות. זאת אומרת, שתכונת ההשפעה היא אמצעי שדרכו מגיעים לעוד משהו. וזה נקרא "לא לשמה".
אבל כשנמצא ב"לא לשמה", מתחיל להצטבר בו רצון להשפעה, והוא נותן יגיעה להגיע להשפעה, וכבר שומע על חשיבות ההשפעה. כי מרגיש שאין לו ברירה, הוא חייב להחשיב אותה. כמו אדם ששואף להיות פסנתרן גדול, וחייב עשר שעות ביום להשקיע בתרגול כדי להצליח. אבל הוא מוכרח כמה שיותר להגדיל בתוכו את חשיבות המטרה להיות גדול במקצוע הזה, כדי שיהיה לו כוח לשבת ליד הפסנתר ולתרגל עשר שעות. אבל מהצטברות היגיעה הזאת שהאדם לומד הרבה ומוכן להתחבר עם החברים, מתוך שיקול שירוויח רוחניות, פועל עליו האור מקיף ומחזירו למוטב.
מתוך זה שהאדם רוצה להרוויח, ומרגיש ומבין ושומע כבר שלהרוויח אפשר רק על ידי השפעה - שאם הוא ייתן ואם הוא ייצא מעצמו, מצפה לו שם עולם אין סוף - אז הוא מבין שכדי להגיע לאותו רווח הוא צריך להמעיט את הרצון לקבל שלו ולרכוש את הרצון להשפיע. כמו שכותב: "וזהו על ידי שממעטין בכח המרגיש טעם בקבלה עצמית. ואז לאט לאט משיגים את הטעם בלהשפיע." ובפועל זה תמיד כלפי הקשרים שלו בתוך הקבוצה.
האם התמעטות הטעם לקבלה עצמית משפיע גם על הרצון לקבל הכללי?
הרצון לקבל הכללי של האדם לא משתנה. הוא לא עובד נגד הרצון, הוא צריך לסגור את הרצון ולאכול פחות או לנשום פחות, או להזיע יותר בעבודה פיסית. אלא רק לכוון את עצמו כמה שיותר להתחבר נפשית ופנימית יותר חזק עם כל האחרים. אותם אחרים שמשתוקקים לאותה המטרה. כי רוצים יחד להרכיב אותו "לגו" של מערכת "אדם הראשון", ולהרגיש בחיבור ביניהם את האור העליון, את גילוי הבורא, שאיננו יכול לקרות כלפי אדם אחד.
גילוי הבורא הוא התגלות קולקטיבית בלבד, כמו שכתוב: "בתוך עמי אנכי יושבת". הבורא לא מתגלה בתוך הנשמה, אלא בקשר בין הנשמות. בקשר בינינו מתגלה האור העליון. הוא לא מתגלה בתוך הרצון של כל אחד, אלא רק מעל הרצון, ב"אמונה למעלה מהדעת". כמו בשרטוטים, שמציירים רצון, מסך, ואת הגילוי מעל המסך. כל אחד מאיתנו הוא רק רצון. ו"מעל הרצון" הכוונה היא לקשר בינינו. בו מתגלה הבורא, ואף פעם לא בתוך הרצון.
אם האור מתגלה בתוך הרצון, הוא מתגלה רק לשניה אחת כדי מיד להסתלק. כי הגילוי שלו מנטרל את הרצון. לכן הגילוי הוא בין הנשמות ולא בתוך הנשמות. הרצון לקבל נברא כך, שלא יכול להישאר בו האור. אלא האור יכול רק לפתח אותו להבין שהוא צריך להיות מחוץ לעצמו. כי הוא צריך להגיע להיות כמו בורא.
האם מציאות ההשפעה מתרחשת בתוך האדם?
כולנו מרכיבים בכלי אחד גדול, בכלי של הנשמות. ואם מתקשרים אחד לשני בכל הקשרים האפשריים, אז בקשר בינינו מרגישים את הבורא. למה? כי בקשר הזה ישנו הנגד, אותה התנגדות של הרצון. בין הנשמות מתגלה העביות והמסך. האור נתקל במסך וחוזר, ואז נכנס לרצון כאור חכמה מלובש באור דחסדים, הנקרא בכללות "אור פנימי". המערכת הזאת שנקראת "ראש הפרצוף", אותה התנגדות להתלבשות, דחייה, צמצום, היא נמצאת בין הנשמות.
שרטוט 1
האדם שרוצה הכל לעצמו, עושה צמצום על האגו שלו הנקרא "צמצום א'", ולא רוצה יותר לקבל לעצמו. הוא רוצה להתחבר עם האחרים נגד העביות שלו. הוא נותן יגיעה ורוצה להתחבר עם השני. בהתחברות הזאת נמצא אותו נגד, אותה התנגדות, נגד הרצון. העבודה נגד הרצון היא בקשר בינינו. ואז על אותו נגד, על אותה התנגדות, מתגלה אחר כך האור. בדומה לשימוש בחשמל, היכן שיש התנגדות, שם הזרם שעובר מחמם או מאיר. היכן מרגישים אותה תופעה של האור? היכן שיש התנגדות נגד הרצון. וההתנגדות היא דווקא בינינו.
שרטוט 2
האדם מוציא את המציאות שנמצאת בתוכו החוצה, והיא נמצאת בינו לבין כל יתר הנשמות. וזה נקרא שהוא עובד מחוץ לעצמו, "למעלה" מעצמו, באמונה למעלה מהדעת. ואף פעם בתוכו האדם לא יכול לקבל אור בצורה ישירה, זה בלתי אפשרי. אלא אם הוא מוותר על עצמו, על לקבל בצורה ישירה, והופך את הקבלה שלו להשפעה. כי אז הוא נעשה דומה לאור, והאור יכול להיכנס בתוכו.
שרטוט 3
אותה התנגדות לרצון קורת בין הנשמות, בקשר בין הנשמות. אבל גם אותו קשר מורגש רק בתוך האדם וקורה רק בתוך הנשמה. אבל כדי להקל על ההבנה מתארים אותו בחוכמת הקבלה כקשר מחוץ לנו. ולכן אומרים ששבירת הנשמות היא התפרקות אותה מערכת של הנשמות. אבל לא נשברה כל נשמה בעצמה, אלא נשבר הקשר בינה לבין יתר הנשמות. נשבר המסך בלבד, המסך המקשר בין האנשים.
האם ההתנגדות לרצון היא אינסופית?
ההתנגדות איננה סופית או אינסופית, אלא בהתאם לרצונות של האדם. ההתנגדות הזאת היא בדיוק לפי מידת הקשר של האדם עצמו עם יתר הנשמות, כמו תא כלפי כל הגוף. ההתנגדות חייבת להיות כנגד עביות מסוימת. אם יש לאדם 150 קילו עביות, ההתנגדות שלו חייבת להיות כמה שהוא מסוגל, בדירוג מ-0 קילו ועד 150 קילו. והיא לא יכולה להיות אינסופית. אלא מותאמת לעוצמת הנשמה.
שרטוט 4
מהו היישום הנכון של תכונת ההשפעה אם לא בצורה חומרית?
היישום הנכון הוא לעזור אחד לשני להגיע למטרה, למטרה הרוחנית בלבד. ולא לדאוג למשהו אחר. אלא אחר כך כשגדלים, אז הרוחניות והגשמיות נהיות אותו דבר. אבל בינתיים יש לדאוג רק לרוחניות הכללית. כי לצורך זה מתחברים לקבוצה.
איך מבצעים את זה בפועל?
מבצעים את ההשפעה אך ורק בזמן הלימוד. וביתר הזמנים חושבים על זה שההתחברות הפנימית בין האנשים צריכה להביא לגילוי האלוקות. ואין להתבלבל עם סיסמאות או תהליכים אחרים שקורים בעולם שלנו. אלא לחשוב רק על אותה התחברות פנימית.
למה הבחירה בחברה נקראת "בחירה חופשית", אם מגיעים אליה רק לאחר שמתייאשים לחלוטין מכל הדברים האחרים?
הבחירה בחברה עצמה איננה בחירה חופשית. הבחירה בחברה היא כמו שרגילים, שיש לפני האדם הרבה חברות עם מטרות שונות: הורדת משקל, יוגה, ריקודים ועוד, והוא בוחר באחת מהחברות הללו. אלא לאחר שבחר כביכול בחברה הרוחנית, כי הוא רוצה רוחניות והרצון לקבל שלו מסובב אותו ומביא אותו לחברה הזאת, אז הוא בודק את מטרת החברה, אם היא בדיוק בהתאם למה שהוא מבין כמטרה.
ואז יכול להיות שאחד ניכנס אליה כמו שנכנסים לקורס הרזייה, כי רק כך מרגיש שם את מקומו. והשני נכנס אליה כמו לחברה סלונית, והשלישי נכנס כמו לחוג יוגה. אבל כל אחד חייב לברר עם עצמו היטב לאן הוא נכנס. כי בזמן שמתבונן בחברה, הוא צריך לדעת שיום לאחר שהוא יכנס אליה, הם יתחילו לעבוד עליו, והוא יתחיל להיות מושפע מהם אם רוצה או לא רוצה. וכך הם ישנו את דעתו, עד שכל המחשבות שלו ייעשו בהתאם למה שהם חושבים. כי החברה של האדם היום, היא "האני" שלו מחר.
ולכן השלב הזה איננו עדיין בבחירה. אלא אומר בעל הסולם, שהבחירה של האדם היא בלהתחזק להתקשר עם החברה. כי אם הוא נכנס לחברה אגואיסטית, לכל חברה אחרת חוץ מחברה שרוצה להשיג רוחניות, אז אותה חברה פועלת עליו בהתאם לאגו שלו. החברה עוזרת לו בצורה ישירה להשיג את המטרה שלו - להיות יותר רזה, יותר חזק, יותר מוצלח במשהו, ללמוד משהו מיוחד. ואז אין לאדם שום בעיה להתכלל עוד ועוד באותה חברה.
מה שאין כן בעבודה הרוחנית, הבחירה איננה דווקא לאיזו חברה מגיעים, או הבדיקה שהולכים איתה באותו תלם, באותו כיוון ובאותה מטרה. אלא היא מתחילה אחר כך, שהאדם רוצה להתכלל באותה חברה. כי הוא נתקל כל פעם בהתנגדות הגוף, בהתנגדות של האגו, וצריך לוותר על עצמו ולהגיע לאהבת הזולת, לאהבתם. כי בעיניו "מי הם בכלל". הם יכולים להיות בחורים טובים מאוד, אבל האגו שלו מתחיל לעבוד, והוא צריך כבר מעל האגו להתקשר אליהם. ממש כנשמה אחת להיות איתם, כדי להשיג את הבורא.
להשיג את הבורא הוא מבין שכדאי לו, כי הוא גדול. אבל הוא לא מבין מה יש לו איתם. וכלפי ההתנגדויות האלה וההפרעות האלה, שמתעוררות בו כל רגע ורגע, האדם כל רגע נמצא בפני הבחירה בהתחזקות, האם להתקשר לאותה חברה ועל ידי הקשר איתה למצוא את המטרה, או לא. כי הוא יכול להימצא פיסית בתוך החברה, לשבת בתוכה וללמוד איתה, אבל בלי לממש את הבחירה שלו. ואז בלי להתקשר לחברה, ובלי שהם ישפיעו עליו, הוא לא מתקדם. כי ההשפעה של החברה על האדם יכולה להיות רק במידת הויתור של האדם על העצמאות שלו.
בהרצאה של שומרי משקל שמדברים על איך להוריד במשקל, או בכל מיני חוגים אחרים שמלמדים איך לבשל וכו', האדם לא צריך לוותר על עצמו כדי לשמוע על מה מדברים. מה שאין כן בחברה עם מטרה רוחנית, הוא שומע על המטרה רק לפי מידת הויתור. זאת אומרת, עד כמה שהוא מוותר על עצמו, בדיוק באותה מידה יכול לחדור ולהיכנס בו מה שהם מדברים. וזה נקרא "בחירה". שהאדם מבטל את עצמו, מוותר על האגו שלו, ומוכן לשמוע מה שאומרים.
לכן הבחירה היא בכל רגע ורגע, בזמן הלימוד, בשעת התכללות, בכל מחשבה בעד או נגד שבאה לאדם. ותמיד יש לו הפרעות. כי עד שהאגו לא גומר לספק לנו את כל ההפרעות, הוא לא יהיה מתוקן. אלא האדם חייב לעבור את כל ההפרעות האפשריות שגורם לו האגו. וכך יוצא שאין לו ברירה. אם הוא רוצה להתכלל בחברה, הוא חייב לכווץ את עצמו, לסגור את "האני" שלו, ולהיות מוכן להיתכלל עם החברים. כי באותו רגע שהוא מוותר על השמיעה האגואיסטית שלו, באותה מידה הוא מתגבר ורוצה לשמוע מה שהם אומרים.
רק באותם רגעים הוא שומע מעט ונכלל מהם. לכן הדרך הזאת היא ארוכה. כי כמה פעמים האדם מסוגל לפעול כך בחיים? אבל זה מקום הבחירה שלו. לכן להגיע לבחירה איננו עניין פשוט. לא מספיק לשבת על הכסא, לפתוח ספר ולהסתכל על המורה. אלא האדם חייב להכין את עצמו מבפנים. לדכא את עצמו, ולהיות מוכן לצאת מעצמו לחיבור עם האחרים. להרגיש את החיבור הזה, ומעליו לחכות לגילוי של הבורא באותו חיבור. ואז מאיר לו האור מקיף. אבל קודמת לכך עבודה גדולה של ביטול עצמי כלפי דעת החברה, שהיא הבחירה.
ולפני כן בוחרים כרגיל. רק מקום לבחור באיזה חוג של שומרי משקל, בוחרים בקבוצת חברים שרוצה להשיג מטרה רוחנית. אבל בוחרים כרגיל. כי יש בחירה בחוג ויש בחירה חופשית. הבחירה הזאת נקראת "חופשית", כי אף אחד אחר לא יכול להשפיע על האדם, אלא רק הוא עצמו נמצא נגד האגו שלו. רק האדם עצמו יכול לעשות את הפעולה הזאת לדכא את עצמו, כדי לפתוח את האוזן שלו לשמוע מה שאומרים. ולא שום גורם מבחוץ, לא מכות ולא שכנועים. אלא לאט לאט האדם מתחיל לראות בפנים שאין לו ברירה. אבל לוקח זמן עד שהוא רואה. כי העבודה שלו איננה פשוטה.
שרטוט 5
איך אפשר להתבטל ולהיות חלק פעיל בכלי "אדם ראשון" אם כל הזמן מוסיפים לאדם עביות?
העביות באה לידי ביטוי, שהאדם לוחץ על עצמו ומתנגד לאגו שלו, ואותה מידת התנגדות עולה מעל המסך כאור חוזר. כמו שלומדים בקבלה. אותה עביות שהיתה באדם, עולה כאור חוזר למעלה מעל המסך. ואותו אור חוזר הופך להיות כלי קבלה לאור ישר. האדם שמתנגד לעצמו, מכניס את כל עוצמת ההתנגדות שלו לתוך הקשר בינו לבין האחרים.
שרטוט 6
איך תוצאה שאיננה תלויה באדם, היא עיקר העבודה שלו?
האדם עובר את החיים בעולם הזה, שהוא מרוויח ביגיעת כפיו כל מה שיש לו. הוא יודע שכמה שהוא משקיע, כך הוא מקבל. יש קשר ישיר בין מה שהוא משקיע, לבין מה שהוא מרוויח. אם הוא משקיע יותר זמן או כוח, הוא בצורה ישירה מקבל יותר רווח. אבל בחיים בעולם הרוחני לא מקבלים בצורה ישירה. כי ברוחניות האדם לא יכול לעבוד עם האגו שלו, עם הטבע שלו, אלא רק בהתנגדות נגד האגו.
לכן אף פעם הוא לא נמצא בקשר עם התוצאה מהעבודה. אלא תמיד צריך לבוא האור העליון ולבנות ממנו משהו מיוחד. לבנות מתוך הרצון לקבל שנמצא בו איזו צורת השפעה. והאדם עצמו רק נותן יגיעה. הוא מבטל את עצמו, רוצה להתחבר, שומע, לומד. אבל הוא לא פועל בעצמו. אלא רק נותן לאור מקיף הזדמנות לפעול עליו ולעשות ממנו משהו. אף פעם האדם איננו בעל הפעולה, אלא תמיד נפעל. אבל יש קשר בין מה שהוא עושה, לבין איך שהאור העליון פועל עליו.
שרטוט 7
האדם נותן יגיעה בלי לדעת איזה בדיוק. אלא הוא משקיע מאמצים כדברי הכתוב: "כל מה שבידך בכוחך לעשות עשה". אבל האור שבא עושה ממנו איזו צורת השפעה, שהוא לא יודע מהי הצורה עצמה. הוא לא מבין אותה ומהי השפעה, כי הוא נמצא בדרגה אחת וצריך לעלות לדרגה שניה. כמו ילד בן שנה שמתפתח וגדל להיות בן שנתיים. הוא לא מבין איזה כוח, איזו הבנה, איזה שכל יהיה לו, איזה עולם.
שרטוט 8
שרטוט 9
לכן רק נותנים דחיפה, בדיוק כמו ילדים שגדלים. רצים מכאן לכאן ועושים. וזה נקרא "כל מה שבידך ובכוחך לעשות עשה". אבל הצורות, וכל מה שקורה, ואפילו הקצב, לא תלוי באדם. אלא הוא נותן רק דחיפה עד הסוף, והיתר עושה האור. לכן כמו שכעת האדם לא עצמאי ולא אחראי ולא אשם על מי הוא ומה הוא, כך לא דורשים שידע מה צורות ההתפתחות שהוא כל פעם נמצא בהן. אלא שואלים מהאדם רק אם נתן יגיעה או לא.
שרטוט 10
כמו שהאדם לא ברא את צורתו ההתחלתית, לא את התכונות שלו ולא את הרצונות, כך בכל הפעמים שהוא מתקדם, הוא לא יודע איזה צורות הוא צריך לעבור. כמו שילד לא יודע איך הוא מתפתח. אלא הוא צריך כמה שאפשר רק לתת יגיעה. והאור כבר יעשה את שלו.
למה האדם לא יכול להגיע ליכולת לוותר כדי להתחבר בכל קבוצה עם מטרה משותפת?
עם מי הוא יכול להתחבר אם "הזולת" הזה רק רוצה להוריד משקל? צריך כל פעם לקבל תמיכה, תגובה, חיבור חזרה. כי כולם יחד צריכים להרכיב אותו "לגו" של החיבור בנשמות. כל פעם הגילוי הרוחני הוא כמו מיני "מעמד הר סיני" ולא אחרת, שחוק הערבות חייב להתגלות ולהתבהר שם.
בחוק הערבות כל אחד מוותר על עצמו כדי לספק כל מה שצריך לחית הרוחנית של החברה. בויתור הפנימי הזה הוא מוכן לתת הכל, כדי שכל החברה תשיג רוחניות. רק אם יש הסכמה כזאת בחברה, נקרא שיש בה ערבות. ואז באור חוזר הכללי הזה שכל אחד דוחה את העביות שלו, מתגלה הבורא.
ואי אפשר לעשות ויתר הדדי כזה עם חברים בחוג לשומרי משקל. לכן מביאים את האדם לחברה רוחנית רק בהתאם לרצון שלו. ובעל הסולם מסביר במאמרים "מתן תורה", "הערבות", "השלום", עד כמה גורם החברה הוא עניין הכרחי להתקדמות הרוחנית.