אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 9 / אותיות נ"ה – אות נ"ט
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אותיות נ"ה – אות נ"ט

(שיעור 16, 23 באפריל 2007)

אות נ"ה

והנה השגה זאת ותשובה זו האמורות, באות לו לאדם בב' מדרגות, שהראשונה היא, השגת השגחת שכר ועונש בהחלט, ומלבד שמשיג בהשגה ברורה את שכרה של כל מצוה לעולם הבא, זוכה גם כן להשיג התענוג הנפלא שבעת קיום המצוה, תיכף בעולם הזה. וכן מלבד שמשיג העונש המר, הנמשך מכל עבירה לאחר מיתתו, זוכה גם כן להרגיש את טעמה המר של כל עבירה, גם כן בעוד בחיים חיתו. ומובן מאליו, שהזוכה להשגחה הגלויה הזאת, בטוח בעצמו שלא יחטא עוד, כמו שאדם בטוח שלא יחתוך באבריו ויגרום לעצמו יסורים נוראים. וכן בטוח בעצמו, שלא יעזוב המצוה מלקיימה תיכף כשבאה לידו, כמו שהאדם בטוח, שלא יעזוב שום תענוג העולם הזה או ריוח גדול הבא לידו.

מהסיפור הזה לומדים, שבסופו של דבר כל מה שהאדם עובר כאן זה גילוי יחס הבורא אליו, גילוי ההשגחה. בהתחלה האדם נמצא במצב שהוא מזיע במאמץ להגיע לגילוי ההשגחה, לעשות את כל מה שרק אפשר לעשות כדי להגיע לגילוי ההשגחה, אבל הוא עדיין לא מגיע לגילוי. השלבים האלה נקראים הסתרה.

מה ניסתר? ההשגחה, איך הבורא פועל עלינו. במצב ההסתרה אנחנו רוצים לדעת איך הבורא פועל עלינו, וכל הפעולות שאנחנו עושים הן כדי לגלות איך הוא פועל עלינו. כל מה שמסופר במאמרים ובאגרות של בעל הסולם בפרט ובחוכמת הקבלה בכלל, הוא איך האדם יכול לגלות את יחס הבורא אליו בזמן ההסתרה.

מקובלים מספרים שאם אדם רוצה לגלות את יחס הבורא אליו, אז הוא צריך להשתדל לעלות מעל מה שהוא מרגיש בתוך הרצון לקבל, כאילו הוא שולט על הרצון לקבל ומה שקורה לרצון לא שייך אליו כלל, ומעל הרצון לקבל לבנות יחס לבורא כ"טוב ומיטיב לרעים ולטובים". עליו להשתדל לעשות זאת כאילו הוא נמצא בצורה המתוקנת ביותר.

אדם שנמצא בהסתר רוצה לגלות את הבורא, והמקובלים מספרים לו מי הוא. ולמרות שלא נראה לו מה שהמקובלים מספרים לו והוא לא מאמין להם, אם הוא רוצה לגלות את הבורא, הוא חייב לתאר אותו כמו שמקובלים מספרים לו. לכן אם לומדים את ספרי הקבלה, אם שומעים מה שאומרים המקובלים, אז כשקוראים על זה, ולומדים על זה, ומשתדלים להיות בזה, אנחנו נמצאים בחיפוש הנכון, בַּמקום הנכון.

באות נ"ד בעל הסולם כותב שאחרי שנותנים יגיעה מגלים את ההשגחה:"אמנם אחר שרואה השם יתברך, שהאדם השלים מידת יגיעתו, וגמר כל מה שהיה עליו לעשות בכח בחירתו והתחזקותו באמונת השם יתברך," בהסתר כפול ובהסתר רגיל, "אז עוזר לו השם יתברך", כלומר נותן לו מכת אור המחזיר למוטב, שאדם יוכל לעבור את המחסום, ואז "זוכה להשגת ההשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים". "גילוי פנים" זה האור שכבר מאיר לאדם בכלים המתוקנים שלו. איפה אפשר לקבל את הגילוי? בתוך הכלים המתוקנים. מה נקרא "פנים"? האור המתגלה בתוך הכלים. "ואז זוכה לתשובה שלימה, שפירושה ש"שב" ומתדבק בהשם יתברך בכל לב, נפש ומאד, כמו שנמשך מאליו מצד ההשגה של ההשגחה הגלויה".

אם נותנים מלמעלה כוח לתקן את הכלים ואור למלא את הכלים, אז יש השגחה גלויה והכול מסתדר. השאלה היא למה הכול מסתדר? האם בגלל שהאדם מרגיש שהוא הגיע להשגחה גלויה וחושב "ברוך ה' הכול טוב ומיטיב לרעים ולטובים", והוא כבר בטוח שהבורא לא יכול לעשות לו שום רע, כי הוא לא רוצה לעשות רע, כי זה לא הטבע שלו? האם בגלל שבמצב הזה הוא יכול לעשות ככל העולה על רצונו? לא.

אלא האדם מקבל בכלים שלו, ואם הוא מתאים בכלים שלו להשגחת הבורא, אז הוא מרגיש טוב. אם האדם לא מתאים בכלים שלו להשגחת הבורא, שהיא טוב ומיטיב, אז הוא מרגיש רע. זאת אומרת, בזמן שאדם בא לגילוי הטוב ומיטיב, הראיה שהבורא הוא טוב ומיטיב, לא מחלישה אותו. הוא לא יכול לבעוט בכול בגלל שמעתה והלאה הוא יודע שהכול לטובה. זה לא כמו שנראה לנו.

אלא קודם כל הוא נתן יגיעה, ולכן הוא זכה לכך שהוא מקבל מלמעלה את האור המחזיר למוטב, וזכה שמעלים אותו לדרגת השפעה. הוא נכנס לגילוי הראשון, שנקרא גילוי כלים דהשפעה, גלגלתא ועיניים (שרטוט 1). זאת אומרת, שכעת הוא מוגן על ידי האור העליון שמשפיע עליו, לא להשתמש בכלים דקבלה שלו.

חוץ מזה, כדי להבין מה קורה לנגד עיניים שלנו, צריך להבין שהמצב הזה מברר לאדם עניין עקרוני והוא, שההרגשה שלו תלויה בפער בין טוב ומיטיב לבין התכונות שלו. כשהאדם לא מתוקן בכלים שלו בהתאם לטוב ומיטיב, לא עוזר לו שהבורא טוב ומיטיב. הוא בכל זאת מרגיש ייסורים. זאת אומרת, גם בשעה שהאדם מרגיש ייסורים, הבורא הוא טוב ומיטיב, אלא שהאדם לא קולט זאת, בגלל שהכלים שלו הפוכים.

לכן כשמתגלה לאדם שהבורא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים" ומעולם הוא לא עשה לו רע, זה מאפשר לו לתקן את הכלים שלו יותר ויותר, ללכת הלאה ולתקן. הגילוי משמש לאדם כדוגמה לֵמה הוא צריך להידמות, וכך הוא ממשיך לתקן.

גילוי ההשגחה יכול להיות רק כתוצאה מהכלים המתוקנים. ואז האדם ממשיך לתקן אותם. איך הוא מתקן? קודם כל הוא מגיע בכלים שלו למצב, שהבורא הוא טוב ומיטיב. הרצון לקבל שלו ממשיך לבעור ולגדול כל הזמן, ועל ידי היגיעה שלו, מתוך שהוא נמצא בחברה, בסביבה, בלימוד ובכל, הוא מגיע למצב שהוא מתקן את הכלים שלו מעל הרצון לקבל כך, שבכל הזמנים, מה שלא יהיה, הוא בטוח שהבורא יתייחס אליו טוב. הרגשה זו היא כתוצאה מיגיעה, נגד הרצון לקבל.

זאת אומרת, הרצון לקבל כל הזמן בוער, וכל הזמן גדל. אותם הרצונות שגדלו במצב הסתר כפול, ואחר כך במצב הסתר רגיל, גודלים לאחר מכן במצב שכר ועונש, ועל פניהם האדם כל פעם גדל. אם יש רצון קטן – האדם גודל מעליו. אם יש רצון גדול יותר – האדם גודל מעליו (שרטוט 1). כך עד שכל הרצונות שלו יתגלו בו, והוא יהיה מעליהם בהווה, בעבר ובעתיד. אז הוא רוכש את האמונה.

שרטוט 1

זאת אומרת, פעם אחר פעם האדם מתגבר על הרצונות. אלא שהפעם הם מתגלים לו בצורה אכזרית יותר לעומת הצורה, שבה התגלו הרצונות בהסתר כפול ובהסתר אחד, עד שמתגלים כולם (שרטוט 2).

שרטוט 2

שאלה: האם בשלב הגילוי כבר לא צריך את הכוח של ה"אמונה למעלה מהדעת"?

בכל המצבים צריכים ללכת בוודאי ב"אמונה למעלה מהדעת". אבל הדעת במצב הגילוי היא דעת שמתגלה לאדם כ"טוב ומיטיב לטובים ולרעים", בכלים דקבלה שלו. כל העולם שייך לו, הכול נתון לו, הוא יכול לא לעשות כלום, ומהמצב הזה עליו להתחיל לעסוק בהשפעה.

לפני הגילוי האדם מנסה לגלות את השגחת טוב ומיטיב ולהידבק בה מתוך הרע. רע לו והוא מתעלה מעל הרע. הוא רוצה לגלות את הרע כטוב. מתוך הרע, מתוך הכלים שלו הריקניים הוא מחפש "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא חד הוא" [1], הוא מחפש "אין עוד מלבדו". אבל לְמה הוא צריך עוד מתוך הכלי שמקבל כל טוב?

כשהכלי מקבל כל טוב, האדם צריך לעורר בעצמו חיסרון, לגלות מעצמו טוב ומיטיב, ולהיות באמונה. וזה הרבה יותר קשה מ"לא לשמה". כי כשחסר לכלי מילוי ואדם מכוון אותו ב"לא לשמה", במה הוא מכוון אותו? תחילה הוא אומר לרצונות שלו "נתקדם ויהיה לנו טוב". אחר כך הוא אומר להם "נתקדם, נשפיע לכולם, וגם לנו יהיה טוב". לאחר מכן כשהוא מגיע לקצה האחרון של הסתר אחד וכבר אומר שכולו רוצה לתת את הכול, בכל זאת בתת ההכרה הוא עדיין אומר "כדי שיהיה לי טוב". אמנם באלפית האחוז, אבל זה עדיין נמצא. ואז הבורא עושה לו את הטובה, מעביר אותו דרך המחסום.

אז כל ההליכה למטה ממחסום היא בכל זאת "כדי שיהיה לי טוב". למטה מהמחסום האדם הולך עם הריקנות, עם הרצונות, עם החסרונות שרוצים מילוי, ואומר: "אם יהיה לנו מילוי, אז לבורא יהיה מילוי. אם יהיה לבורא מילוי, גם לנו יהיה מילוי. אם יהיה מילוי לבורא, אנחנו נהנה שניתן לו. הבורא גדול, ובמידה שהוא גדול יש לנו מילוי. ויהיה עוד מילוי אחר". מתחת למחסום האדם הולך למלא את עצמו ב"לא לשמה". הוא לא יכול להתעלות מעל זה.

מה שאין כן, כשאדם עובר ל"לשמה", נותנים לו הכול. רצית מילוי? קח את כולו. לא שמיד נותנים לו את כל המילוי. לא מכשילים אותו. בהתחלה נותנים לו מילוי קטן, שישַחֵק. אבל מה הוא יעשה אם הכול בסדר, אם דבר לא חסר, אם הבורא "טוב ומיטיב לרעים ולטובים"? הוא לא יכול לזוז. הוא יכול להישאר כך לנצח. לא איכפת לו כלום, ובלי חיסרון אי אפשר להתקדם. עכשיו עליו לנסות להמציא לעצמו חיסרון.

אנחנו חושבים שלאחר שנעבור את המחסום, נהיה חופשיים. חופשיים נהיה אמנם, אבל לא כמו שאנחנו חושבים. העבודה הרוחנית הולכת ונעשית יותר ויותר מיוחדת, יותר ויותר איכותית.

והייסורים שאנחנו נמצאים בהם עכשיו, עוזרים לנו מאוד. הם "עזר כנגדו". כמו שכתוב, שפרעה קירב את בני ישראל לאבינו שבשמיים [2]. על ידי הייסורים אנחנו זזים. רוצים או לא רוצים, אנחנו זזים. ואחרי המחסום, האדם צריך להמציא לעצמו מטרות, לחפש חומר דלק. אין לו לאן לזוז, כי "מלא כל הארץ כבודו" [3]. לכן הוא בונה לעצמו חיסרון.

אחרי המחסום אין לאדם חיסרון מצד הבורא. איך יוצאים מזה? איך ממשיכים קדימה, אם בדרגת אהבה מתגלה שהבורא טוב ומיטיב לכולם, בכל הזמנים, ובכל הכלים, ולאדם אין כבר מה להוסיף ואיפה להוסיף החל מדרגת שכר ועונש ?

תמיד אנחנו עובדים נגד הרצון. אם הרצון ריק, עובדים מעליו. אם הרצון מלא, עובדים מעליו. אלא שמעל המחסום יש התהפכות גדולה: יש לאדם הכול, והוא צריך לעלות מעל כל מה שיש לו. זה נקרא "אמונה למעלה הדעת", כי יש לו דעת, יש לו הכול. הוא רואה מ"סוף העולם ועד סופו", הוא מרגיש ומבין את כל הפרטים. יש לו דעת, והוא צריך לעלות ל"אמונה למעלה מהדעת". רק אז יש לו "אמונה למעלה מהדעת". לפני כן אין לו אמונה למעלה מהדעת, ואין לו דעת. שום דבר הוא לא רואה, שום דבר לא מבין, הכול מבולבל, הכול חשוך.

אלא שבמצבנו, מתחת למחסום, "למעלה מהדעת" נקרא להיות למעלה מהחסרונות, מעל הרגשת הייאוש והריקנות. זה לא למעלה מהדעת, זה למעלה מהריק.

שאלה: ההסתר הוא הכרחי, אחרת אנחנו בטלים "כנר בפני אבוקה" ורצים מיד לרצון לקבל. ומכאן הבלבול, נדמה שכאשר ההסתר מתבטל האדם נמצא ברצון לקבל.

תמיד יש לנו עבודה מעל הרצונות. ולא חשוב אם הם מלאים או ריקים.

יכול להשתמע מכך, שאם הבורא היה מתגלה, אז כל העולם היו צדיקים גמורים. אבל אם הבורא היה מתגלה היו כולם לא צדיקים, אלא כולם "כבהמות נדמו" [4] היו עושים פקודות ללא שום חשבון.

נחזור ונקרא את אות נ"ה:

והנה השגה זאת ותשובה זו האמורות, באות לו לאדם בב' מדרגות, שהראשונה היא, השגת השגחת שכר ועונש בהחלט, ומלבד שמשיג בהשגה ברורה את שכרה של כל מצוה לעולם הבא, זוכה גם כן להשיג התענוג הנפלא שבעת קיום המצוה, תיכף בעולם הזה. וכן מלבד שמשיג העונש המר, הנמשך מכל עבירה לאחר מיתתו, זוכה גם כן להרגיש את טעמה המר של כל עבירה, גם כן בעוד בחיים חיתו. ומובן מאליו, שהזוכה להשגחה הגלויה הזאת, בטוח בעצמו שלא יחטא עוד, כמו שאדם בטוח שלא יחתוך באבריו ויגרום לעצמו יסורים נוראים. וכן בטוח בעצמו, שלא יעזוב המצוה מלקיימה תיכף כשבאה לידו, כמו שהאדם בטוח, שלא יעזוב שום תענוג העולם הזה או ריוח גדול הבא לידו.

לפי המילים האלה משתמע כביכול, שבהשגחה גלויה האדם הופך להיות כמו כל חי. הוא לא חושב על כלום, אלא הגוף שלו פועל אוטומטית, בוחר תמיד בטוב ובורח מרע. יש לו בפנים תוכנה איך להחזיק את עצמו במצב הטוב ביותר, מכל האפשרויות והתנאים הפנימיים והחיצוניים.

כך היה עושה כל אחד, והיה מלאך במקום אדם. לא הייתה לו בחירה חופשית, לא היה לו חושך, לא היה לו שום חיפוש היכן להביע את עצמו. אלא הכול היה פקודה ותוצאה, פעולה ותגובה שאפשר לחשב אותה מראש. ודאי שלא על כך מדובר בגילוי ההשגחה. אלא כשהבורא שמתגלה, האדם רואה את שכר המצווה של העולם הבא – הוא לא מקבל אותו, הוא רואה אותו. צריך עוד להבין מה היא ה"ראייה" של מה שהוא עומד לקבל. ותלוי באמונה שלו אם השכר המצווה הזה שהוא רואה משמש לו כאילו שקיבל אותו.

דומה הדבר לאדם שקנה כרטיס לוטו להגרלת מיליון דולר, אבל חוץ ממנו עוד אלף אנשים קנו כרטיסים. כל אחד חושק באותו שָׂק עם כסף. והוא צריך שיהיה לו הכוח לצרף את מיליון הדולר לעצמו כביכול, להיות בטוח שהכסף שלו, כאילו כבר קיבל אותו והוא אצלו בכיס, בין שהכסף נמצא שם ובין שלא.

זאת אומרת, על ידי האמונה האדם צריך לראות את שכר המצווה לעתיד לבוא בצורה כזאת, שהוא כבר נמצא בו. מה שנקרא "כגָבוּי דַמי" [5]. בעצמו הוא צריך לייצר כלים כאלה. כלומר, הוא נמצא כבר באמונה, וצריך להתעלות מעל הרצונות שלו בדרגה נוספת של השפעה. מתגלה לפניו תענוג גדול, ועל ידי האמונה, הוא כביכול מרגיש את התענוג בפנים.

האמונה חייבת למלא את כל הרצונות של הידיעה, של ההרגשה, כאילו האדם מקבל את התענוג ממש, והוא לא מרגיש שום הבדל בין מה שהוא מקבל ובין מה שהוא לא מקבל. זה נקרא שהאדם עולה בדרגות שכר ועונש. בדומה לבינה. בינה לא צריכה לקבל שום דבר. אמנם יש לה חוכמה בתוכה, אבל היא לא צריכה אותה. בינה צריכה את החוכמה רק כדי להראות שהיא לא צריכה אותה.

ללא חוכמה האדם לא יוכל להוכיח אם הוא צריך אותה או לא. אלא רק אם החוכמה נמצאת בתוכו וממלאת לו את כל הרצונות שלו, הוא יכול לעשות תיקון והיא לא תהיה בנמצא. אנחנו עובדים עם הרצון שלנו בשני אופנים שונים, הפוכים לגמרי אחד מהשני. לכן כתוב: "בינה היא עצם חוכמה" [6].

בחוכמה דאור ישר יש את כל האור בתוך כל הכלים. בבינה דאור ישר יש את כל אותו האור בכל אותו הכלי, כי בחינה א' נמצאת בתוך בחינה ב', כחצי הראשון שלה. אלא שבחלקיה האחרים הבינה לא מתייחסת לזה כלל. בינה בונה את עצמה באמונה למעלה מהמילוי.

ומכאן אנחנו רואים מהי אותה הפעולה שעושים כ"כל העומד לגבות כגבוי דמי". הוא כבר כביכול קיבל את מיליון הדולר שנמצאים רחוק. הם נמצאים רחוק, כדי שיקרב אותם על ידי אמונה. וכשהם נמצאים בו על ידי אמונה, אין שום הבדל אם הם נמצאים רחוק, או קרוב. אם הם נמצאים בו, או לא, זה אותו דבר. אם אדם מגיע לזה, נקרא שהוא רכש כלים דהשפעה.

הנקודה החשובה היא ששוב עובדים מעל הרצון. בעבודה הזאת אנחנו בעצם חוזרים ב-ד' בחינות לייחוד שלנו עם בחינת שורש.

אות נ"ו

ובזה תבין מה שאמרו ז"ל, היכי דמי תשובה, [כיצד היא תשובה] עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד. שלכאורה הדברים מתמיהים, שאם כן, מי יעלה השמימה לשמוע עדותו של השם יתרך, גם לפני מי צריך השם יתברך להעיד עדותו זאת, וכי לא מספיק שהשם יתברך בעצמו יודע, שהאדם שב בכל לבו ולא יחטא עוד.

ומהמתבאר הדבר פשוט לגמרי, כי באמת אין האדם בטוח לחלוטין שלא יחטא עוד, בטרם שיזכה להשגת ההשגחה של שכר ועונש המבוארת, דהיינו גילוי פנים כנזכר למעלה. וגילוי פנים זה שמצד ישועת השם יתברך, מכונה בשם עדות, שהרי ישועתו יתברך בעצמו, להשגה הזאת של שכר ועונש, היא המבטיחה לו שלא יחטא עוד, כמבואר לעיל. ונבחן על כן, שהשם יתברך מעיד עליו. וזה שאמרו, היכי דמי תשובה, כלומר, מתי יהיה אדם בטוח שזכה לתשובה שלמה. ועל כן נתנו לו אות ברור, דהיינו, עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד.

מה זאת אומרת שהבורא מעיד עליו "שלא ישוב לכסלו עוד"? האם משמע מכך שהאדם עבד, הרוויח, ועכשיו הוא נמצא במקום בטוח: האור המקיף מקיף אותו, אור פנימי ממלא אותו, הוא מוגן מהקליפות, לא איכפת לו כלום, הבורא מעיד עליו, כביכול שומר עליי מכל הצדדים, עומד בפתח ואף אחד לא יכול להתקרב ולהזיק לו, האם זו כוונת הדברים?

מה זאת אומרת שבגילויו הבורא מעיד על האדם שלא יחטא עוד? האם האדם כבר רשאי להתפרע כמו ילד בחדרו, שבטוח שלא יקרה לו רע, כי יש אבא ואמא שיסדרו הכול? שהבורא מעיד על האדם שלא יחטא עוד, זאת אומרת שהאדם קיבל תיקון שבו מתגלה הבורא, תכונת הבורא, השפעה, שהתכונה הזאת, שאדם רוכש, נמצאת בו בצורה שהוא כבר לא יכול לחטוא.

"הבורא מעיד" הכוונה היא לצורת ההשפעה המוחלטת שאדם הגיע אליה, כשהאדם רכש גלגלתא עיניים על כל הכלים שלו. זה נקרא שהוא כבר לא יכול לרדת מהדַרגה הזאת לעולם. זאת אומרת, כל עוד האדם לא גמר את דרגת גלגלתא עיניים, יש בו רצונות נוספים שעדיין לא תיקן לגמרי בהשתוות לבינה, ועדיין אין לו הבטחה שלא ישוב לכסלו עוד. רק אחרי שגמר את כל דרגת שכר ועונש, את תיקון גלגלתא עיניים, כלים דהשפעה, דרגת הבינה, אמונה שלמה, אז הוא בטוח שלא יחטא עוד.

מדוע? כי יש לו את כל הכלים דקבלה, עם כל המילויים שבהם, והוא משתמש בהם רק לצורך יחס לבורא. זה נקרא ש"הבורא מעיד עליו שלא יחטא עוד". כי הוא עלה מעל כל הרצונות שלו, כדי להידבק בבורא. אז כל הרצונות נמצאים למטה. זאת העדות עצמה, שלא יחטא עוד. לא שהאדם לא מתוקן והבורא מגן עליו, אלא הוא קנה את צורת הבורא. וזו העדות שלא יחטא, היינו אם העביר אליו מתוך הבורא את כל הכוחות דהשפעה, או עשה על עצמו את כל התיקונים של ההשפעה. כלומר שיזכה לגילוי פנים, שאז ישועתו יתברך עצמו מעידה עליו שלא ישוב לכסלו עוד, כמבואר.

אות נ"ז

והנה תשובה זו האמורה נקראת בשם תשובה מיראה, כי הגם ששב אל השם יתברך בכל לב ונפש, עד שמעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלה עוד, כמבואר, עם כל זה הרי כל הבטחון הזה, שלא יחטא עוד, הוא מטעם השגתו והרגשתו, את העונש והיסורים הרעים הנמשכים מהעבירות, אשר על כן בטוח בעצמו שלא יחטא כנזכר למעלה, על דרך שבטוח שלא יסבב לעצמו יסורים נוראים. כי בשביל מי שנמצא בגובה האמונה, בגובה ההשפעה, לעשות מעשה קבלה זה כמו לחתוך את עצמו. כמו שבמצבנו הנוכחי בלתי אפשרי לעשות את ההפך מפעולת הקבלה. במצבנו הנוכחי אנחנו לא מסוגלים לעשות מעשה של השפעה אמיתית, ללא שום קשר לעצמנו, בלי שנרוויח מזה משהו. זה לא נמצא בנו בטבע. אנחנו לא יכולים לזוז, לעשות משהו, לחשוב על משהו, אם מיד יחד עם המחשבה להשפיע, לא יזרום לתוכו חומר דלק, לא יזרום רווח עצמי.

בדומה לכך, אחרי שאדם רוכש את תכונת ההשפעה, הוא לא יכול שלא לתת ולא מסוגל לחשוב על הרווח עצמו, כי ברכישת תכונת ההשפעה הוא כבר קנה לבוש, קנה תכונה הפוכה. הוא לא מסוגל. זאת העדות, כלומר שמתלבש בו הטבע להשפיע. אנחנו לא מבינים זאת, אבל הטבע של ההשפעה הוא טבע כללי של כל הטבע, של כל העולמות, כולל העולם שלנו. חוץ מפנימיות האדם, כולם בהשפעה.

וגם בדרגת האדם אנחנו נגלה שכולנו משפיעים, שכולנו נמצאים בהשפעה, שזה רק בלבול וחלום ושקר, שחושבים שאנחנו נמצאים בקבלה, באגו ובקליפות. הבלבול הזה נעשה במיוחד בשבילנו. הוא ממש כחלום. כמו אדם שנמצא בחלום, ונראה לו שהוא פועל ועושה משהו.

אנחנו נמצאים בחלום, כי כל העולם, כל המציאות, כל העולמות כולם הם השפעה מלאה בלבד, רק אין סוף. נכנסנו מאין סוף למין חלום, לתרדמה כזאת, שנראה לנו שאנחנו במצב ההפוך, בקבלה, בתכונות הנוכחיות.

אמנם אנחנו חוזרים להשפעה, אבל צריך להבין שההשפעה היא כוח וטבע ששולט באכזריות רבה יותר מהקבלה. כי ההשפעה היא טבע הבורא ממש. גם בהשתלשלות העולמות אנחנו לומדים שכוחות הקבלה נמצאים רק בבי"ע דטומאה [עולמות בריאה יצירה עשיה הטמאים] כנגד בי"ע דקדושה [עולמות בריאה יצירה עשיה הקדושים], ולא יותר.

אמנם סוף סוף, נמצאים התשובה והבטחון הזה, שהוא רק מחמת יראת העונשים הנמשכים מהעבירות, ונמצא שתשובתו היא רק מיראת העונש, ונקראת משום זה תשובה מיראה.

העונש הוא לא שיהיה לאדם רע, אחרת זה לא נקרא שהוא נמצא ברוחניות, למעלה ממחסום. העונש הוא שלא ידמֵה לבורא. העונש הוא לא שייפול מדַרגה גדולה כל כך, לחיים אומללים. העונש לא נרשם על חשבון האדם עצמו, אלא העונש ביראת העונש הוא להתנתק מהשפעה.

צריך לתאר במקצת מה הם הערכים שעליהם בעל הסולם מספר,בהתאם למקום במאמר שאותו לומדים.

שאלה: איך מי שנמצא במדרגה "שמעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד" יכול להיות בטוח שלא יבוא רצון גדול יותר, שעליו הוא לא יוכל להתגבר?

מידת ההתאמה של האדם לבורא מובנת לאדם. בינה נקראת הבנה. הלב מבין. אנחנו משתמשים ברצונות לקבל שלנו, וחושבים שאנחנו מקבלים בהם אור חוכמה. אבל אור חוכמה מתגלה בהשפעה, בתוכה, בהבנה עד כמה שהאדם דומה לבורא, עד כמה שהוא נותן לבורא.

בשכר ועונש האדם לומד את פעולת הבורא, אבל עדיין לא מממש אותה. ובכל זאת את התכונות של הבורא, הוא מקבל. הוא לומד את הצורה שלו. כמו שמלמדים ילד, הוא קונה את הצורות של הבורא, בכל פעם קצת יותר. אחר כך, כשיהיה גדול, הוא ישתמש בהן בצורה עצמאית. ובינתיים הוא רק לומד מהגדולים ועושה פעולות דמי.

כך כשאנחנו לומדים את פעולות ההשפעה בשכר ועונש, אלה עדיין לא פעולות אמיתיות של השפעה. בשכר ועונש האדם עדיין לא משפיע. אבל הוא מעתיק על עצמו את התכונות של הבורא, כמו שמעתיקים תוכנה חדשה ממחשב למחשב. אם הוא העתיק את התוכנה, הוא כבר יכול לעבוד איתה. והעבודה היא במדרגת אהבה.

אבל כשהוא מקבל את התכונות האלה מהבורא, הוא יודע שהוא מקבל את הצורות של הבורא. וכשמסיים לקבל אותן נקרא ש"מעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד". הוא כבר רואה שאין לו יותר תכונות לקבל. הוא למד מהבורא הכול, וכעת עליו ליישם. ויש בזה הרבה שׂכל. זו לא אמונה סתמית. אנחנו חושבים שאמונה היא דבר שאין בו שום שכל ודעת, שהאדם פשוט עוצם עיניים ועושה משהו. זה לא נכון.

את מה שהאדם עושה באמונה, הוא עושה מעל רצונות לקבל גדולים מאוד, והפוך מהמילוי. במה הוא מתמלא כדי להיות למעלה ממנו באמונה? בדעת. זו "אמונה למעלה מהדעת". הוא מבין מה שהוא עושה. הוא לומד מהבורא את צורות ההשפעה, ובזה הוא משיג את השכל שלו, את הרצון שלו, את התוכנית שלו, את הכול. ואחר כך הוא רק מדמה את עצמו לבורא, כלפי נשמות אחרות, באהבה.

זאת אומרת, אין לחשוב שגלגלתא עיניים, דרגת היראה, היא דרגה חשובה פחות שרק צריך לעבור אותה ולהגיע למימוש. זו דרגה שבה ממש משיגים את התוכנית, את הבריאה, את הכול. ואחר כך רק מבצעים. וכשמבצעים את פעולות הבורא, וזוכים להיות כמוהו, ומרגישים מה זה להיות הבורא, צריך מעל זה להיות בהשפעה. צריך עוד קפיצה בתכונת ההשפעה.

אות נ"ח

ועם זה מובנים דברי חז"ל, שהעושה תשובה מיראה, זוכה שהזדונות נעשין לו כשגגות, ויש להבין, איך נעשה זה ועם הנ"ל תבין היטב, כי נתבאר לעיל (אות נ"ב דיבור המתחיל "והסתר"), שהזדונות שהאדם עושה המה נמשכים לו, מבחינת קבלת ההשגחה של ההסתר הכפול, שהוא הסתר בתוך הסתר, שפירושו, שאינו מאמין בהשגחת שכר ועונש חס ושלום. אמנם מבחינת הסתר אחד, שפירושו שמאמין בהשגחת שכר ועונש, אלא שמתוך ריבוי היסורים בא לפעמים לידי הרהורי עבירה, כי אף על פי שמאמין שהיסורים הגיעו לו מחמת עונש, עם כל זה דומה לרואה את רעהו מאחוריו, שעלול להטיל ספק ולחשוב אולי אחר הוא, כנזכר למעלה עיין שם היטב, שהחטאים האלה המה רק שגגות, שמתוך שמאמין בכלל בהשגחת שכר ועונש, עיין שם.

אות נ"ט

ולפיכך, אחר שזכה לתשובה מיראה (שרטוט 3) הנזכרת למעלה, שפירושה בהשגה ברורה של השגחת שכר ועונש, עד שבטוח שלא יחטא, הנה נתקנת לו לגמרי, בחינת ההסתר בתוך הסתר, שהרי עתה רואה הוא בעליל, שיש השגחת שכר ועונש, וברור לו שכל ריבוי היסורים שהרגיש מעודו, היו לו לעונש מהשגחתו יתברך על החטאים שעשה, וְאִגְלָאֵי מִלְּתָא לְמַפְרֵעַ [התגלה העניין מראש] , שהיתה לו אז טעות מרה. ולפיכך עוקר הזדונות (שרטוט 3) האלה משורשם, אמנם לא לגמרי, אלא שנעשים לו לשגגות (שרטוט 3) , כלומר בדומה לעבירות שעשה מבחינת הסתר אחד, שנכשל, מחמת בלבול הדעת שהגיע לו מתוך ריבוי היסורים, שמעבירים את האדם מדעתו, שהמה נחשבים רק לשגגות כנזכר למעלה.

שרטוט 3

האדם נמצא כבר בשכר ועונש (שרטוט 4), ועל ידי העבודה בשכר בעונש מתקן זדונות לשגגות. זאת אומרת, אם בהסתר כפול כל הרצונות הם זדונות, ובהסתר אחד הם שגגות, אז בדרגת שכר ועונש האדם מתקן את הזדונות, ובדרגת אהבה הוא מתקן את השגגות (שרטוט 4). כלומר, בכל פעם האדם עובד עם אותו הרצון, רק במדרגות יותר ויותר גבוהות.

שרטוט 4

שאלה: האם ה' יתברך והבורא הם אחד, ואם כן למה משתמשים בכינויים שונים?

לבורא יש שמות רבים. יש האומרים ע"ב שמות, או עשרה השמות הלא נמחקים, "אדני", "הוי"ה", שילובים שונים, "אהיה" למיניהם עם מילויים שונים. את חלק מהשמות, כמו "אדני", "אהיה", "הוי"ה", "אלוקים" לומדים ב"תלמוד עשר הספירות".

יש הרבה מאמרים שמסבירים את השמות של הבורא. למשל ה"מאמר מי ברא אלה" במאמר "הקדמה לספר הזוהר" מסביר את שֵם האלוקים, ומוסברים בו גם השמות "אדני", ו"הוי"ה" [7].

כל השמות השונים הם מקרים פרטיים של השם "הוי"ה". כמו שלומדים מ-ד' בחינות דאור ישר. אין מבנה חוץ מ-ד' בחינות דאור ישר. ד' בחינות דאור ישר הוא המבנה המרכזי, שאחר כך, כלפי הנברא, מתחלק לכל מיני צורות, שהם העולמות, הפרצופים, הספירות וצירופיהם. לכן יש הרבה שמות. כדברי כתוב: "כל התורה כולה היא שמותיו של הקדוש ברוך הוא" [8].

מה זה שמות הבורא? הבורא זה "בוא וראה". את הבורא אנחנו צריכים לגלות מתוך הכלים שלנו. אנחנו אלה שמגלים אותו. בלעדינו אי אפשר לומר שמשהו קיים או לא קיים. הכול הוא רק מתוך האדם, כמו שבעל הסולם מסביר ב"מבוא לספר הזוהר". לכן כל השמות של הבורא הם לפי הכלים. כשכלי משתנה, זה נקרא שהשם של הבורא משתנה.

הבורא הוא מה שמתגלה באדם בכל רגע ורגע. זאת בתנאי שהאדם מייחס את מה שמתגלה בו לכוח עליון, לאיזושהי סיבה. אין בורא מחוץ לאדם. אלא רק כמו שהאדם מתאר את הבורא לעצמו. לכן הכוונה ב"שמות הבורא" היא שהאדם המשיג נותן לבורא שמות לפי השגתו.

אומרים שההשגה הגבוהה והשלמה ביותר היא השם "טוב ומיטיב". את השם הזה מצאו המקובלים כהגדרה הגבוהה ביותר למה שהם הגיעו. למעלה מטוב ומיטיב אין שורש לאדם. טוב ומיטיב זה השורש שממנו באים אלינו החיוּת, החיים. טוב ומיטיב זה הכול. אין מילים אחרות לתאר אותו. אפילו לא אהבה, ולא יראה, ולא מילויים אחרים למיניהם. רק "טוב ומיטיב", מילים פשוטות מאוד. זה הכינוי הגבוה ביותר שהמקובלים יכלו לכנות בו את המקור שלנו. אבל הכינוי הזה הוא מתוך ההשגה. אם אדם סתם צועק "טוב ומיטיב, רחמן, תעזור לי", הבורא לא עושה ולא עוזר. למה? כי הוא יודע לפי ההתאמה שלו לאותו אדם, שהוא קורא לו בשקר.

אדם הקורא לבורא רחמן, לא חושב שהוא רחמן. אם היה חושב שהבורא רחמן, הוא כבר לא היה מבקש ממנו דבר. אם הבורא רחמן, לאדם אין מה לבקש ממנו, כי מתוך הרחמנות שלו הוא כבר קיבל את הכול. אלא אם יש לו עוד בורא. ואולי הוא בורח לבורא הרחמן, כי מהצד השני יש בורא אחר, שמסובב לו דברים רעים?

כלומר, כל שֶם ושם מצביע על השגה ברורה בפעולות הבורא עלינו.

שאלה: מה זה ל"ב האבן, האם זה שייך לזדונות או לשגגות?

בדרגות הסתר כפול והסתר רגיל אין עדיין ל"ב האבן. בשלבי ההסתר האדם עובר בחייו על כל מיני תאוות קטנות, ובהרגשת המילוי או חוסר המילוי שבהן הוא לא יכול להיות בדבקות עם הבורא, להצדיק אותו, לייחד אותו, וכן הלאה. לכן עדיין אין ל"ב האבן.

ל"ב האבן הוא בירור שהאדם עושה אחר כך, בשכר ועונש ובאהבה נצחית. בדרגות האלה יש פעולות מוגדרות מאוד, איך האדם עובד עם הרצונות שלו, במה ניתן ובמה לא ניתן לקבוע את עצמיותו. לפני כן עדיין אין פעולות כאלה.

שאלה: מה לעשות אם אדם מרגיש שהוא רחוק מלעבור את המחסום, ולכן הוא לא מסוגל להבין את הנושאים האלה?

חומר הלימוד שלנו הוא לא פשוט. גם השיעורים המשודרים על גבי מסכי הטלוויזיה, לא פשוטים. אבל הם מועילים מאוד להכשיר את האדם להתקדם.

אם האדם לא מבין, זה לא חשוב. ההבנה תבוא מבפנים, דווקא מתוך זה שהוא יושפע על ידי הלימוד. הלימוד הזה ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות" ובחומרים אחרים שבהם מדובר על דרגות ברורות שעל האדם לעבור, הוא הכי מועיל להתקדמות. ועד כמה שהאדם לא מבין מה הוא צריך לעשות עם הלימוד, ועד כמה שבעל הסולם מבלבל אותו בתוך הטקסט ומשחק איתו כך שלא יוכל להבין אותו עד שלא ישווה את עצמו אליו – כל הדברים האלה פועלים לטובתו, והלימוד יבוא מהסתר לגילוי.

שאלה: איך אדם מתקן את הזדונות ואת השגגות? האם הוא נזכר במצבי ההסתרה שעבר, ואחר כך מצרפם לבורא?

האדם אף פעם לא צריך לחשוב איזה רצונות הוא לוקח ואיזה רצונות הוא מתקן, מה יש לו "בתא המטען" ומהיכן הוא מוציא את הרצון. אין לו את האפשרויות האלה והוא לא זקוק להן. אלא כל פעם מתגלה בו רשימו, ועל פני הרשימו שמתגלה בו מרגע לרגע, הוא צריך ללכת. כך הוא פוסע במדרגות. הוא לא צריך לדעת. הוא אף פעם לא יודע.

עד גמר התיקון, עד של"ב האבן מתגלה כולו, האדם לא יודע את המבנה האמיתי שלו. אין זו בעיה ואין לו סיבה לדאגה, כי הוא עובד עם מה שמתגלה לו. כמו שלא חסרה לו אצבע שישית, כך הוא לא יכול לחשוב על חסרונות נוספים. לכן "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות" [9]. צריך להתרכז במה שיש בנו, ולהתייחס רק לזה בצורה המועילה ביותר להתקדמות הרוחנית.

אחר כך כשמגיעים לגמר התיקון, כל אחד רואה את המערכת שלו ביחס למערכות אחרות של הנשמות, כל הנשמות מתחברות במערכת אחת של השכינה, ואז מתגלה האור של גמר התיקון. נקווה שכךיקרה במהרה בימינו.

[1] ר' יהודה אשלג, ספר הזהר עם פירוש הסולם, פרשת אחרי מות, אות רצט: "אורייתא ישראל וקודשא בריך הוא חד הוא [תורה ישראל והקדוש ברוך הוא הם אחד]".

[2]ספר הזהר עם פירוש הסולם, פרשת בשלח, אות סה (לזוהר, חלק ב, דף סה ע"א): "ופרעה הקריב (שמות יד, י): רבי יוסי אמר שהקריבם לתשובה". ראה גם ר' יהודה אשלג, "ויבן ערי מסכנות", מאמר פ"ו, בתוך: שמעתי ערך ר' מיכאל לייטמן (בני ברק: בני ברוך, 1998).

[3]ישעיהו ו, ג.

[4]תהילים מט, יג.

[5] כתובות דף פא ע"א: "ושמעינן להו לבית שמאי דאמרי שטר העומד לגבות כגבוי דַּמִּי".

[6]ראה ר' יהודה אשלג, "מבוא לספר הזהר", אות ח, בתוך: ספר ההקדמות (ירושלים תשל"ו). ראה גם ר' ברוך אשלג, "יציאת מצרים ומ"ת", מאמר מה, בתוך: דרגות הסולם, כרך א (בני ברק: בני ברוך, 1996).

[7] ראה ר' יהודה אשלג, "מאמר מי ברא אלה", בתוך: "הקדמת ספר הזהר", ספר הזהר עם פירוש הסולם, חלק א, דף יג.

[8]אבות ו, ה.

[9]סנהדרין דף ו ע"ב.

חזרה לראש הדף
Site location tree