אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב ד"ר מיכאל לייטמן / ביטאונים / גיליון 13 / מהותה של חוכמת הקבלה 2
הרב ד"ר מיכאל לייטמן

מהותה של חוכמת הקבלה 2

שיחה מתאריך 31.10.06

הנושא שנלמד בשיעור זה הוא "מהותה של חוכמת הקבלה", כי למעשה יש לנו חוכמה אדירה, גדולה, עתיקה, שהייתה אלפי שנים בהסתר, ולכן אנחנו לא יודעים מה היא בדיוק. דיברנו על כך, שחוכמה זו מגיעה אלינו מבבל העתיקה, שם תחילת כל הציוויליזציה שלנו, שם פרץ בפעם הראשונה האגו האנושי, ולכן האנושות גילתה שיטה איך לעבוד עם האגו ואיך לעבוד מעל האגו. לאנושות יש סך הכול שתי שיטות. את השיטה איך לעבוד עם האגו, אנו רואים בהתפשטות הציוויליזציה שלנו נכון להיום. ועל השיטה איך לעבוד מעל האגו, מדברת חוכמת הקבלה.

האגו זה הטבע שלנו, רצון לקבל, רצון ליהנות. שזה כל חומר הבריאה. מהחלקיק הקטן שבחומר הגשמי, בדומם צומח חי ובאדם, ברצונות, במחשבות, בכוחות – בכולם הכוח הפנימי זה האגו. כל חומר הבריאה הוא הרצון לקבל, הרצון ליהנות, וכולו חומר המושך. לכדור הארץ יש כוח משיכה; פלוס מושך מינוס; יש שדות מגנטיים וכל מיני כוחות משיכה. גם המחשבה, אמנם שאנו לא מודעים לכך, היא כוח המושך. האדם כולו הוא חומר מושך, הוא תמיד רוצה למלא את עצמו ותמיד בתת ההכרה הוא עושה חשבונות מה לטובתו, איך להתרחק מהמזיק ואיך לקרב את המועיל.

אז מה אפשר לעשות עם החומר הזה שבמהותו הוא רצון ליהנות ובנוסף הוא כל הזמן מתפתח. אומרים מדעני הטבע, שהיה פיצוץ המכונה "המפץ הגדול" וממנו התפתח כל היקום. ומהאנרגיה הגדולה מאוד שהשתחררה נוצר כל החומר, שמאז, משך ארבע עשרה מיליארד שנה, הוא מתפתח ומתרחב. אני זוכר שבהיותי ילד למדנו, שהיקום הוא נצחי. לא ידעו איך לענות על שאלה זו, ולא ידעו עדיין שיש התחלה וסוף. לכן חשבו שהוא נצחי. כיום כבר יודעים שיש התחלה ליקום ואפילו יודעים לחשב שהוא מלפני ארבע עשרה מיליארד שנה וגם יודעים את הסוף שלו. כבר מחשבים את זה.

אולם מה אנו יכולים לעשות עם החומר הזה, שאנו כלולים ממנו ובו אנו תלויים. זאת אומרת, אנו בסך הכול נמצאים בבועה שהיא כולה רצון ליהנות והרצון ליהנות מתפתח בנו ומסביבנו, בכל היקום הזה. לכן אם אנו זורמים עם החומר, איך שהוא מתפתח מסביבנו ובתוכנו, אז אנו נמצאים בהתפתחות הרגילה, שאין כל כך מה לקבוע בה, אלא אנו מקבלים דחפים פנימיים כלשהם, ואז אנו משתדלים למלא את עצמנו, להגיע תמיד למקום שבו מרגישים הכי טוב. ואדם תמיד עושה חשבון. זאת אומרת, אם הוא עושה איזו תנועה, אז בטוח שהגוף שלו, בתת הכרה או בהכרה, עשה חשבון שהוא מרוויח על ידי התנועה הזאת.

אז השאלה שלי, ובכלל של כל חכמי הטבע, היא מה אנו עושים עם זה? איך אנו מסתדרים בחיים? זה שאנו תמיד רצים אחרי הדברים הטובים ובורחים מהדברים הרעים, האם זה מביא אותנו לטוב? אנו רואים שהאנושות משך ההתפתחות שלה כל הזמן רוצה יותר ויותר, רוצה יותר טוב, ולעולם לא מגיעה אליו.

לכן אנו רואים שבימינו הריצה הזו היא לקראת סופה. לפי כל המחקרים ולפי כל הסקרים, אנו נמצאים במצב שכולם מצביעים בוודאות על משבר כולל בהתפתחות האנושות, במדע, בטכנולוגיה ובמיוחד בחיי החברה, בחיים הפנימיים של האדם, בחיי המשפחה, באקולוגיה, ובכלל בטבע הסובב. זאת אומרת, גם מבפנים וגם מבחוץ אנו רואים שההתפתחות הזו, אם היא מתפתחת בעצמה, באופן שאדם מקבל דחפים אשר אותם הוא מממש כל חייו, אינה מביאה אותו להיות מלא ומאושר לעולם.

ובהחלט חכמי הקבלה, שהתפתחו אחרי שאברהם גילה את השיטה שלו, אומרים מאז, שאין זו השיטה הנכונה, ללכת בעקבות הטבע שלנו. ושהאגו שלנו אינו מתפתח בנו כדי שכל הזמן נצטרך למלא אותו, כי זה בלתי אפשרי, לעולם לא נוכל למלא אותו. ואכן אנו רואים שסופסוף כעת מגיעים למצב שרואים שזה לא עזר, ולכן האנושות נכנסת לייאוש כולל, לדפרסיה, והאדם מתחיל לשאול, אז מה הלאה.

ואז באה חוכמת הקבלה ואומרת, שיש שיטה אחרת. לפיה האגו מתפתח נכון, והסיבה שהוא מתפתח בנו היא כדי שכל הזמן נתעלה מעל האגו. אם בהתאם לאגו שגדל תחתינו, נוכל לעלות מעליו, ובכל פעם שהוא גדל נעלה, אז נגיע לחיים אחרים לגמרי. ולא שנרוץ דווקא למלא אותו, אלא על ידי שמשתמשים בו כדי לרכוב עליו, אז עולים לרמות חיים אחרות לגמרי.

ולכן השיטה הזאת נקראת "חוכמת הקבלה", כי דווקא ההפך, בכך שמשתמשים בצורה כזאת באגו כדי להיות למעלה ממנו, לא לדכא אותו, לא למחוק אותו, אלא להתעלות עליו ומעליו, אז דווקא מקבלים בו מילוי, ומילוי שלם. יש פה עניין פסיכולוגי, מפני שהאדם צריך לא ללכת עם הטבע שלו, וכל הזמן רק לשמוע מה הוא רוצה ולמלא את עצמו, אלא להשתמש בו בצורה חוכמה. לכן הקבלה נקראת "חוכמה".

אבל מה האדם מרוויח משיטת הקבלה? על כך חוכמת הקבלה מספרת. זאת אומרת, היא מספרת איך להשתמש נכון בטבע שלנו. למה בשימוש הנכון אנו מגיעים לאושר. היא מספרת שאנחנו מגיעים לאושר כאן, בעולם הזה, בצורה שאין הבדל בין העולם הזה והעולם הרוחני. אין הבדל אם אנו חיים בגוף שלנו או שאנו עוזבים את הגוף. וכבר בזמן שאנו חיים בעולם הזה, אנו יכולים להרגיש את כל סוגי המציאות, ולחיות בצורה כזאת שהגוף לא מגביל אותנו. אם אנו נמצאים מעל הגוף, מעל האגו שלנו, מעל הרצונות הרגילים שלנו, אז אנו חיים גם אותם וגם את מה שמעליהם. לכן בחוכמת הקבלה האדם יוצא למה שנקרא "העולם הרוחני", העולם העליון, וחווה אותו באותה צורה כמו את העולם הזה.

חוכמת הקבלה מדברת על נשמות, על מציאות שהיא מעל המציאות הרגילה שלנו. היא מסבירה לנו שאם אנו באים כדי למלא את האגו, אנו תופסים את המציאות בחמשת החושים הגופניים שלנו, ואז אנו מרגישים רק את העולם הזה. אולם אם אנו מתעלים מעל האגו שלנו, מתחילים להשתמש בו ובמה שיש מעליו, אז אנו תופסים את מה שמחוץ לו.

ומחוץ לו נמצא מה שנקרא "העולם הרוחני", העולם השלם, הנאור, האינסופי, הנצחי. מפני שאז איננו מוגבלים ברצונות שלנו, שכל הזמן מתחלפים, ויש להם סוף כי הם קשורים לגוף הביולוגי שלנו, שחי ומת כמו כל גוף חי. אלא כאשר מתעלים מעל האגו, אנו מקבלים רצונות נוספים, שהם רצונות שלא נמצאים בגוף שלנו מהלידה. אנו קונים בנוסף חלל גדול מאוד של רצונות, ששם דווקא, כשמרגישים אותם וחווים את אותו חלל, אז מרגישים חיים נצחיים. אם כך, חוכמת הקבלה עוזרת לנו לא רק להגיע לאושר בעולם הזה, אלא גם להרגיש את החיים הנצחיים.

נשאלת השאלה מדוע חוכמת הקבלה הייתה תמיד נסתרת, ולכן עלינו להסביר בכל פעם במה היא מיוחדת? התשובה היא שמזמן אברהם, מזמן בבל והלאה עד ימינו, האנושות לא קיבלה את השיטה הזאת, כשיטה שנועדה לעבוד עם האגו הגדל. לכן החוכמה הזאת הוסתרה. וכל המקובלים מאברהם והלאה גילו אותה רק לאותה קבוצה שאברהם ייסד וחיכו עד שהאנושות תתייאש לגמרי מההתפתחות האגואיסטית ותתחיל להבין שהיא חייבת לחפש איזו שיטת קיום אחרת. כי היא תראה את עצמה הולכת לאיבוד ונמצאת בחוסר אונים. וזה מה שקורה בימינו.

לפני כחודש וחצי השתתפתי באירוע מיוחד מאוד שנקרא “Dropping knowledge”שהתקיים בברלין. לקראת אירוע זה נעשה מחקר על כל השאלות שמדאיגות את האנושות. משך שלוש שנים אספה קבוצת מדענים שאלות מאנשים מכל רחבי העולם, הנוגעות לשאלה מה הכי מדאיג אותם. ולאחר שאספו את אלפי השאלות, חיברו מהן מאה שאלות. והזמינו מאה ושניים עשר אנשים, גברים, נשים, מכל הסוגים ומכל סוגי האוכלוסיות שבעולם, אנשים ידועים, שהם לרוב קצת למעלה מהרמה הממוצעת, וחיברו מהם קבוצת מחקר. קבוצה שתענה על אותן מאה שאלות, ומכך יהיה אפשר לראות מה באמת מדאיג את האנושות, ואיך האנושות חושבת לצאת מהמצב שכולנו כבר נמצאים בו.

השתתפתי באירוע כנציג מישראל. ובאמת השתתפו בו אנשים מאוד מכובדים, ידועים פחות, וידועים יותר. דווקא יצרו קבוצה די רב גונית. וכעת מעבדים את התשובות, ומכך נראה מה חושבת האנושות, כמו במדגם. ונראה האם יש איזו שיטה או איזה כיוון איך אפשר לצאת מהמצב. זה מחקר שנעשה בהשתתפות של אונסקו והאו"ם, וארגונים רבים נוספים בעולם. ובהחלט ככל שדיברתי ויצרתי קשר עם כל אותם אנשים, שנבחרו לענות על מאה השאלות האלו, גיליתי שלצערנו, אם כי זה טבעי, אין לאיש תשובות ברורות איך אפשר להימלט מהמשבר שבאופן תמידי גובר ומתרחב. וודאי שהצגתי את חוכמת הקבלה ואיך היא עונה על כל השאלות הללו. נקווה שבקרוב נראה את תוצאות המדגם הזה, ונקווה שישמעו לכל ההמלצות, וביניהן גם להמלצות שלנו.

חוכמת הקבלה מנוגדת לכל השיטות האחרות, שאינן שיטות למעשה, כי כולן צומחות מתוך הרצון לקבל, שכבר הראה לנו את כל חוסר התכלית. ובעניין זה, נפגשתי היום עם "צ'יטה" מפקד חיל האוויר לשעבר, וניהלתי איתו שיחה מעניינת מאוד. הוא עובד בעד קידום החוקה בכנסת, ויש להם וועידות שונות בהקשר לכך. שאלתי אותו, לפי איזו שיטה הם רוצים לחפש תשובה כלשהי, כי באמת אנו נמצאים במצב לא כל כך נעים. אולם הגישה היא בהחלט גישה לא מדעית, ולכן לא נראה לי שאפשר בצורה כזו להתקדם איתם.

חוכמת הקבלה אומרת שאנו נמצאים במעגל פנימי שנקרא "טבע" (ראו שרטוט מס' 1). ולטבע יש חוק משלו, הנקרא "אלהים" או "הטבע", כי אלהים בגימטריה זה הטבע. וזה חוק. אם נדע את החוק הזה, שאנו כלולים בתוכו, ונפעל בדיוק לפי החוק הזה כמו שאנו פועלים כלפי החוקים שידועים לנו, חוקי העולם הזה, אז ניכנס למצב הטוב ונמלא את עצמנו ונהיה בהרמוניה עם הטבע הכולל. זאת אומרת, הבעיה שלנו היא לדעת מהו חוק הטבע הכללי. ולמעשה על זה הקבלה מספרת. היא לא מדברת על חוקי העולם הזה, אותם אנו בודקים, רואים, לומדים וחוקרים על ידי חמשת החושים שלנו. אלא על ידי החוש השישי.

ולכן רכישת חוכמת הקבלה מתחלקת לשני חלקים. בשלב הראשון, האדם צריך לרכוש את החוש השישי. זאת אומרת, לרכוש את אותו חוש שייתן לו לראות ולהרגיש את החוק הכללי הסובב אותנו, שנקרא "טבע עליון", שאיננו מרגישים אותו בצורה הרגילה. ולאחר שהאדם מגיע לתפיסה, להרגשה, לכך שכמו שהוא מרגיש כעת את העולם שלנו, כך הוא מתחיל להרגיש את הטבע העליון יותר, אז בהתאם לכך הוא מתחיל להתנהג. ולא צריכים לאחר מכן ללמד אותו משהו, אלא הוא בעצמו מתחיל, לפי מה שהוא מגלה, להתקדם בצורה הנכונה, זאת אומרת לפעול נכון, ולעשות את המעשים הנכונים. וזה כבר נקרא "נשמת אדם תלמדנו".

השלב הראשון שאנו עושים על ידי חוכמת הקבלה, הוא לפתח את מה שנקרא "כלי של הנשמה" או "החוש השישי". במילים אחרות, השלב הראשון, הוא התפתחות הנשמה. השלב השני, הוא להרגיש את ה"טבע העליון" או את ה"בורא" או את ה"אלהים" על ידי הנשמה (ראו שרטוט מס' 1). לכן כך אנו מחלקים את הלימוד שלנו, וכך נפעל בהדרגה גם במפגשים אלו.

שרטוט מס. 1

שני שלבים בהתפתחות הרוחנית של האדם

מהי ההגדרה של חוכמת הקבלה? חוכמת הקבלה היא "סדר של שרשים המשתלשלים על דרך קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים" שכולם מגיעים לאדם מגילוי האלוקות, זאת אומרת מהטבע העליון, לאדם שנמצא "בעולם הזה".

זאת אומרת, יש לנו מקור שנקרא "עולם אין סוף" או "שורש". כמו שהיקום שלנו נוצר מהמפץ הגדול והתפשט, כך לפני היקום שלנו יש מקור שנקרא "עולם אין סוף" וממנו משתלשלים הכוחות (כי עדיין אין חומר) דרך חמישה עולמות: עולם אדם קדמון, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. זו עדיין ירידת הכוחות בהדרגה, מעולם אין סוף, למטה. למעשה עדיין אין מעלה ומטה, זה סתם שדה הכוח. אלא מפני שהכוח הזה כל הזמן נחלש, לכן אנו אומרים שהוא יורד למטה.

וכאשר הוא יורד עד הדרגה האחרונה של עולם העשיה, אז נעשה אותו הפיצוץ, "המפץ הגדול", ונוצר העולם הזה. וגם בעולם הזה, החומר החל להתפתח, עד למצב שנוצר כדור הארץ ועליו החיים. ומשך מיליוני שנים אנו מגיעים עד התפתחות האגו בפעם הראשונה, בתקופת אברהם. ולאחר תקופה של חמשת אלפים שנה בערך, אנו מגיעים להתפתחות האגואיסטית שלנו בזמנינו (ראו שרטוט מס' 2).

כעת כשהגענו למצב שאנו רואים שכל ההתפתחות הזאת מלמעלה למטה מביאה אותנו למשבר, נשאלת השאלה מה לעשות? אומרים לנו המקובלים בהגדרה של חוכמת הקבלה, שכל הכוחות האלו יורדים אלינו מלמעלה למטה בחוקים קבועים ומוחלטים כדי שאנו נגיע בחזרה למצב שנגלה את האלוקות. ובאותה הצורה כמו שהם ירדו, באותן המדרגות, כך אנו צריכים בחזרה לעלות. לעלות במודעות שלנו, בהכרה שלנו, בתפיסה שלנו. זאת אומרת, לפתוח את הטבע ולהתחיל לגלות את העולמות, לטפס בדרגות העולמות.

יש דרגות שהן בזמן ההכנה, שאז אנו מפתחים כלי דנשמה. זו התקופה שבה אנו נמצאים בעולם הזה, ועד שנגיע לעולם העליון (ראו שרטוט מס' 2). ולאחר שפיתחנו את הכלי הזה או את החוש השישי, ואנו מתחילים להרגיש מה פועל אחרי החומר, מה הם הכוחות שמנהלים את החומר, שיוצאים מהצד השני של החומר, אז אנו מתחילים להרגיש את מה שנקרא "העולם העליון". וכל העולמות מעל העולם הזה, זה נקרא "העולם העליון" (ראו שרטוט מס' 2). ובו מתחילים כבר לחיות ולהתפתח בצורה הכרתית, ואלו כבר דרגות ההשגה של הטבע העליון או האלוקות.

שרטוט מס. 2

לכן המקובלים מחלקים את הספרים שלהם לשני חלקים. החלק הראשון מדבר על זמן ההכנה, ובו יש מאמרים המדברים על ההתפתחות הפנימית שלנו שעדיין דומה להתפתחות הפסיכולוגית, כי אנו רק מחפשים בתוכנו היכן החושים, היכן השכל והיכן התכונות שבנו הנסתרות לעת עתה, שכאשר נגלה אותן נתחיל להרגיש מבפנים את ההגדרות הנכונות, את האבחנות הנכונות לדברים העדינים האלו הנמצאים מעבר לחומר.

האדם שלומד מתחיל "להזדכך" ולקבל בתוכו אבחנות שקודם לא חשב שהן בכלל קיימות בו ובעולם סביבו. הוא כבר מתחיל לראות שקוף דרך החומר, את מה שקורה אחרי החומר. תקופה זו נמשכת זמן רב, לפחות שנה או שנתיים, תלוי עד כמה האדם משקיע, עד שמתחיל לקבל חוש רוחני הנקרא "נשמה".

ולאחר מכן כבר יש מאה עשרים וחמש מדרגות, שהן חמישה עולמות, חמישה פרצופים בכל עולם, וחמש ספירות שבכל פרצוף. סך הכול מאה עשרים וחמש מדרגות שבהן האדם עולה. ויוצא שבאותן המדרגות שבהן אותו הכוח ירד ממעלה למטה, בדיוק באותן המדרגות, האדם מטפס מלמטה למעלה.

לכן מקובלים מספרים לנו על טבע המדרגות הללו בספרים שלהם. ואדם שפותח את הספרים האלה, כבר לא פותח ספרי מאמרים שדיברו על התפתחות החוש, אלא הוא כבר פותח ספרים השייכים לחלק השני של ספרי הקבלה כמו ספרי האר"י, ספר "תלמוד עשר הספירות", "ספר הזוהר", שכבר מדברים על איך לעלות ממדרגה למדרגה, מתפיסה קטנה, לתפיסה יותר גדולה ויותר עמוקה. והמדרגות האלה נקראות "השגות רוחניות". וכך האדם מתפתח.

כלל ופרט

בנוסף דיברנו על כך שבהתפתחות הכללית של האדם יש התפתחות של הכלל והתפתחות של הפרט. אומר בעל הסולם שכלל פירושו, שכל האנושות מחויבת. מדוע היא מחויבת? כי הרצון שלנו יחייב את כולנו, מאין ברירה, להגיע לשורש שלנו ובסופו של דבר כולנו נעשה את הדרך חזרה לשורש. כי אנו בעלי הרגשה, תמיד אנו נמשכים לתענוג ואיננו יכולים להיות בסבל. אין אנו יכולים להתמודד עם הטבע שלנו ולפעול בדרך אחרת. לכן כוחות הטבע מחייבים אותנו ומקדמים אותנו לתהליך הזה, לעליה הרוחנית. וכפי שאומר בעל הסולם, כל האנושות, ללא יוצא מן הכלל, תצטרך לעשות את הדרך הזאת. זה ה"כלל".

ועל ה"פרט" בעל הסולם אומר, שמקודם שכולם מגיעים לאותו מצב,היינו "מקודם שלימות כלל האנושות כולה", יש יחידי סגולה בכל דור ודור, מספר קטן של אנשים ולפעמים מספר גדול יותר, שהם כבר מרגישים מתוכם דחף להיכנס לתוך מסלול ההתפתחות הרוחנית והם מגיעים בצורה כלשהי למקורות הקבלה ולמקומות שלומדים אותה ומתחילים להתפתח.

אבל המענין הוא, שבכל ההיסטוריה מאברהם ועד ימינו, זאת אומרת משך חמשת אלפים שנה כמעט, או לפחות מחורבן בית המקדש, משך אלפיים שנה כמעט, חוכמת הקבלה הייתה נסתרת, כי האנושות התפתחה רק לפי האגו. ולכן תמיד נצטרך להסביר מהי חוכמת הקבלה האמיתית. שזה לא מיסטיקה ולא איזה קמעות, או כל מיני דברים שאפשר לסובב את העולם על ידם, או שטויות למיניהן שאנשים חושבים שעל ידי קבלה אפשר לעשות אותם, כמו פולסא דנורא. זה הכול משחקים, שמתוך שלא ידעו מה זה בדיוק חוכמת הקבלה, אז הדביקו אליה כל מיני כאלו תוויות.

איך הקבלה מתייחסת לשלב הראשון שבלימוד חוכמת הקבלה, שבו האדם במקום להתמודד עם עולם החומר ולעבור לעולם הרוח, הוא בורח לעולם הרוח?

איך האדם מתמודד בשלב הראשון, הדומה לשלב ההתפתחות הפסיכולוגית, שלב שבו הוא כביכול מתרחק מהעולם הזה, ומתחיל להתפתח רק בעולם הרוח? זה שייך במקצת להבנה מה קורה בחוכמת הקבלה. אני עוסק בהוראת חוכמת הקבלה כבר משנת שמונים ושתים. לפני כן רק למדתי, ומשנת שמונים ושתים לפי הוראת הרב שלי התחלתי להרצות.

כאשר מגיע אדם ומתעניין בחוכמת הקבלה מסבירים לו בצורה מדויקת, נכונה, מהי חוכמת הקבלה ולא מתחילים לסובב אותו ולחלק לו הבטחות, שעוד מעט הוא יעוף כמו במדיטציה טרנסנדנטלית או יעשה קסמים למיניהם בעולם הזה, יתחיל להחיות מתים, או להפך יטיל קללות כמו פולסא דנורא. מסבירים לו שזה עניין של התפתחות פנימית באדם, כדי לפתוח עולם שלם ולא את העולם שלנו, אלא את אותו חלק שבו אנו נמצאים בקיום אחר, בנשמות ולא בגופים שלנו. כי הרי ברור שאנו נולדים, חיים ומתים ושיש איזה קיום מחוץ למה שאנו מרגישים. יש על זה אפילו מחקרים מדעיים.

אם מסבירים לאדם בצורה אמיתית, שזה לא יבוא באותו רגע, אלא זה תלוי בעבודה הפנימית שלו. אז הוא מתחיל לשקול, האם כבר באמת הגיע לבשלות הפנימית, למה שנקרא "נקודה שבלב".

הלב שלנו, זה בסך הכול רצונות גשמיים למה שיש בעולם הזה (ראו שרטוט מס' 3). בדרך כלל הרצונות האלה, הם רצונות גופניים, רצונות לכסף, לכבוד, לשליטה ולמדע, כלומר למושכלות. סך הכול אלו הם הרצונות שנקראים רצונות גשמיים. הרצונות הגופניים אלו הרצונות הטבעיים ביותר, שאדם מרגיש אותם אפילו אם הוא נמצא ללא חברה. אלו הרצונות לאוכל, למין, למשפחה ולבית, דברים שאדם נמשך אליהם אפילו אם יחיה ביער. לעומת זאת, הרצונות לכסף, לכבוד ולמושכלות, הם רצונות שהאדם מקבל מהחברה, מתרשם מהחברה. החברה מחייבת אותו להתפתח, היא מביאה לו את החסרונות האלו, שאינם חסרונות טבעיים של האדם, כגוף הבהמי, הגשמי בלבד. וכל הרצונות האלו יחד נקראים "לב".

האדם מממש את הרצונות האלו מגלגול לגלגול, כי כל דור אלו אותן הנשמות המתלבשות בגופים חדשים. ואם אדם כבר מימש את הרצונות האלה משך הגלגולים שלו, זאת אומרת אם הוא ניסה למלא אותם ולא הצליח והרגיש בסופו של דבר שהוא נשאר ריק, ובכל דור, זאת אומרת בכל גלגול, ניסה לעשות זאת והתייאש, ניסה והתייאש, ניסה והתייאש, אז מגלגול לגלגול נמסר המידע הזה, שהוא לא יכול היה למלא את החסרונות שהתעוררו בו בגלגול הקודם.

והמידע שיש לו מהגלגול הקודם, הופך להיות בגלגול הבא כתכונה שלו. כלומר, מה שידענו בגלגול הקודם, מה שרכשנו כידע, הופך להיות כטבע הפנימי שלנו בגלגול הבא. לכן ילדים נולדים יותר חכמים מההורים, הם כבר יודעים, כי זה טבעי להם. כך, למשל, השימוש במחשב ובפלאפון, טבעי להם. מדוע טבעי? כי הם כבר חיו את זה בדור הקודם, וכעת כאשר הם נולדים, זה נמצא אצלם כמידע טבעי פנימי. מה שאין כן אנחנו, שעדיין לא עברנו את הגלגול, אצלנו זה עדיין קניין שכלי.

אדם שלאחר גלגולים רבים מגיע למצב שכבר נרשם לו, נחרט בו ממש, שהוא מימש את הרצונות שלו ולא הצליח, מגיע לייאוש. לכן בדור שלנו, המחלה הנפוצה ביותר היא הייאוש, הראשונה בגודלה היום. ומדוע זה כך? הרי לדור הצעיר יש הכול. לפני מאה שנה זה לא היה כך. היום יש לדור הצעיר הכול ויחד עם זה הם מרגישים ריקניים יותר מכולם. מדוע? כי הם מימשו את הרצונות בניסיון למלא אותם, ולא הצליחו. לכן הדור הצעיר כבר לא רוצה כלום. ואנחנו רואים שיש התאבדויות, גירושים וייאוש, דווקא בדור הצעיר.

ואז, אחרי הייאוש הכללי מכל הרצונות האלו שלא יכולים למלא, מתחילה לגדול באדם, כאילו להראות את עצמה, "הנקודה שבלב". הנקודה שבלב היא תחילת הנשמה. זו הרגשה שיש משהו מחוץ לרצונות הגשמיים, ואי אפשר למצוא מילוי לרצון הזה. זה רצון עליון(ראו שרטוט מס' 3). הרגשה שיש משהו למעלה, מחוץ לעולם הזה, שלשם האדם נמשך.

שרטוט מס. 3

ואז האדם כבר לא מסוגל להרגיע את עצמו עם כל מה ששייך לעולם הזה. אם הוא באמת הגיע למימוש הנכון, הסופי בכל הרצונות הגשמיים, ואם הנקודה שנקראת "הנקודה שבלב" מתחילה באמת לדבר בו, אז הוא לא מסוגל להירגע. ואז, על ידי הנקודה הזאת, הוא בא לחוכמת הקבלה.

אחרי הכול אנו נמצאים בשדה של אינפורמציה ואין חשיבות לכך שיש כדור הארץ, שמש, ירח וגופים גדולים נוספים, פלנטות למיניהן וכוכבים. אנחנו נמצאים בשדה גדול של כוח וכמו פוטנציאל חשמלי האדם נע בתוך השדה הזה ומרגיש היכן הוא יכול למצוא מילוי לנקודה הזאת שבלבו. כך זה מתגלה לו. אז הוא מגיע, לסֶפר, למקום או לאדם כלשהו – לא חשוב באיזו צורה, באיזה לבוש חיצוני, גשמי, חומרי זה יהיה – אלא הוא מגיע לאותו מקום שיכול למלא לו בפעם ראשונה, לעת עתה, את הנקודה שבלב.

אם אדם נתקל במקום כזה או בספר כזה ועדיין לא מימש את עצמו בעולם הזה, לא התייאש לגמרי, אז לא הנקודה שבלבו מדברת, אלא הסקרנות או שהוא חושב שעל ידי חוכמת הקבלה הוא יכול להרוויח בבורסה ולסובב עוד כל מיני דברים, לרפא אנשים, לעשות כל מיני טריקים. במקרה כזה הוא מגיע ועוזב, כי לרצון שלו אין כאן מילוי. אבל אם אדם הגיע למצב שהרצון שלו כבר נמצא אחרי כל הרצונות הגופניים והרצונות לכסף כבוד ומושכלות, שהוא באמת רצון להתפתחות מעבר לכך, להתפתחות רוחנית, אז הוא נשאר, כי אין לו מה לעשות, אין לו ברירה. אותם אנשים נמשכים, לומדים ונשארים אצלנו.

לכן כתוב "אלף נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה", לאור. כי באמת יש כאן סינון גדול מאוד לאנשים, שבאים, מנסים, האם זה בשבילם או לא בשבילם, עד שהם מבררים האם זה מה שהם רוצים או לא. שזו למעשה שאלה פנימית, "האם זה בשבילי או לא בשבילי?". ורובם עוזבים. לימדתי כמה אלפים טובים, עד שהתגבשה הקבוצה שיש לנו היום של כשלוש מאות איש, שאיתה אנו ממשיכים כבר שנים בלימוד שלנו. ואני לא מצפה לפלאים, שכל העולם ירוץ. זה פשוט לפי הנקודה שבלב שמתעוררת.

מה הבורא רוצה מאיתנו?

הבורא רוצה שנברר בדיוק את חוסר האונים, חוסר התקווה, חוסר התכלית בהתפתחות האגואיסטית. ומאין ברירה (שזה המצב הנכון) נתחיל לעבוד עם האגו שלנו בצורה נכונה. כי חוכמת הקבלה לא מזלזלת בטבע, היא רק אומרת, שצריך להתחיל לרכוש טבע עליון יותר, מעל הטבע. אבל בשביל זה צריך לעמוד על כל הטבע התחתון, שמשך אלפי שנה האדם חי בו ורכש את הנתון שבטבע הגשמי אין מילוי. וכאשר הוא הולך למעלה מהטבע, ורוכש טבע עליון, הוא ממלא גם את הטבע הגשמי.

האם רוב האנשים חייבים לקבל את המכה הזאת?

רוב האנשים וודאי יקבלו מכות, מכות פנימיות, פסיכולוגיות, ויעברו ללימוד חוכמת הקבלה. לפעמים קורה שאדם מגיע, והוא עדיין אינו בשל לחוכמת הקבלה, עדיין לא נמצא בייאוש טוטאלי מהעולם הזה, אבל על ידי הלימוד הוא מזרז את ההתפתחות שלו. את אותם כמה שנים או כמה עשרות שנים שנותרו להתפתחותו. על ידי לימוד חוכמת הקבלה הוא חוסך את הזמן, הוא עובר מהר מאוד את ההתפתחות ברצונות דעולם הזה ומגיע לנקודה שבלב. זאת אומרת, לימוד חוכמת הקבלה גם עוזר לגמור עם בירור הרצונות של העולם הזה יותר מהר. ואז אדם מקצר את הגלגול שלו.

האם ההתעסקות בחוקי העולם העליון, זה להתעלות מעל האגו?

מדוע העולם העליון נקרא "עליון"? כי הוא עליון מהטבע שלנו. הטבע שלנו הוא לדאוג לגוף, למה שקשור לגוף שלנו. בגוף שלנו יש רצונות "גופניים", לאוכל, למין, למשפחה ולבית ורצונות "אנושיים", הנקראים כסף, כבוד, ומושכלות, רצונות שהאנושות, הסביבה, פשוט חייבה אותנו לרצות אותם. אם לא הסביבה, האדם לא היה צריך כסף ולא היה צריך כבוד, שליטה ומדע. הוא לא היה צריך שום דבר מאלה.

העיסוק בעולם העליון נקרא, שאדם מתרשם מרצונות גבוהים עוד יותר. לא מרצונות גופניים וגם לא מרצונות לכסף, לכבוד, לשליטה או למדע ולמושכלות, אלא מרצונות גבוהים מהם. זה נקרא לעסוק בעולם יותר עליון.

איך חוכמת הקבלה מתייחסת לגופו של המשיח, שאמור להיות המתווך בין העולם התחתון לעולם העליון?

"משיח" זה הכוח העליון, שמושך את האדם מהטבע האגואיסטי שלו, מהטבע הקטן שלו, לרצון העליון, לעולם העליון. זה נקרא ה"משיח". אנו לא מדברים על משיח כאדם, אנו מדברים על המשיח ככוח. מה יועיל לנו שהמשיח יבוא כאדם? אפילו אם הכוח הזה יהיה מלובש בתוך אדם, שיספר לנו על משהו, בכל זאת כאשר הוא יספר לנו, הוא יהיה כנציג של כוח התיקון. לכן אנו מדברים על הכוח העליון שמושך. לכן הוא נקרא "משיח", כי הוא מושך אותנו מהרמה האגואיסטית, מרמת העולם הזה, לרמה עליונה יותר.

עד כמה העליה במדרגות הרוחניות הולכת בד בבד עם ההתקרבות לדת. עד כמה ההזדככות של הנשמה דורשת התקרבות לדת?

אין שום קשר בין דת לקבלה. הדת היא קיום פעולות על ידי הגוף וקבלה מדברת על תיקון הנשמה. לכן אין שום קשר בין זה לזה. זו אחת מההפתעות הנעימות או הלא נעימות בלימוד חוכמת הקבלה – תלוי למי. כך או כך, אין שום קשר בין קבלה לדתות ולדת ובכלל לכל הפעולות הפיזיות שאדם עושה.

בקבלה אנו מדברים על תיקון הרצונות. כמו שכעת יש לנו רצונות גשמיים, גופניים, ורצונות לכסף לכבוד ולמושכלות, כך יש רצון מעל זה, רצון לכוחות עליונים, למילוי העליון, להשגה עליונה. הדת בסך הכול אומרת לאדם איזה פעולות פיזיות הוא צריך לעשות בעולם הזה. אנו לומדים על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות".

לא מובן מדוע שוב ושוב שואלים על זה, הלוא ידוע שמרבית האנשים הדתיים אינם לומדים ואינם עוסקים בקבלה, דת לחוד וקבלה לחוד. לכן לא כדאי לקשור ביניהם. בהמשך נראה שיש מקום לדת ויש מקום לקבלה והם לא מבטלים זה את זה. אלא הקבלה מדברת על התפתחות הנשמה ואילו הדת מדברת על המסגרת שאדם מקים בתוך החיים שבעולם הזה, כדי להתקיים בו בצורה מיוחדת, שנקראת צורה דתית. זה הכול. ואותה צורה דתית שהוא מקיים, אינה מדברת כלל על תיקון הנשמה.

אין לחשוב שיש כאן זלזול כלשהו בדת, אלא אנו אומרים שאין קשר בין דת וקבלה, כי יש תיקון לנשמה, שנעשה על ידי המאור המחזיר למוטב ובהמשך נראה מה זה בדיוק. בדיוק על כך מדובר ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות". ויש פעולות שמקיימים אנשים הנקראים "דתיים" והן עוזרות להם להיות במסגרת מיוחדת הנקראת "דת".

לעת עתה קשה להבין את דְברי. נחכה ונברר. צריך רק סבלנות, ולא לשלול את הדברים מיד. לאחר מספר שיעורים, תבינו שאין כאן לא זלזול ולא ביטול של שום דבר, אלא ההפך, על ידי ההַשְלַמָה אנו מגיעים לתמונה הַשְלֵימָה, לשלמות ממש. משך אלפי שנים חיינו בלי קבלה והיא התגלתה רק ליחידי סגולה. מכאן מובן שאין קשר בין דת לקבלה. נברר היכן המקום של כל דבר.

הנשמה זה החוש השישי, הנקודה שבלב. מה זה נפש ורוח?

נלמד זאת בהמשך. לעת עתה כמה שאדם שומע זה טוב, כי הוא מתרגל למושגים האלה. ולכן כדאי לשמוע אפילו שלא נשאר הרבה בזיכרון.

למדנו כי על ידי האור העליון נברא הרצון. כדי להתפתח הרצון הזה עובר חמישה שלבים, עד שמגיע להיות הרצון השלם. חמישה שלבים אלו נקראים קוצו של י', י', ה', ו', ה' – הוי"ה. התפתחות הרצון נקראת "בחינות ההתפתחות" או "דרגות ההתפתחות".

האור שממלא את הרצון בכל פעם שהרצון מתקדם וגדל, מתפתח מדרגת נפש לדרגות רוח, נשמה, חיה ויחידה. חמישה רצונות שכולם נקראים "אור של הנשמה" (ראו שרטוט מס' 4). אין מדובר על אותה נשמה שהוזכרה קודם כאור, אלא כאן מדובר על הנשמה כרצון, ככלי.

אם כן, נפש רוח נשמה חיה ויחידה, שנקראים נרנח"י, הם חמשת האורות שממלאים אותנו. זה כמו שבעולם שלנו יש לנו חמישה חושים: ראייה, שמיעה, ריח, טעם ומישוש, הבאים כתוצאה מקוצו של י', י', ה', ו', ה', עם המילוי נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה. זאת אומרת, יש לנו חמישה חושים גופניים עם האורות שבהם, שהם כנגד נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה והם נקראים אור הראייה, אור השמיעה וכן הלאה.

שרטוט מס. 4

האם הקבלה היא מדע?

דיברנו על כך שהקבלה זה מדע. את העולם שלנו אנו חוקרים ולומדים על ידי חמשת החושים שלנו ועל ידי אמצעים ומכשירים למיניהם שאנו בונים, כמו מיקרוסקופים וטלסקופים, שמטרתם להרחיב כמה שיותר את החושים שלנו כלפי פנים וכלפי חוץ ברגישות ובטווח הקליטה. כך יש לנו את מדעי הטבע.

מעבר לעולם שלנו יש טבע יותר עליון, שלא מורגש, שאותו אנו חוקרים על ידי החוש השישי, שצריכים לפתח אותו. אין כלים מלאכותיים שאפשר להוסיף ולבנות איתם את החוש השישי, כמו מיקרוסקופים וטלסקופים, אלא האדם צריך לפתח אותו מבפנים. הכלי הזה נקרא כלי של הנשמה. והמדע שעוסק במחקר העולם העליון דרך החוש הנוסף, השישי, נקרא "חוכמת הקבלה".

האם ניתן להוכיח באיזו צורה שקיים עולם עליון?

אי אפשר להוכיח שיש עולם עליון. בדומה לכך אם יבוא אלינו אדם שאינו יודע שאין לו חוש ראייה, אדם שמסתדר בעולם הזה בכל מיני צורות, כפי שאנו רואים שאפשר להסתדר בעולם הזה גם ללא אחד החושים, אי אפשר יהיה להסביר לו שאין לו חוש ראייה. מה אפשר להגיד לו, באיזו צורה אפשר להסביר לו?! הרי הוא לא יודע שיש חוש כזה. יש לו עולם משלו, שהוא תופס אותו בארבעה חושים, במקום בחמישה. הוא לא שמע על כך מאיש ואין לו ממה לדמיין זאת.

בהשגת העולם העליון מדובר לא רק על חוש נוסף שחסר לנו. האם חסרה לאדם אצבע שישית? לא. יכול להיות שהיה לאדם יותר טוב לוּ הייתה לו אצבע שישית, אולם מה שאינו ברצון שלנו, אנו לא מרגישים שהוא חסר. לכן עד שאין באדם חוש שישי הוא לא יכול לתאר לעצמו שיש עולם רוחני.

בנוסף לכך החוש השישי זה לא חוש נוסף לחמשת החושים, אלא זה חוש שעובד בצורה אחרת לגמרי מחמשת החושים. בחמישה חושים האדם פשוט קולט יותר ממה שיש סביבו, באותה צורה אגואיסטית בלבד. הוא מקבל עוד ועוד מידע דרך חמישה פתחים שיש לו בגוף: ראייה שמיעה וכן הלאה. אולם החוש השישי עובד בצורה אחרת. הוא עובד לא כדי לקלוט מהחוץ פנימה, אלא כדי להרגיש את מה שנשמע, שנראה ושנמצא מחוץ לו כמו שהוא, בלי שיכנס לתוכו. אז הוא תופס את העולם מחוצה לו ללא ההפרעות שלו, ללא הקלקול והעיוות שלו. לכן החוש הזה אינו דומה לחמשת החושים שבאדם, ואי אפשר להסביר עליו כלום. לכן כתוב "טעמו וראו".

איך אפשר להוכיח שזה לא דמיוני?

אנו לא יכולים להוכיח כלום ואני לא מסתיר זאת. גם איננו הולכים לפרסם איזה דברים מעניינים, שאדם יעוף בין הרוחות ועוד דברים כגון אלו. אלא מלכתחילה אנו אומרים כי אלו שלבי התפתחות שאדם מרגיש שהוא חייב לעבור, כי בלי זה צר לו בחיים שלו בעולם הזה.

יש ספר שנקרא "תלמוד עשר הספירות", אלו שישה כרכים, לא פשוטים, מאוד קשים, עם מדע מורכב מאוד בפנים. לספרים אלו יש הקדמה, המסבירה למה נועדו אותם הספרים, ובתחילת ההקדמה הזו אומר בעל הסולם: "בריש מלים, מצאתי לי צורך גדול לפוצץ מחיצת ברזל, המצויה ומפסקת בינינו לבין חוכמת הקבלה". זאת אומרת, בעל הסולם אומר שיש מחיצת ברזל בין חוכמת הקבלה ובינינו, שאנו לא יודעים עליה כלום.

שאלתם האם יש קשר בין חוכמת הקבלה ובין הדת. בעל הסולם אומר שיש מחיצת ברזל, "מעת חורבן הבית ואילך, עד דורנו זה".

למי מיועדת חוכמת הקבלה

האם בעל הסולם פונה בדבריו למקובלים?

בעל הסולם לא פונה למקובלים, הוא פונה דווקא לאנשים אחרים. כי המקובלים נמצאים בהשגה ואנשים אחרים אינם יודעים מה זה חוכמת הקבלה.אומר בעל הסולם, שמחיצת הברזל הזאת מכבידה "עלינו במדה חמורה מאד" מחורבן הבית, מזמן שעם ישראל יצא לגלות, ועד היום הזה. זאת אומרת, שרע לנו מכך שאיננו נמצאים בקשר עם חוכמת הקבלה. ועלינו עוד לגלות מדוע, כי איש לא מרגיש שבגלל זה רע לו.

"והנה כשאני מתחיל לדבר על לב מי שהוא, אודות העסק בלימוד הזה " אז השאלה הראשונה היא, "למה לי לדעת כמה מלאכים בשמים", כי כולם חושבים שחוכמת הקבלה עוסקת בזה. "וכיצד נקראים בשמותיהם, האם לא אוכל לקיים כל התורה כולה בפרטיה ודקדוקיה בלי ידיעות הללו".

והשאלה השניה, "כבר קבעו חכמים, שצריכים מתחילה למלאות כריסו בש"ס ובפוסקים". התירוץ הידוע. ולאחר מכן ה "פחד שלא יחמיץ",זאת אומרת שלא יעזוב את הדת, ובכלל ישתגע, כי כבר קרו כביכול דברים כאלו בעבר.ו "אפילו החובבים את הלימוד הזה", גם הם לא "מתירים אותה" לכולם, אלא רק למיוחדים.

אחרי שבעל הסולם שואל את כל השאלות האלה, הוא לא עונה עליהן. הוא שואל את כל השאלות שאנו יכולים לשאול והתשובה שלו היא "אכן, אם נשים לבנו להשיב רק על שאלה אחת מפורסמת מאד, בטוח אנכי שכל השאלות והספיקות הללו",זאת אומרת ללמוד או לא ללמוד חוכמת הקבלה, "יתעלמו מן האופק ותביט אל מקומם ואינם. והיינו השאלה הזעומה הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו".

זאת אומרת, אם אדם שואל, האם לא צריך קודם למלאות כריסו בש"ס ופסוקים, ללמוד או לא ללמוד, האם נמצאים מלאכים בשמים או לא נמצאים, הוא לא מיועד לחוכמת בקבלה. אם הוא לא שואל את השאלה "מה הטעם בחיי?", בשביל מה הוא חי, אז חוכמת הקבלה היא לא בשבילו. פשוט מאד, בלי חכמות. זאת אומרת, החוכמה הזאת באה לענות על השאלה הזאת, "מה הם חיי אדם?". זה הכול. אדם יכול להיות חילוני או דתי, זה לא חשוב, אלא הוא צריך לשאול כמו ששאל בעל הסולם, שהיה רב גדול, דיין בוורשה וחכם גדול מאוד גם בנגלה ועם השאלה הזאת הגיע לחוכמת הקבלה.

נגיד שכולם עוברים את כל מאה עשרים וחמש המדרגות, וכולם צדיקים גמורים מה קורה אז?

שאלה נכונה. אמנם שאלה אגואיסטית עדיין, אבל היא לעניין. אדם רוצה לדעת לפני שהוא נכנס לעסק, מה יקרה אם יצליח בסופו של דבר.

יש דרגה שממנה נוצרנו, שנקראת "יצירת יש מאין". האור העליון שנקרא "בורא", הוא יצר את החומר שנקרא "יש מאין", "רצון". רצון ליהנות ממנו, מהאור הזה. והרצון הזה מתחיל להתפתח. הוא חייב להתפתח למצב שמתחיל להכיר מי פיתח אותו, מי הוליד אותו. הרצון הזה חייב להגיע למצב של אותו הכוח העליון. זאת אומרת, הוא צריך בסופו של דבר לעלות מעל נקודת הלידה שלו. במילים אחרות, אנו חייבים להגיע ל"דבקות" בבורא. להשוואת הצורה לבורא, כפי שנאמר, "שובה ישראל עד ה' אלוקיך", "וכולם ידעו אותי מקטנם ועד גדלם", וכן הלאה.

זאת אומרת, הבורא, מפני שהוא נמצא במצב המושלם, רוצה שאנו נגיע בדיוק לאותו מצב. לא שנקבל ממנו, אלא שנהיה בדיוק כמוהו ושנלמד שאי אפשר לעשות זאת בצורה אחרת, אלא לעבור את כל תהליך ההתפתחות הסיבובי הזה שאינו נעים בחלקו הגשמי בעולם הזה, היכן שאנו נמצאים.

עד שאנו באים לעולם הזה, אנו נמצאים ככוח שעדיין מתפתח. בעולם הזה, מתחיל להיות חומר שמתפתח. ומהעולם הזה והלאה, מהנקודה שבלב שמתחילה להתעורר בנו, מהרצון לחזור לשורש, כשהאדם שואל "בשביל מה אני חי? מה התועלת מהחיים שלי? בשביל מה חיים?" , מתחילים לעלות (ראו שרטוט מס' 5).

תחילה האדם רוכש את החופש, את חופש הבחירה. הוא כבר לא חומר או כוח שמנהלים אותו מלמעלה, כמו כל אדם בעולם הזה, אלא כאשר הוא מפתח את הנקודה שבלב ומפתח את הנשמה שלו, אז הוא מפתח בתוכו מין אזור פנימי, בועה פנימית, ששם הבורא לא שולט. רק האדם שולט שם בפנים. ובתוך הבועה הזאת הוא בונה את דמות הבורא שבו, הוא בורא את עצמו, הוא מייצב בתוך עצמו את דמות הבורא. לכן הוא נקרא "אדם", מהמילה דומה, אָדָמֵה לעליון, אדמה לבורא.

זאת אומרת, במידה שיש לאדם עשר ספירות או י' ה' ו' ה' או כלי של נשמה, במידה שהוא בונה בתוכו, בבחירה חופשית בלתי מחויבת מצד הבורא, את הדמות הדומה לבורא, במידה הזאת הוא נקרא "אדם" (ראו שרטוט מס' 5). ועל קיום פחות מהרמה הזאת כתוב "כולם כבהמות נדמו".

שרטוט מס. 5

"בהמות" או "דרגת חי" אינם כינויי גנאי, אלא זה מצב שבו האדם מופעל כולו על ידי כוחות הטבע, על ידי גֶנים והורמונים. היום אנו מגלים על ידי המדע שאין באדם שום דבר חופשי. האדם לא יודע מה הוא ירצה בעוד רגע, וכשהרצון הזה מתגלה הוא מתעסק בו בהכרח. בעוד שני רגעים ישפיעו עליו מבחוץ כל מיני רצונות אחרים באמצעות פרסומות וכו' והוא ייקח אותם בחשבון ויתנהג על פיהם. בנוסף לכך האדם לא בוחר איך להיוולד, בתור מי ואיפה, איך להתפתח ואיזה חינוך לקבל.

לכן עד שהאדם מתחיל לפתח את האדם שבו, את הנשמה שבו, הוא לא חופשי. גם דתי וגם חילוני. ההבדל ביניהם שהאחד מאמין שיש בורא והשני מאמין שאין בורא. אולם שניהם מאמינים.

בחוכמת הקבלה אנו לא מדברים על אמונה בדבר כזה או אחר, אלא על השגה, שהאדם משיג את הבורא ובונה בדיוק את עצמו כדוגמתו. זה הנושא של חוכמת הקבלה.

השאלה שלי נוגעת לעובדה שלמעשה ספרי הקבלה המקוריים הועברו אלינו בצורה מוצפנת, בצורה נסתרת, לא בצורה ברורה. אם רצון הבורא הוא באמת שנלמד מאותה חוכמה את הדרך הנכונה לעלות באותן מאה עשרים וחמש דרגות, מדוע הוא הצפין אותם? מדוע הוא לא העביר הוראות ברורות שלא משתמעות לשתי פנים?

ההסתר הוא הכרחי כדי לבנות את הכלים. מפני שאנו באים כחומר, מבלתי שלם לשלם, אנו חייבים קודם לעבור תקופת הסתר. כי בתקופת ההסתר הזו אנו למעשה צוברים ובונים את החיסרון. כמו שאדם המגיע לאוכל, יכול להפיק ממנו תועלת ולהוציא ממנו טעמים, רק לפי מידת הרעבון שיש בו. לכן אם אנו הפוכים מהאור, חובה עלינו לרכוש קודם רצון ליהנות ממנו. ולאחר מכן, חוץ מהרצון ליהנות ממנו, עלינו לרכוש גם רצון להשתוות לו, להיות דומים לו. שזה לגמרי חיסרון נוסף, מעל הרצון האגואיסטי ליהנות.

כל התהליך שאנו עוברים הוא בניית החיסרון הנכון. כאשר יש חיסרון נכון, אז מגיעים למילוי, לתענוג. לכן הכרח שתהליך זה יתפתח על ידי ההסתרה. וההסתרה היא דבר הכרחי בכל חיסרון וחיסרון.

בהצפנה יש בעיה, הבעיה היא שההצפנה עצמה היא קוד מסוים שמישהו צריך לפצח אותו. ייתכן שמי שפיצח אותו טעה בדברים מסוימים?

השאלה נובעת מתוך התייחסות לחוכמת הקבלה כאל ניסיון למכור לאדם שקרים. העניין פשוט, המקובלים לא מוכרים לנו כלום. הם רק אומרים לאדם, תנסה את זה ותראה איך אתה מתקדם, כמו שאומרים לילד קטן, בשלבים. והאדם בודק והולך עם זה ומתפתח.

אולם כיצד האדם יידע שדברי המקובלים אמיתיים? אפילו בצורה אידיאלית, איך האדם יכול לבדוק עם השכל שלו, עם החושים שלו ועם ההתפתחות שלו, את מה שאומרים המקובלים, אם הם מדברים על עולם שמעולם לא הרגיש אותו? כלומר, אם האדם לא מרגיש את העולם העליון, איך יידע מי שקרן ומי אמיתי? התשובה היא שגם את זה הוא לא יודע ולא יידע.

אני מסכים איתך, אבל לא יתכן אחרת, כי קודם האדם חייב לרכוש חיסרון ולפני שהוא מגיע למדרגת התפתחות כלשהי, הוא אינו יודע עליה דבר. האם ילד בגיל שנתיים יודע מה הוא צריך להיות בגיל שלוש? האם הוא יודע על ידי מה הוא מתפתח? האם הוא יודע באיזה משחקים הוא חייב לשחק ואיזה ידיעות עליו לרכוש כדי להיות מפותח בגיל שלוש? הוא לא יודע. האדם אף פעם לא יודע מה עליו לעשות בשביל הרגע הבא, בשביל המדרגה היותר עליונה.

כל בן אדם נורמאלי שיפתח את ספר הזוהר, אינו יבין כלום.

בן אדם נורמאלי לא פותח את ספר הזוהר. שלא יפתח את ספר הזוהר, מי אמר לו שמתחילים מספר הזוהר? זה לא נכון כי הוא זה שפתח, ולא המורה פתח לו. הוא לא למד מהמורה. אם אדם הולך ללמוד במקום הנכון, לא יכול להיות שיפתחו לו את ספר הזוהר.

כיצד יודעים מהו המקום הנכון?

השאלה היא אחרת, ואנחנו עוד נדון עליה. השאלה היא על ההשגחה, על האופן שבו בכלל מתנהגים בעולם הזה. יש "אם אין אני לי מי לי", שהכול נמצא בידי האדם. ויש השגחה שנקראת "אין עוד מלבדו", שעל הכול שולט הבורא. זה ידוע. השאלה היא, היכן אנו נמצאים בין זה לזה, ואיך אדם יכול לדעת היכן הוא נמצא. האדם מתפתח, אפילו שאינו יודע, על ידי כוחות ודחפים שנמצאים בו בפנים. ומי מפעיל את הכוחות והדחפים האלה באדם? הכוח העליון.

אם מגיע לאדם להגיע למקום הנכון, הוא יגיע למקום הנכון. אם מגיע לו לטעות, הוא יטעה ויגיע למקום הלא נכון ויתבלבל כמה שנים ולאחר מכן יגיע למקום הנכון. מדוע זה כך? אפשר להסביר זאת לאדם, ייתכן והוא לא יאמין לי, זה תלוי בשורש הנשמה שלו, זה תלוי בתיקונים וגלגולים קודמים וביחס לכל הגוף דאדם הראשון.

הבורא ברא בסך הכול רצון אחד, שנקרא "אדם הראשון". כל אחד מאיתנו הוא חלק מאדם הראשון וחלקים כמונו יש שבעה מיליארד. אז האדם יכול לשאול על עצמו, אבל הוא נמצא במערכת שקשורה כולה כמו תאים בגוף זה לזה (ראו שרטוט מס' 5) – הוא שואל, ורק על עצמו הוא רוצה לדעת, אבל הוא נכלל במיליארדים של קשרים, ואם יש לידו או בחלק שקשור אליו, באיזושהי נשמה, איזשהו שינוי או משהו קורה איתה, אז כיוון שהוא נכלל ממנה, משהו קורה לו. הגורל שלו תלוי בכל השבעה מיליארד.

לכן אי אפשר לשאול על אדם אחד, אלא לאחר שלומדים את כל המערכת הזאת מבינים שיש כאן השגחה כללית והשגחה פרטית על כל אחד לחוד ועל כל המערכת בכלל. רק אז אפשר יהיה לפתור את השאלות האלה, לא קודם. כאשר פותרים את עבודת המערכת הכללית, כל התהליך שקורה עם האדם הראשון נעשה מובן מתחילתו ועד סופו. כי למעשה זהו הנברא וכל היתר הם כוחות שפועלים עליו.

כל העולמות, כל הפרצופים, כל הספירות, נמצאים בתוך הנברא שהוא אדם הראשון. ואנו לומדים בדיוק עליהם, על המבנה הזה. זאת אומרת בחוכמת הקבלה אנו לומדים איך אנחנו קשורים יחד כנשמות ובאיזו צורה עלינו להיות קשורים נכון, כדי לגלות את האור העליון, עולם אין סוף, בקשר בינינו.

שרטוט מס. 6

למדנו שעולם אין סוף הוא השורש, למדנו על ההשתלשלות מלמעלה למטה שנעשית בחמישה עולמות עד העולם הזה, שגם בו האדם מתפתח עד שהנקודה שבלב מתחילה לדבר בו. ואם הנקודה שבלב מתפתחת, הוא מתחיל להרגיש רצון לרוחניות.

עם הרצון הזה האדם מגיע במוקדם או במאוחר למקום שבו לומדים את חוכמת הקבלה, כי הנקודה הזאת מכוונת אותו בדיוק לאמצעי שעל ידו הוא יכול למלא אותה. ואז, על ידי האמצעי שנקרא "חוכמת הקבלה", האדם מפתח את הנקודה למימד של נשמה ומתחיל לקבל בתוך הבועה הזאת, בתוך הנשמה הזאת, הרגשה כמו בחוש השישי. והרגשה זו נקראת "העולם הרוחני", "העולם העליון".

בתוך ההרגשה הזאת הוא מגלה שהוא קשור ליתר הנשמות מעבר לגופים, כי בגופים אנו לא רואים נשמות. הוא מתחיל להרגיש את הקשר מעל זמן, תנועה ומקום, מעל המוגבלות של העולם הזה. אז נקרא שהוא כבר נכלל בעולם הרוחני. זה התהליך.

מדוע זה כל כך קשה, אם התכלית העליונה של האדם היא להגיע לאותו מקום גבוה? מדוע למשל נולדנו עם חמישה חושים ולא ישר עם החוש השישי? מדוע צריך כל כך הרבה שנים ואת כל מאה עשרים וחמש המדרגות, מדוע אין מעלית?

אני מסכים איתך. עד העולם שלנו, עד החלק החומרי שאנו נמצאים בו, פועל כוח. מהעולם שלנו והלאה גם כן פועל כוח. הכוח שפעל מלמעלה למטה זה כוח הבורא. הכוח שפועל ממטה למעלה, זה כוח הנברא (ראו שרטוט מס' 7). והעולם שלנו הוא מין אזור, כמו איזו נקודת תשתית, שאינה שייכת לרוחניות. וכאשר האדם עומד עליו, היינו, כשהוא קיים בגוף הזה, כמו בהמה, ללא רוחניות, ללא התפתחות רוחנית, זה נותן לו אפשרות להתקיים ולהתחיל את ההתפתחות הרוחנית בצורה בלתי תלותית בבורא. וכל ההתפתחות הזאת חייבת להיות בבחירה חופשית, אחרת לא יגיע להיות שווה לבורא.

שרטוט מס. 7

כאשר אדם כבר נכנס להתפתחות עם הנשמה, כאשר הוא מתחיל למלא אותה ולעלות באותן מאה עשרים וחמש מדרגות, זו כבר חוויה שבה הוא מרגיש את עצמו מעל העולם הזה. הוא כבר שייך למערכת הרוחנית. ולכן לא חשוב לו אם הגיע לסוף או לא הגיע לסוף, הוא כבר בהתפתחות, הוא כבר בדרך.

לכן הבעיה היא באמת הגילוי הראשון, הנקרא "מעבר המחסום". והאדם צריך את זמן ההכנה כדי לעבור אותו ולפרוץ דרכו להרגשה הראשונה של הרוחניות. כל המדרגות לאחר מכן, כל הרגשה הקטנה ביותר, הן כבר מעל הבועה הזאת של העולם הזה.

אבל חייבת להיות התפתחות הדרגתית, בכך שהאדם חייב לקבוע בעצמו שהוא רוצה לרצות להידמות לבורא ושהוא רוצה לקבל כוחות להידמות לו ובאיזו צורה בדיוק הוא קובע איך להיות גדול, דומה יותר ויותר לבורא, כמוהו. זאת אומרת, בכל שלב, גם באורות גם בכלים וגם בהשגות, האדם קובע, האם כדאי או לא כדאי, רוצה או לא רוצה. ולכן יש הרבה מאוד פעולות קטנות, אבל בכולן האדם כבר מרגיש את עצמו מעבר למוגבלות העולם הזה, כנצחי ושלם. אפילו הדרגה הרוחנית הקטנה ביותר, נותנת לאדם הרגשת השלמות.

כיצד הקבלה מתייחסת לסבל העמוק שיש בימינו, ולדברים שקשה לקבל אותם? ואיך האדם שיושב פה יכול להביא איזו תועלת?

אלו שתי שאלות גדולות מאוד. דיברנו על כך שהאנושות בכללות, מתחילה לגלות בהדרגה שההתפתחות שלה היא לא נכונה, לקויה, ללא מילוי, ללא השגת התכלית אפילו במשהו. התפתחו כלים גדולים, רצונות גדולים ואנו ריקניים עוד יותר מכל הדורות הקודמים. עד כדי כך, שכבר איננו רוצים יותר. מדוע לא רוצים להביא ילדים? מדוע מתגרשים? מדוע נכנסים לייאוש, לסמים? האדם לא רוצה להרגיש את המצב שלו, הוא לא מאמין שמשהו יכול להיות יותר טוב. ולגבי השאלה איך לצאת מהמצב הזה, דיברנו קודם.

איך אנו יכולים להיטיב לכך? אם אנו, כל אחד מאיתנו, יתחיל בתיקון הפרטי שלו. אם אדם מתחיל לתקן את עצמו, אז הכוחות העליונים מגיעים דרכו לכל מערכת הנשמות. זה נקרא שכל צדיק מחייה את העולם. אז הוא נעשה כתא או איבר בריא בגוף דאדם הראשון ומחייה את הגוף, ואז כל העולם נעשה טוב יותר. פחות ייאוש, פחות מכות, פחות כאבים. כי כל אלו מורגשים מחוסר מילוי, ודרך הנשמה המתוקנת בא המילוי. לכן רק בצורה כזאת אנו יכולים להיטיב גם לחיי העולם הזה בנוסף להשגת החיים הרוחניים.

לכן בימינו בכל העולם יש התעניינות בחוכמת הקבלה, בצורה שאנשים שאפילו לא ידעו ולא שמעו עליה, פתאום מתחילים לגלות בה עניין. הייאוש מביא אותם למצב שהם חייבים מילוי ולא ברור להם מהיכן להשיג אותו. הנקודה שבלב מתחילה כבר לגלות בהם חיסרון חדש, ולכן, מאין ברירה, הם מתחילים לעבוד עליו.

מכאן מובן כי השאלות כמו האם אדם מאמין בי או לא מאמין בי, האם השיטה נכונה או לא, ממי ללמוד או ממי לא, הן לא חשובות, אלו שאלות חיצוניות. אם מבפנים יש לאדם רצון אמיתי, שכבר בשל, הוא יבוא וילמד. אין לו ברירה, הוא לא יכול להימנע. אין חשיבות לשאלות שלנו, כי החסרונות הפנימיים הם מכוונים אותנו, ולא נוכל לברוח.

האם בחוכמת הקבלה מדובר רק על השגת ידע או שיש גם התנהגות מחייבת, פעילויות שצריך לעשות?

הלימוד הוא בעצמו רק לימוד. אדם צריך ללמוד, לא יותר. מה פירוש ללמוד? יש אדם יותר חכם ויש פחות חכם, יש אדם שלפי הטבע הוא מבריק יותר או מבריק פחות, יש אנשים עם נטייה ללמוד ויש כאלו עם נטיות לכל מיני מקצועות כמו למוסיקה, לריקוד ולא לשבת ולהיות תולעת ספרים. העסק בחוכמת הקבלה לא שייך לכמות הלימוד, אלא לרצון האדם, עד כמה שהוא משקיע לפי הרצון שלו. ולכל אחד ואחד יש שיטה ואופן משלו.

כתוב ש"אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ", ו"חנוך לנער על פי דרכו". הלימוד חייב להיות חופשי, נוח, מתאים לאדם. הלימוד חייב להיות באופן שאדם רוצה את זה, הוא מרגיש שבכך הוא מתמלא. ואז כתוצאה מכך וודאי שהוא מרגיש ריקנות, כי עוד לא הגיע להשגות, ל"פקיחת עיניים" מה שנקרא, לכך שנפתחים לו השמים. כי מה זה "שמים"? שהחומר שבעולם הזה נעשה שקוף ודרכו האדם מתחיל להרגיש כוחות שפועלים אחריו. זה עוד לא קורה לאדם, הוא צריך לרכוש הרבה פוטנציאל פנימי כדי שזה יקרה. אבל זה לא שייך לאיי. קיו של האדם, לא החכם לומד. אלא זה שייך רק לרצון, להתפתחות הרצון.

לכן לא מדובר על כך שצריך לחרוש הרבה ספרים, ולדעת בעל פה ולדון בכל הקושיות והתירוצים כמו בספרים אחרים למיניהם ולעבור בחינות. אלא האדם צריך רק ללמוד מתוך הנקודה שבלב. לכן השאלה היא האם כשהאדם בא, הוא בא כמו סקרן, כי הוא רוצה לדעת או שהוא בא ובאמת יש לו את אותה השאלה ששואל בעל הסולם "מה הטעם בחיינו?".

אם האדם שואל מתוך אותה הנקודה, המרה, הכואבת, אם כנגדה הוא קורא את החומר, בדיוק כנגד הנקודה הזאת, כנגד הרצון, אז תוך זמן קצר הוא מגיע לתוצאה, שבנקודה הזאת הוא מתחיל להרגיש התפתחות. זו תחילת הנשמה. השאלה הזאת שנשאלת באדם על מקור החיים, "בשביל מה אני חי?", היא שאלה מתוך הנשמה, כלפי הבורא, כלפי האור. ואז אדם צריך רק לפתח את הקשר הזה. זה לא תלוי בכמות הידע השכלית, בכמה שמילא את ה"מחשב" שלו, אלא זה תלוי בהתפתחות הרצון המכוון כבר להשגת השורש. ללא ספק זו התפתחות רגשית, והשכל עוזר להתפתחות הרגש.

אנשים רבים מחפשים אחר האמת האבסולוטית והמוחלטת שאי אפשר לערער עליה. נראה שבקבלה יש את התשובות המוחלטות ואת האמת המוחלטת, על השאלה האוניברסאלית למה אנו פה ומה קורה לאחר מכן. אולם גם פילוסופים כמו אריסטו וסוקראטס דיברו באותה שפה, למשל על תיקון המידות.

הקבלה לא מדברת על תיקון המידות. קבלה זה לא מוסר, ואין לבלבל קבלה עם משהו חוץ מקבלה. אני קצת מכיר את הפילוסופיה כיוון שעשיתי דוקטורט בפילוסופיה, והעניין הזה לא זר לי.

באדם יש רצונות שהם גופניים ויש רצונות אנושיים. רצונות גופניים האדם מקבל מתוך הגוף שלו, ורצונות אנושיים הוא מקבל מהסביבה שלו. בהתנהגות האדם עם עצמו ועם הסביבה, מטפלת האתיקה. ומצד הדת, מטפלת בכך חוכמת המוסר, תורת המוסר. היא מטפלת באופן שבו האדם צריך להתנהג יפה כלפי האחרים, במה להגביל את עצמו ואיך להיות טוב לאחר. כמו שאנו מלמדים את הקטנים, את הילדים, לוותר ולהיות טובים ויפים יותר. אולם אלו חוכמות אנושיות בלבד העוסקות באופן שבו עלינו לארגן את החברה האנושית שלנו, כדי שלא נהרוג אחד את השני, כדי שלא "נאכל" אחד את השני ונוכל להתקיים.

אבל כל זה בכלל לא שייך לחוכמת הקבלה. אם בחוכמת המוסר אומרים לאדם מה כדאי ומה לא כדאי לו לעשות ואיך יותר טוב וכן הלאה, הרי שחוכמת הקבלה אינה מדברת במשפטים כאלו, כפי שדיברו הפילוסופים בכלל. חוכמת הקבלה אינה אומרת דבר על האגו של האדם בעולם הזה, אלא היא אומרת להתעלות מעל האגו שבעולם הזה ולהתחיל לגדול ברוחניות. את העולם הזה האדם צריך לעזוב. כי כאשר יתחיל לגלות מה נקרא בורא, הכוח העליון ואיך להידמות אליו, אז כל ההתנהגות שלו בעולם הזה גם כן תשתנה.

אם הולכים לפי כל יתר השיטות כולל שיטת המוסר, השייכת לחלק הדתי שבעם ישראל, אז מגבילים את האדם ומפחידים אותו. אולי הוא נעשה טוב יותר בחברה האנושית, אולם זה מתקיים רק עד מצב מסוים, שהאגו פורץ עד כדי כך שלא איכפת לאדם כל המוסר הזה ושום דבר, כפי שאנו רואים שקורה לפעמים.

לכן חוכמת הקבלה לא מטפלת בהתנהגות האדם עם הבריות בעולם הזה, בצורה שהאדם יהיה טוב יותר. זו פסיכולוגיה, צורות שונות של התנהגויות שבהן החברה האנושית מטפלת בעצמה. אלא המקובלים אומרים לאדם שיעלה מעל העולם הזה ברצונות שלו ובאינטרסים שלו, ויתחיל לחקור את העולם הרוחני, את הנשמה ודרך הנשמה את הבורא.

כי מהי "חוכמת הקבלה"? "גילוי אלקותו ית' לנבראיו בעולם הזה".כך מוגדרת חוכמת הקבלה במאמר של בעל הסולם "מהותה של חוכמת הקבלה". וההגדרה עצמה מודגשת בספר כי היא חשובה מאוד. חוכמת הקבלה היא, גילוי האלוקות לאדם שנמצא בעולם הזה, כי מתוך זה שהאדם יגלה את האלוקות, שזה יהיה מורגש בו, בתוך החושים שלו, אז וודאי שההתנהגות שלו תשתנה, הכול ישתנה.

אם האדם לא יגלה את האלוקות, שום חוכמות ומוסר ואתיקה, לא יעזרו. אנו רואים מה קורה עם העולם. הרצון לקבל האגואיסטי הולך ומתגבר בבני אדם, כי הוא גדל באופן תמידי משך כל הדורות ובזמננו הוא פרץ עד דרגתו האחרונה ושום דבר לא יעזור. בימינו, אם אדם גונב הוא אפילו לא מתבייש בכך. אין מעצורים. לכן כולם כבר נמצאים במצב, שיגלו שרק השיטה הזאת יכולה לעזור לנו איכשהו להתקיים בחברה האנושית, אחרת נאכל אחד את השני.

לכן יש הבדל גדול ועצום בין כל השיטות, הפילוסופיות והשיטות הדתיות למיניהן, כולל היהדות העממית, שמטפלת בחברה הדתית של יהודים שרוצים להתקיים בצורה נכונה וטובה ובין חוכמת הקבלה. והעובדה היא שהם לא משתמשים בחוכמת הקבלה, לא לומדים אותה ולא מממשים אותה, כי היא דבר אחר לגמרי.

ובהקשר לפילוסופים, אז מה שיש לפילוסופים אכן דומה קצת לחוכמת הקבלה, כי הם לקחו זאת מהקבלה עוד בזמן הנביאים. בספר שהוצאנו "קבלה מדע ומשמעות החיים" מופיעים דברי הפילוסוף הגרמני יוהנס רויכלין, אבי הפילוסופיה שחי במאה השש עשרה. וכך הוא אומר: "מורי, פיתגורס, אבי הפילוסופיה, כנראה קיבל את תורתו מהיהודים ולא מהיוונים, והוא הראשון שתרגם את המילה "קבלה", שלא הייתה ידועה לבני ימיו, למילה היוונית "פילוסופיה"." זאת אומרת, המילה פילוסופיה, היא התרגום של פיתגורס לחוכמת הקבלה. ועל כך כותב רויכלין בספרו "על האמנות הקבלית" (“De arte cabbalistica”).

בספר "קבלה מדע ומשמעות החיים" מובאות דוגמאות נוספות של פילוסופים המבינים שחוכמת הקבלה היא מקור כל החוכמות בעולם. הם לא יודעים מה בדיוק נמצא בחוכמת הקבלה, כי הם לא מקובלים, הם לא משיגים את העולם העליון. אבל הם מודים שלקחו את דבריהם מהקבלה. אני מבין את הגישה הפילוסופית, והיו לי הרבה מלחמות עם הפילוסופים עד שסיימתי את הדוקטורט.

האם הסבל הוא תנאי הכרחי להתפתחות הנשמה?

לא. ברגע שאדם מגלה את הנקודה שבלב ומתוכה הוא מתחיל להתפתח, למשל אם הוא הגיע לכאן, אז מרגע זה והלאה לא יתכן שהוא סובל. אמנם, כשהאדם מתפתח עד שהוא מגיע למטרה, וודאי שהוא סובל, אבל זה לא אותו הסבל ממה שחסר לו ומהמכות שהוא מרגיש מאחורה, אלא זה סבל על כך שעוד לא קיבל את כל מה שהוא רואה מקדימה. אלו לא ייסורים של מכות, אלא ייסורי אהבה. שהאדם משתוקק למה שהוא אוהב ושיש לפניו ועוד מעט יקבל זאת. זה אחרת לגמרי. וודאי שאלו ייסורים, כי זה כמו שאדם משתוקק וממש עוד רגע הוא יקבל, אבל עדיין אין לו, אבל אלו ייסורים עם המתקה.

נכון שעדיין האדם לא קיבל ולכן הוא ריק, ואם הוא ריק ולא קיבל, איך יתכן שהוא מאושר? אלא ההארה מהעתיד, שהוא יקבל, שיהיה טוב, שהוא כבר מזהה שהדבר לפניו, ממתיקה את הייסורים. תופעה מוכרת לפילוסופים ולפסיכולוגים היא שזקנים אוהבים לספר על המכות שהם קיבלו, על הייסורים שהם קיבלו. מה כל כך טוב בהם? מדוע הם ממש נהנים מלספר? הם נהנים משום שהעבר והעתיד מקבלים המתקה בהווה. לכן מרגע שיש לאדם נקודה שבלב והוא הגיע למצב, למקום, שהוא יכול למלא אותה, אז אין לו ייסורים במובן של ייסורים של האנשים המסכנים בחוץ, שממש סובלים.

איך דרגות הסבל מתחלקות בין בני אדם? מדוע יש חוסר שוויון בדרגת הסבל?

איך בכלל יכולים להשוות כמה אדם סובל וכמה הוא נהנה לעומת נקודת זמן אחרת ולעומת אדם אחר? אם איננו יודעים את מערכת הנשמה ומודדים אותה לפי הספירות, לפי הבחינות, לפי העביות, לפי המסך ולפי אור הנרנח"י שנכנס בה, אנו לא יכולים להשוות. לא ניתן להשוות בין מידת הסבל של אדם אחד ובין מידת הסבל של אדם אחר. זה נסתר מאיתנו.

לכן הפסיכולוגיה והפסיכיאטריה הן לא מדע. כי אפילו בצורה גשמית איננו יודעים בדיוק מה קורה עם האדם. כל מה ששייך לרגש, נסתר מאיתנו. אנו יודעים רק להרגיע, אם על ידי וויסקי או על ידי כדור הרגעה או סמים וחוץ מזה אין לנו כלום.

חוכמת הקבלה לעומת זאת עוזרת לנו גם בעולם הזה. זאת אומרת, היא עוזרת להבין גם בחושים הגופניים איך כל אחד ואחד יכול להתפתח, כמה כל אחד סובל ולהתחיל להשוות זה עם זה. נניח שאדם אחד עובד שמונה שעות ואדם שני עובד שמונה שעות. אבל הראשון נולד זריז ולא איכפת לו לעבוד שמונה שעות, בשבילו זה כיף ובשביל השני לעשות תנועה קטנה זה סבל גדול. מדוע שיקבלו במקרה הטוב אותה משכורת? הרי הראשון לא משקיע בעבודה הרבה כוחות לעומת השני שממש משקיע את כל הנשמה, כי הוא בנוי בצורה אחרת ממנו. אבל אף אחד לא מתחשב בכך.

אלא על ידי חוכמת הקבלה אנו יכולים לבנות את החברה האנושית בעתיד לבוא, כך שפשוט נראה לפי האדם, שכל אחד ישקיע בשווה לאחרים לפי הטבע שלו. אז תהיה חברה מאושרת באמת ולאיש לא תהיה טענה לשני. עוד נראה, עד כמה אפשר לבנות את האנושות בצורה שפשוט יהיה גן עדן על ידי ידיעת פנימיות האדם.

האם מוסיקאים, אומנים או ציירים הקרובים לנפש או לנשמה, יכולים להבין את הקבלה טוב יותר? האם הם מגיעים לרמה יותר גבוהה?

לא פילוסופים, לא מוסיקאים, לא ציירים, אף אחד מהם אינו פועל מחוץ לחמשת החושים שלו ומחוץ לרצונות הגשמיים שלו, שהם בעיקר רצונות לכבוד ולשליטה. אם מדובר על אנשי חינוך, ובמיוחד אנשי תרבות כמו ציירים ומוסיקאים, אז כל אחד מהם מופעל רק על ידי כבוד ושליטה. הם יכולים להיות אנשים מאוד עדינים ויתכן שאפילו לא מרגישים בהם את הרצונות הללו, אבל זה נובע מתוך הרצונות האלו. ולכן אין מה לדבר כאן על השגה הרוחנית.

אלא מקובל שמגיע להשגה רוחנית, כן יכול לכתוב ולבטא את ההרגשה שלו בתווים ובצלילים כמו שהוא מבטא את עצמו במילים. יש לנו יצירות מוזיקליות כאלו מבעל הסולם. שהן ממש כנגד העולם הרוחני. כאשר נלמד את שפת הענפים, נראה איך יכולים לבטא את מה שמרגישים ברוחניות בצורה גשמית, על ידי איזה פעולות, ריקוד, קפיצות, מילים, אותיות, צלילים, וכן הלאה. נראה איך אפשר להעביר משהו מרוחניות לגשמיות.

התורה ציותה לנו את עשרת הדיברות. אם ניקח את עשרת הדיברות, ואת הפתגם "ואהבת לרעך כמוך", וכל הציבור פשוט יממש את הדברים האלה, ויחיה אותם ביומיום. האם לא יהיה יותר טוב?

אי אפשר. אם היה אפשר, אדרבא.

אבל זה דבר קטן, לא מדובר על תרי"ג מצוות, זה עשר הדיברות?

אין דבר כזה. אם אדם יכול לקיים "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", הוא לא צריך יותר כלום. שום דבר חוץ מזה הוא לא צריך. כי פשוט מאוד, "זה כלל גדול בתורה". זאת אומרת אחרי הכול, אין יותר גדול מהמצווה הזאת, כי האדם מנטרל את האגו שלו.

זו התעלות מעל האגו?

הבעיה היא שכדי לעלות מעל האגו, צריך את חוכמת הקבלה. אין כוח אחר שיכול להעלות את האדם מעל האגו. על ידי מה האדם יעלה מעל האגו?

כך אמר גם אברהם אבינו ולכן כאשר האגו שלנו פרץ, פנה אברהם לחבריו הבבלים, לכל משפחתו, בטענה שאם ימשיכו ללכת עם האגו שפרץ הם יגיעו ממש לתהום. אולם הם לא הבינו על מה הוא מדבר, נראה היה להם שכל העולם בהתפתחות, מתפתח בשפות, ברכישת אדמות, בחקלאות ובמשטר. ואכן באותה תקופה התפתח כל היסוד של האנושות. אברהם טען שצריכים ללכת דווקא מעל האגו ולא לפתח את השנאה לזולת, כך שכל אחד ירצה לנצל את האחרים עם הרצון שלו. אלא ההפך, יש להתגבר עליו ולהגיע ל"ואהבת לרעך כמוך", לאהבת הזולת. והאגו ניתן כדי שאנו נרכב עליו. אולם הם לא הסכימו ללכת עם זה. כי לא רצו לקבל את השיטה שלו.

כל שיטת הקבלה מדברת רק על כך. האדם לא יכול להתגבר על האגו. אין לו כלי, אפשרות או אמצעי שהוא יכול להתגבר בעזרתם על האגו ולעלות מעליו, אם לא על ידי הכוח העליון שהוא מזמין על ידי חוכמת הקבלה. אין לו, והוא לא יכול, כי כל העולם שלנו זה רצון ליהנות ואיך אפשר להתעלות מעל אותו רצון ליהנות? בעולם שלנו אין כוח לכך, לא באדם ולא בסביבה ולא באף אחד.

אומר בעל הסולם, ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", "למה זה חייבו המקובלים לכל איש" והדגש הואלכל איש, "ללמוד חוכמת הקבלה".והוא משיב: "אמנם יש בזה דבר גדול וראוי לפרסמו, כי יש סגולה נפלאה לאין ערוך, לעוסקים בחוכמת הקבלה, ואע"פ שאינם מבינים מה שלומדים, אלא מתוך החשק והרצון החזק, להבין מה שלומדים, מעוררים עליהם את האורות המקיפים את נשמתם". מה זאת אומרת? "פירוש, כי כל אדם מישראל, מובטח בסופו, שישיג כל ההשגות הנפלאות, אשר חשב השי"ת במחשבת הבריאה להנות לכל נברא. אלא מי שלא זכה בגלגול זה, יזכה בגלגול ב' וכו' עד שיזכה להשלים" כל מחשבת הבריאה לפניו.

"והנה כל עוד לא זכה האדם לשלימותו", אבל לומד חוכמת הקבלה, אז "נבחנים לו אותם האורות העתידים להגיע אליו", למלא את הנשמה, "בבחינת אורות מקיפים", שהם מקיפים את הנשמה, מבחוץ. הם רוצים להיכנס לתוך הנשמה, אבל עדיין לא מסוגלים. "שמשמעותם היא, שעומדים מוכנים בעדו, אלא שהמה מחכים לאדם, שיזכה את כלי הקבלה שלו, ואז יתלבשו האורות האלו בכלים המוכשרים".

זאת אומרת, אין לאדם אפשרות להגיע לתיקון האגו, לעלות מעליו ובכלל להתקיים בלי חוכמת הקבלה. הבעיה העולמית בזמננו היא, איך להתקיים בעולם הזה כך שלא נאכל אחד את השני, שלא תפרוץ מלחמת העולם ויהיה תוהו ובוהו. לכן אין לנו אפשרות אחרת, אלא לפרסם את חוכמת הקבלה. כי אין בעולם שלנו כוח להתגבר על האגו ולהתעלות מעליו.

"ואהבת לרעך כמוך" זה עיקרון יפה, אבל השאלה היא איך אפשר לממש אותו. יוצא שכל התורה שבנויה על העיקרון "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", אינה יכולה להתקיים בצורתה האמיתית, אם לא ניפתח את חוכמת הקבלה. לכן כל הגלות, היא גלות שהתקיימנו בה בלי חוכמת הקבלה וגם כל המצב שלנו הוא מחוץ לתורה ומחוץ לקדושה.

חזרה לראש הדף
Site location tree