מהות הדת ומטרתה
נושא השיעור, המאמר "מהות הדת ומטרתה", חשוב מאוד. בעל הסולם אומר כך: "כאן", במאמר הזה, "אני רוצה להשיב על שלש שאלות: "האחת, מהותה של הדת מהי", זאת אומרת, מי לא יודע מה זה "מהות הדת", לכאורה כולם יודעים זאת. "השניה, אם מטרתה מושגת בעוה"ז או לעוה"ב דוקא. השלישית, אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות. ובהשקפה ראשונה יתפלא כל מעיין בדברי ולא יבין את שלש השאלות הללו".
בעל הסולם אומר שהשאלות האלה פשוטות. כולם יודעים מה זה דת, כולם מבינים בשביל מה היא ומהי. הדת ניתנה בוודאי לבני האדם מהבורא, מהכוח העליון, ומטרתה להטיב לאדם בעולם הזה ובעיקר בעולם הבא. המטרה היא בעיקר בעולם הבא. את זה כולם יודעים בוודאי.
ואומר בעל הסולם, שבאמת אין מה להוסיף על התשובות האלה. אלא שהתשובות האלה הן לגמרי לא נכונות, כי למעשה איש לא יודע מהי ה"דת האמיתית".
פעם בני ישראל התקיימו בצורה אחרת, כמדינה רוחנית. לפני חורבן בית המקדש היינו עם רוחני וכל הקיום שלנו היה בהכרת העולם הרוחני. כמו שכתוב, שכולם ידעו והכירו בכוח העליון ובכל הטבע שלנו, מהקטנים עד הגדולים. זה היה פשוט. כמו שאנו היום מרגישים את העולם שלנו, וכל מה שאנו רואים הוא מובן וברור, כך היה לבני ישראל חוש נוסף, חוש רוחני, והם הרגישו וחשו את הכוח שפועל ומפעיל את הרוחניות והגשמיות יחד.
בצורה כזאת התקיימנו עד שנמצאנו במצב של "ואהבת לרעך כמוך", "אהבת אחים", במצב הנתינה, האלטרואיסטי, כמו הבורא. אבל אז התפרץ בנו כוח אגואיסטי נוסף. כפי שלמדנו, כל ההיסטוריה שלנו ושל האנושות היא, שהאגו שלנו, שהוא החומר העיקרי שלנו, כל הזמן גדל. ומתוך שהוא גדל, אנחנו נעשים יותר ויותר גרועים.
לפני החורבן האגו פרץ בעם ישראל וגרם לחורבן. הוא פרץ בזמן בית המקדש הראשון ואחר כך עוד הוסיף לפרוץ בבית המקדש השני, וזה גרם לחורבן בית המקדש. זאת אומרת, שאותה הקדושה, אותה הנתינה, אותה אהבת הזולת שהייתה בעם, פשוט נעלמה. במקום זה כולם נעשו לשונאי חינם זה לזה, כתוצאה מכך יצאנו לגלות. "הגלות הרוחנית" זה נקרא שנפלנו מאהבת איש את רעהו לשנאה. ו"הגלות הגשמית" היא כתוצאה מזה שהיינו חייבים לצאת מארץ ישראל, ולהפסיק להיות כעם ישראל.
לפני החורבן הייתה לנו דת אמיתית. לזה בעצם מתכוונים המקובלים כשהם אומרים "דת" ולא לדת הגלותית, שאנו מקיימים בגלות. כלומר, בִּמקום המצוות שבהן האדם מתייחס לשני לפי "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה", שזה סכום כל המצוות, אנו מתייחסים למצוות כפעולות גשמיות, שאותן אנו רגילים לראות, כפי שמקיימים אותן אנשים דתיים או כל מי שמקיים.
לכן בעל הסולם אומר, שאנו חייבים ללמד את העם שלנו, שחזר עכשיו לארץ ישראל הגשמית, מה זה נקרא "לחזור לארץ ישראל הרוחנית" ומה זה נקרא "להתאחד באומה השלימה". כי אנו יכולים להיות כאומה, רק בתנאי שנתאחד בינינו. הוא מסביר לנו את זה בצורה מאוד יפה בעיתון "האומה", שלכבודו התחלנו להוציא את העיתון "קבלה לעם".
בעל הסולם אומר שלכל עם ועם יש איזה עיקרון גזעי שמחזיק אותו יחד. קודם, אנשים היו מתחברים יחד כמשפחה, לפי מוצאם מאבא אחד ומאמא. אחר כך כשגדלו, הייתה החמולה, הגזע. אצלנו היה רק הכוח הרוחני שהחזיק אותנו. כאשר הכוח הרוחני הזה נעלם, אז הפסקנו להיות עם. עכשיו אנו מרגישים את זה. כשאנו חוזרים ורוצים להתאחד ורוצים לבנות משהו במדינת ישראל, אנו לא מסוגלים. רואים שזה לא יוצא. פשוט אי אפשר. כל אחד נכנס לנישה שלו, כל אחד שומר על התרבות שלו. הדתיים שומרים על הלבוש של המאה השמונה עשרה שהיה באירופה, וכל אחד מחזיק בשלו, ואין לנו משהו שמאחד אותנו.
זה בניגוד לכל אומה אחרת, ששם יש כוח מאחד. אלא אותנו מה שמאחד זה ההפך, לא הכוח החיובי שצריך לקשור באהבה בינינו, אלא הכוח השלילי. מבפנים אנו דוחים איש את רעהו, אבל מפני שמבחוץ, קמים השונאים שלנו ורוצים לפגוע בנו, אז מאין ברירה אנו מתאחדים. לכן החיבור בינינו הוא שלילי. ברגע שנִפסק הגורם הזר, אז אנו שוב מתפזרים ומתאחדים רק בעת צרה. לכן בעל הסולם אומר, שכדי להיות עם אנו צריכים שוב לרומם את אותו חיבור שהיה בינינו. אם לא כן לעולם לא נהייה כעם אחד, ולעולם לא תהיה לנו מדינה רגילה. אלא באנו באקראי למקום אחד, וכל אחד עושה כאן עסקים משלו.
זה מה שרואים לפי ההתפרקות שיש לנו, במיוחד היום, וזה עוד יגדל ונראה עד כמה אנו לא עם. מה שאיחד אותנו תמיד, היה הדת. לא דת כפי שאנו מכירים היום, שאולי פועלת בצורה שלילית, כדי להוסיף לפירוק המדינה עוד יותר, אלא הדת האמיתית. וזה מה שבעל הסולם רוצה להסביר. הוא אומר, באמת אין לי מה להוסיף על מה שיודעים על הדת, אבל מקור כל הבעיות שלנו הוא שאנו לא יודעים על הדת האמיתית. לכן אנו צריכים להבין, איך להתגבר על זה.
בעל הסולם ממשיך להסביר, ומתחיל מהבורא. הוא אומר, שהבורא הוא הטוב המוחלט, מפני שיש לו רצון להטיב. הכוח האחד שפועל בכל המציאות ומקיף את כל המציאות, הוא כוח הטוב, כוח נתינה, כוח שלם ונצחי, שמתוך הטבע שלו לא יכול לגרום רע לאיש. אבל הוא אומר, שכאשר אנו מסתכלים על כל הבריאה, שהיא רצון ליהֵנות, אנו רואים שכל הבריאה דווקא מרגישה רע. כל אחד אוכל את השני, גם בדומם וגם בצומח. כל החוקים האלו פועלים בצורה אכזרית. במין החי עוד יותר, ובמין המדבר, באדם, זה עוד יותר גרוע. במין המדבר, כל אחד אוכל את השני, בצורה יותר גרועה מהחיות.
למה זה כך? בעל הסולם מסביר, שאם נשים לב נראה איך כל חי בבריאה לא נמצא ברע שלו, אלא נמצא בהתפתחות שלו. אז נגלה שההתפתחות היא מטרתית ומביאה תמיד לטוב. לדוגמא, אם אנו לוקחים פרי מהעץ, למשל תפוח, אז מהשלב שהוא ניצן קטן ועד למצב שהוא תפוח גדול, התפוח כולו מר, חמוץ, ירוק ומאוד לא יפה. רק בסוף הגדילה שלו נעשה מראהו נעים וטעמו טעים.
אותה התפתחות, ואפילו בהבדלים גדולים עוד יותר, קיימת בחי. החי גדל בבטן אמו ואנו לא רואים אותו כלל עד שהוא נולד. אמנם אחרי הלידה הוא ממשיך להתפתח, אבל בכל זאת, כשנולד, הוא כמעט מוכן לחיים. הוא יודע איזה עשב לאכול, מה טוב לו ומה לא, ויודע לשמור על עצמו.
מה שאם כן האדם לא רק מתפתח כמו החי בבטן אימו, בהתפתחות שהיא נסתרת ונמוכה מצידו, שהוא לא משתתף בה, אלא כאשר הוא נולד רואים עד כמה הוא קטן, עד כמה הוא חלש, עד כמה הוא חסר כוחות. חסרים לו כוחות השכל וכוחות פיזיים. הוא לא מסוגל לשום דבר. כך זה נמשך במשך זמן רב, עד שהוא גומר את ההתפתחות שלו. רק בסוף ההתפתחות, אחרי חמש עשרה, עשרים שנה, אנו רואים אדם גדול, שסוף סוף מבין מה לעשות, איך להתקיים בחיים, ואז הוא עולה על כל הבריאה.
אם כך אנו רואים שאי אפשר לקחת משהו מהחיים שלנו, למדוד אותו ולהגיד שהוא "רע" או "טוב". אלא כמו בתפוח כך באדם, צריך לראות את כל התהליך ורק בסופו נוכל להגיד האם המטרה טובה או לא. כי מצבי ההתפתחות הם מצבים שיכולים להיות אפילו הפוכים מהצורה הסופית. אלא דווקא מי שמסתכל על הצורות שקודמות לצורה הסופית, רואה שהן צורות מקולקלות ממש, שהאדם הזה חלש, טיפש, שהוא לא מבין, לא מסתדר, זקוק לתמיכה. לעומתו "עגל בן יומו שור קרי", כפי שכתוב במקורות. אמנם העגל קטן, אבל אחרי כמה ימים הוא כבר יכול להסתדר בחיים.
לכן בעל הסולם אומר שהשגחת הבורא על הבריות, בולטת מאוד כהשגחה מטרתית. רק מי שרואה את כל ההתפתחות ורואה את הסוף, יכול להירגע ולראות את הדברים שבדרך, את שלבי ההתפתחות, ולהבין שבאופן אחר אי אפשר להתקדם. הוא רואה שבכל הצורות האלה יש סיבה ולמה אנו מתפתחים דווקא כך. כך זה בטבע של העולם הזה, בדומם, בצומח, בחי ובמדבר ומכל שכן כאשר מדובר על התפתחות רוחנית, שהיא התפתחות עוד יותר מיוחדת.
מין האדם מתפתח משך עשרות אלפי שנים על פני כדור הארץ. אנו יודעים, שגם לפני שלושים או ארבעים אלף שנה, היו בני אדם על פני כדור הארץ. ההתפתחות הרוחנית התחילה מאדם שחי לפני 5766 שנה. בו התחילה להתגלות בפעם הראשונה הנקודה שבלב, המשיכה לרוחניות, ואנו עוד לא רואים את סוף ההתפתחות. ההפך, כל פעם זה נעשה גרוע יותר ויותר ולא ברור איפה הסוף.
המקובלים אומרים לנו שבקרוב זה צריך להיגמר. אנו נמצאים כבר בתקופת המשיח. "משיח בן יוסף", זה האר"י, שחי לפני חמש מאות שנה. עכשיו אנו נמצאים בתקופה מיוחדת. לכן ספר "הזוהר" וכל חוכמת הקבלה מתגלים, כך אומרים המקובלים. אבל אנו עוד לא רואים את סוף ההתפתחות. לכן המצבים שאנו עוברים, נראים לנו מאוד מאוד מקולקלים.
אם כך אומר בעל סולם, איך נוכל לזרז את התפתחות שלנו. אמנם אנו רואים בדומם, בצומח ובחי התפתחות חוקית, הדרגתית, ללא התערבות מצד הנברא עצמו בתוך ההתפתחות שלו. אבל לאדם יש אפשרות להתפתח בעצמו, כי כל ההתפתחות שהוא עובר, היא כדי להביא אותו להתפתחות הרוחנית.
ההתפתחות הרוחנית בנו, נעשית רק על ידי בחירה חופשית מצידנו. זאת אומרת, השאלה היא האם אנו רוצים להתפתח או לא. אם אנו לא רוצים, אז מתגבר עלינו כוח הרע, שמפתח אותנו כמו הדומם, הצומח והחי, ואם אנו רוצים להתפתח, אז אנו יכולים לזרז את ההתפתחות שלנו, על ידי כוח המשיכה קדימה. לא שידחפו אותנו הייסורים מאחורה, אלא אם נראה את המטרה, אז נתפתח אליה קדימה.
השאלה היא, כיצד אנו יכולים לראות את המטרה? אם מדברים על התפוח, אז התפוח הקטן גדל יותר ויותר וגם אם לא למדנו בוטניקה, בכל זאת אנו רואים את התפוח בצורתו הסופית ומבינים שזאת צורת ההתפתחות שלו. אם אנו רואים אדם קטן, ואחר כך רואים איך הוא חי, גדל, עד שהולך לעולמו, אז גם כאן אנו רואים את כל הצורות שהוא עובר. אבל איך נוכל לראות מלכתחילה את ההתפתחות שלנו, כאשר לא ברורה ולא מובנת לנו מהי המטרה ומהי הצורה הסופית?
בעל הסולם אומר שהמקובלים, שכבר הגיעו לסוף התפתחותם הרוחנית, מראים לנו באיזו צורה אנו צריכים להיות. לכן הם מביאים לנו את אותה הצורה, ומסבירים לנו עליה. למה? כי על ידי התמונה הזאת שהם מציגים לנו, אנו יכולים לזרז את ההתפתחות שלנו. ואז לא לעבור את כל המצבים הרעים שלפנינו, אלא בצורה יפה, טובה וקלה. לכן בעל הסולם מסביר לנו במאמר זה, על "ב' דרכים" שיש בהתפתחות שלנו.
דרך קשה, דרך קלה
יש את דרך הייסורים, שבה התפתחנו עד היום. בכל פעם שהרגשנו שאנו רוצים משהו, אז על ידי כך שנדחפנו מהכוח השלילי, רצנו למטרה. רצנו למטרה אחת, אחר כך לשנייה, אחר כך לשלישית. האדם רץ כל הזמן אחרי כל מיני מטרות בחיים שלו, וזה לא נגמר עד שהוא מתעייף. אנו רואים שבסופו של דבר, הוא גומר את החיים בלי להשיג משהו ממשי.
בעל הסולם אומר, שכל זה מפני שהכוח שדוחף אותנו, דוחף בלבד. הוא לא מברר, הוא לא בורר לנו את המטרה האמיתית, אלא רק מביא לנו ייסורים, שנחפש. הוא מעורר בנו דחפים לכל מיני מטרות ומבלבל אותנו בעולם. זה נקרא "דרך ייסורים".
אלא שכדי להביא את עצמנו למטרה, אנו נצטרך לברר מהי המטרה ואיך להגיע אליה. וזה מגיע לנו רק על ידי התעוררות הנקודה שבלב. בחוכמת הקבלה ה"לב" זה כל הרצונות שלנו. סך הכול יש לנו תרי"ג רצונות ובתוך הלב יש את הנקודה שבלב, שנקראת "חלק אלוקה ממעל". זה מה שיש בתוך האדם, שכביכול ירד מהעולם הרוחני.
אחרי שהאדם מתפתח בתוך הלב שלו משך אלפי שנים, הוא מגיע לאגו הגדול ביותר. לפני כן מתפתחים בו רצונות לתענוגים גופניים ואחר כך רצון לכסף, לכבוד, שליטה ולמדע. רק אחרי כל ההתפתחות הזאת הוא מגיע לנקודה שבלב (ראו שרטוט מס' 1) וכאשר הנקודה הזאת מתחילה להתפתח, היא כבר מביאה את האדם למקום שבו הוא יכול לשמוע על המטרה. כל הייסורים, כל הרצונות הקודמים, היו רק כדי להביא אותו לאותה הנקודה.
כאשר האדם מתחיל להשתוקק למשהו מתוך הנקודה הזאת, הוא לא יודע לְמה הוא משתוקק. הוא רק מגיע לאיזה מקום, לאיזה ספר או לאמצעי אחר, שמשם הוא יכול לקבל ידיעה על המטרה הסופית שלו. למה? כי הוא נמצא במצב שדומה למי שמסתכל על הפרי שעל העץ ורואה שמצבו לא טוב וכנראה שלא ייצא ממנו כלום. אבל מפני שהוא כבר ראה את הצורה הסופית, הוא יודע שצריך לחכות עוד קצת, ואז הפרי הזה יגדל עוד ועוד על ידי הטבע ויקבל את צורתו היפה, הסופית.
כאשר מדובר על פרי, המצב הסופי מובן, אבל איך אנו יודעים מה עלינו לעשות? לכן בעל הסולם אומר שאל האדם מגיעים ספר או קבוצה או מורה ומסבירים לו על המטרה הסופית (ראו שרטוט מס' 1). כי בלי ידיעת המטרה, הוא לא יידע איך הוא צריך להיות במטרה, באיזו צורה הפרי שלו נקרא "גמור". גמור נקרא "גמר התיקון" שלו, שהוא בשל. ואת זה האדם צריך לדעת. בלי זה הוא לא יוכל לכוון את עצמו להגיע למצב המתוקן שלו.
אנו לא מתקדמים ממצב של נקודה שבלב ועד גמר ההבשלה שלנו על ידי הטבע, אלא רק על ידי הבחירה. כל ההתפתחות הרוחנית נעשית על ידי הבחירה (ראו שרטוט מס' 1). לכן חייבים לגלות לאדם מהי המטרה הסופית, מהי צורתו הסופית, איך הוא צריך להיראות בסוף, כדי שידע כבר עכשיו איך לעבור את כל שלבי ההתפתחות.
אם האדם לא יבחר בשלבי ההתפתחות הללו, אז הייסורים מהחיים האלו, ידחפו אותו עוד ועוד (ראו שרטוט מס' 1), עד שהוא יבין שכל הכוחות הרעים האלו, באים כדי לדחוף אותו קדימה לאיזו מטרה, שהוא חייב לבחור בה, להציב אותה לפניו ולהבין בשביל מה.
בדרך כלל, התהליך הזה מתעורר באדם בשאלה "בשביל מה אני חי?", "למה אני חי?", "מה הטעם בחיינו?". זו למעשה השאלה, שנשאלת על הצורה הסופית של האדם. כלומר, השאלה "בשביל מה", נשאלת על הצורה הסופית שצריכה להיות מוצבת כמטרה לפני האדם.
בעל הסולם אומר, שכל ההתפתחות צריכה להיות על ידי בחירה. לכן הוא מסביר במאמר זה על "התפתחות שלא מדעת", ו"התפתחות מהדעת". התפתחות שלא מדעת, היא על ידי הייסורים, שאנו ממשיכים בחיים הרגילים שלנו. בעל הסולם אומר במאמרו "הדור האחרון", שהייסורים יכולים להגיע למימדים גדולים הרבה יותר מצונאמי. אני אפילו לא רוצה להזכיר אותם.
על ידי מה אנו מונעים אותם? אם בִּמְקום הכוח הדוחה, שדוחף אותנו לאותה מטרה, נפעיל את הכוח בעצמנו, שיהיה רצוי לנו לבוא לאותה המטרה, אז נזרז את ההתפתחות. אם הכוח שדוחף אותנו שוקל לדוגמה עשר קילו ואנו מפתחים את הרצון שלנו באחד עשרה קילו, אז אנו כבר מתפתחים מרצון, בהרגשה יפה, טובה, בהרפתקה (ראו שרטוט מס' 1). לעולם לא נרגיש בחיינו שמשהו לוחץ עלינו, שמשהו רע לנו.
שרטוט מס. 1
כל דבר בחיינו אנו יכולים לעשות בשמחה, בטוב, או לעשות מתוך לחץ, מתוך אין ברירה. לכן אומר בעל הסולם, שהכול תלוי במודעות: עד כמה שאנו מכיריםאת הצורה הסופית שלנו, עד כמה אנו עושים אותה רצויה לנו. איך נעשה שהיא תהיה רצויה לנו? בעל הסולם אומר שבשביל זה אנו צריכים קבוצה. כל הבחירה של האדם, זה בחירה בחברה.
כי יש "אני" ויש סביבי משהו, סביבה, ומה שהסביבה תרצה, היא יכולה לחייב אותי. איש מאיתנו לא מתלבש כמו שהוא רוצה ולא חושב על מה שהוא רוצה ולא קונה את מה שהוא רוצה ולא חי עם מי שהוא רוצה. אלא כולנו חיים לפי קני המידה והערכים שהסביבה שלנו מחדירה בנו כל פעם. זה חודר בנו ואין מה לעשות. בסופו של דבר האדם חייב להתנהג לפי איך שהחברה מתנהגת.
לכן אם אנו נִמצא את הסביבה, שתעריך את הצורה הסופית, שאנו בשלים, בצורה היפה ונרצה את הצורה הסופית הזאת מפני שהסביבה תשפיע אלינו ותגיד לנו שזה טעם החיים ולא קוקה קולה או משהו אחר, אז אנו נרצה זאת. רוצים או לא רוצים, אנו נרצה זאת (ראו שרטוט מס' 2).
אז וודאי שאנו נתקדם, לא באחד עשרה קילו משיכה למטרה, אלא ב 111 קילו. זאת אומרת, הכול תלוי בחברה שמשפיעה עלינו. וכן גם ספרי הקבלה. לָמה דווקא ספרי הקבלה? כי הם מדברים על המטרה הסופית, על הצורה הסופית שלנו. אם האדם לומד, קורא ומברר מהי הצורה הסופית שאליה הוא צריך להגיע ויכול להגיע בבחירה ובמהירות ובצורה נעימה, אז בעזרת הספרים, הקבוצה והמורה שמביא לו את כל הידיעות הללו, וודאי שהוא מתקדם.
לכן אחרי שבעל הסולם כותב על " התפתחות מדעת ושלא מדעת" הוא כותב ש "מהות הדת היא לפתח בנו את חוש הכרת הרע".
תכלית הדת
לשם מה אנו צריכים את כל הספרים, את הלימוד ואת הסביבה? כדי להכיר את הרע. כי בעולם שלנו, בחיים שלנו, האדם נתקל בכל רגע בהרבה מאוד גורמים, לטובה ולרעה, ואינו יודע איך לברר אותם. אם הוא יברר אותם כלפי המטרה, אז יהיה לו בירור נכון. בכל רגע ורגע בחיים הוא ידע איך לכוון את עצמו נכון לאותה המטרה (ראו שרטוט מס' 2). למרות שהיא רחוקה, והוא לא מבין אותה. בזה הוא בורח מהייסורים. אנו יכולים לעשות זאת גם כיחידים וגם כאומה.
שרטוט מס. 2
לכן בעל הסולם אומר, שלמעשה זה התפקיד של הדת האמיתית, שהיא חוכמת הקבלה. הדת האמיתית חייבת לפתח בנו את החוש של הכרת הרע. "מהות הדת היא לפתח בנו את החוש הכרת הרע", כדי שנוכל לברוח מהרע ולהגיע למטרה האמיתית. אם נתפתח בצורה כזאת, אז באמת נגמור את התפתחות אותו החלק שאנו צריכים לגמור.
חלק מהתפתחות עברנו בכל הגלגולים מלפני חמישים אלף שנה ובכל אלפי השנים האחרונות עד היום. עברנו אותם ללא דעת. מעכשיו והלאה, נותנים לנו את הנקודה שבלב ומכריחים אותנו להתקדם בבחירה, בידיעה ובדעת. אם עכשיו נפתח חוש הכרת הרע, אז נתקדם למטרה בצורה מהירה, קצרה ונעימה.
זאת המטרה של דת - לפתח בנו חוש הכרת הרע, לתת לנו ידיעה ברורה מהי המטרה שלנו ואיך להתקדם אליה. עליה להחזיק כל אחד ואחד ולחבר אותנו יחד כאומה, שנוכל כסביבה אחת להשפיע. שהסביבה כולה תשפיע על כל אחד ואחד, כדי לקדם אותנו לגמר התיקון.
אז נגיע למצב שהוא כפרי בשל על העץ. ושם בהשגת המטרה הזאת, נקבל את הצורה הנצחית המושלמת שלנו. זו הדת האמיתית. אז נשיג חיים שלמים, שלווים, באהבת הזולת ובחיבור האמיתי בינינו. נחזור למצב הרוחני שבו היינו כאומה וכמדינה לפני הגלות.
לכן בעל הסולם אומר שלפני שנדע מהי מהות הדת האמיתית שלנו, זאת אומרת, לְמה להשתוקק, לְמה אנו צריכים להגיע, לא נוכל לקבוע לעצמנו את הצורה אמיתית כעם ישראל וכמדינת ישראל. הדת חייבת לספק לנו כל זאת. לכן כל ההתקדמות שלנו עד כה היא לא התקדמות, אלא בריחה ממקום למקום, מייסורים, מכל מיני כוחות הרע שמחזיקים אותנו ביחד באין ברירה. אם הכוחות האלה לא היו מופעלים עלינו על ידי ההשגחה העליונה, היינו בורחים מכאן ולא היינו מתחברים איש לרעהו.
מכאן אנו רואים עד כמה שונים דבריו של בעל הסולם על הדת האמיתית, מהדת הגלותית שעדיין שׁוֹרָה בינינו. לכן הוא אומר, מהותה של הדת היא להביא את האדם למצב הבשל, הטוב, הנצחי, האמיתי.
השאלה השנייה הייתה "אם מטרתהמושגת בעוה"ז או לעוה"ב דוקא"? וודאי שהמטרה היא גם בעולם הזה וגם בעולם הבא, זאת אומרת, ששני העולמות מתחברים יחד, ואנו חיים ומרגישים את הכול כמציאות אחת. והשאלה השלישית "אם מטרתה עומדת לטובת הבורא או לטובת הבריות"? וודאי שהמטרה עומדת לא לטובת הבורא, ולא לטובת הבריות, אלא לטובת האדם שבכוחותיו ובבחירתו משיג את המטרה הסופית. כאשר הוא משיג אותה, הוא עומד עליה ונעשה ככוח העליון, כבורא, שווה לו.
אבל לא רק בהשגת המטרה הסופית הוא מגיע למצב הטוב, אלא גם בזה שבורח מהייסורים הללו שדוחפים אותו מאחור ובעצמו נוטה למטרה, הוא מקדם את עצמו, נעשה מוצלח, ומתקדם ללא הרגשת הרע בחייו. זה בקצרה מה שבעל הסולם רוצה להגיד, במאמר הזה "מהות הדת ומטרתה".
מקובל ורע לו
סטטיסטית, אפשר לראות שהייסורים לא פוסחים על אנשים שלומדים קבלה, וגם על אנשים שנמצאים ברוחניות, למרות שהם כבר שאלו את השאלה "מה הטעם בחיי"?
שאלה יפה. הרי אמרתי שמקובלים מתקדמים על ידי כוח הטוב קדימה, יותר מאשר הכוחות הרעים שדוחפים מאחורה. אז למה אנו רואים שהמקובלים סובלים?
ראשית, אנו אלו שרואים שהם סובלים. ובכל זאת אנו רואים אותם מתייסרים. המקובל מרגיש ייסורים בהתפתחות שלו מפני שהוא כלול, כמו כולנו, מכל הנשמות האחרות. הרי כולנו כבריאה אחת. יש את האור העליון שנמצא בנתינה כלפינו, שהוא הבורא. ואנו כולנו הבריאה שנקראת "אדם", או "אדם הראשון", שכולל בתוכו חלקים רבים מאוד, נשמות פרטיות (ראו שרטוט מס' 3).
למשל אחת מהנשמות היא של צדיק ורע לו. למה רע לו? כי למעשה הוא קשור כמו התאים בגוף, לכל יתר הנשמות ולא יכול להיות שהוא יהיה מתוקן סופית, עד שהן לא תתקנה את עצמן. לא יכול להיות שירגיש בעצמו טוב, אם עדיין לא הגיע המילוי והמצב השלם, לכל יתר הנשמות.
אנו לומדים על כך ב"הקדמה לתלמוד עשר הספירות", היכן שבעל הסולם מסביר כיצד אנו מתקנים את עצמנו. יש ארבעה שלבי התקדמות שהם, "הסתר כפול" ו"הסתר רגיל", ואחר כך "שכר ועונש", ו"אהבה נצחית". רק בשלב האחרון, שאנו רוכשים אהבה, אז אנו רוכשים קשר בין אחד לכולם (ראו שרטוט מס' 3). רק במצב הזה האדם מתחיל להרגיש את כולם כגופו. בשלבים הקודמים, הסתר כפול, הסתר רגיל, שכר ועונש, האדם רק מכין את עצמו ליכולת להרגיש את הזולת, לא כדי לנצל אותו כמו שעכשיו אנו מרגישים, אלא להרגיש את הזולת כדי להשפיע לו. כמו שהבורא משפיע לכולם, גם הוא מתחיל להיות כמו בורא כלפי כולם, רק בדרגה הזאת של אהבה, בשלב ההתפתחות האחרון.
יוצא, שוודאי שהמקובל סובל. זה נקרא שהוא "נכלל בצער הציבור", וזוכה על ידי זה אחר כך "לנחמת הציבור". לכן אנשים שמתקדמים ברוחניות, אפילו על ידי הבחירה ומכל הכוחות הרוחניים שכבר נמצאים לצידם, בכל זאת מרגישים צער. אבל צער עבור הנשמות שעדיין טרם תיקנו את עצמן. אבל בכל זאת אלה לא הצרות שלנו, אלו כבר ייסורים מטרתיים, זה נקרא "ייסורי אהבה". זה סוג הייסורים שנקרא "צדיק ורע לו". זה סוג אחר לגמרי שאנו עכשיו לא מבינים את זה.
שרטוט מס. 3
למה אני צריך את הדת בשביל להכיר את הרע? אני יכול ללכת לסדנת מודעות עצמית ולדבר על עצמי, על הבעיות שלי ולהגיע לתיקון הרבה יותר גדול ?
רצוי שלא נדבר על "דת", אלא על קבלה, כדי לא לטעות. כי עדיין אנו חושבים ש"דת" זה מה שמקובל ברחוב. אם נקרא את המאמר של בעל הסולם על מהות הדת, אז ברור שהוא מדבר על קבלה, ולא על הדת העממית. כמו שכתוב "דעת תורה הפוכה מדעת בעלי בתים".
האדם יכול ללכת לסדנא, ויכול ללכת לכל מקום אחר, לכל מיני שיטות. השאלה היא כזאת, מהי הצורה הסופית שהוא צריך אליה להגיע, כפי שהם מציגים לפניו? עליו לבדוק האם הם מציגים, צורה סופית נכונה, כפי שהוא חושב שהיא נכונה. יכול להיות שייקח כמה שנים, או חיים, או כמה גלגולים, כדי לבדוק, זאת אני לא יודע.
העניין הוא כך, כל השיטות למיניהן שאתה מדבר עליהם כמו למשל סדנת מודעות, הן מה שהשיגו בני אדם בעולם הזה מכל מאורעות החיים שעברו. לכן היום זה נראה להם כך ומחר אחרת. כידוע העולם שלנו משתנה מהר ואנו יכולים לטעות יחד עם כל המחנכים שנמצאים בכל הקבוצות הללו. חבל על הזמן.
אלא שאפשר לטעון, איך אפשר להאמין למקובלים ולדעת האם הם כן טועים או לא? על זה אין תשובה, כי למעשה הטענה היא, "אם יראו לי את המצב הסופי ואני אבין שזה המצב הנכון, אז אני אלך על זה". על זה אין תשובה, כי אין לו כלים לראות. הבעיה היא שהעולם הרוחני, מצבו הסופי של האדם, עולם אין סוף, לא נסתם או נסגר מהאדם, אלא שהוא לא מסוגל לתפוס אותו.
גם עכשיו אנו נמצאים במערכת הזאת. כל הנשמות נמצאות יחד, כולן מחוברות יחד, אור אין סוף, הבורא, ממלא את כולן. המצב הזה נקרא "עולם אין סוף". כולנו נמצאים כאחד, אבל אנו לא מרגישים זאת.
אנו מרגישים את מצב האין סוף הזה אחרי הסתרות וכיסויים רבים מאוד שנקראים "עולמות", מלשון הַעַלַמוֹת. אנו נמצאים במצב זה, אבל מרגישים את אותו המצב בהחלשה, בהקטנה, בהמעטה, אחרי מאה עשרים וחמש מדרגות. זאת אומרת, נסתר מאיתנו אותו המצב שבו אנו נמצאים עכשיו. המצב האמיתי נסתר מאיתנו במאה עשרים וחמש דרגות השגה, הרגשה. כל המטרה שלנו היא לנקות את עצמנו, לחדד את החושים שלנו, כדי להרגיש היכן אנו נמצאים. זה כל מה שאנו עושים.
באמצעות חוכמת הקבלה אנו משיגים את זָכּוּת הכלים, מנקים את עצמנו ואז כל ההסתרה עוברת והאדם עולה בסולם המדרגות. מה זאת אומרת? הוא מוריד יותר ויותר את המסכים המכסים, את הווילונות שמפריעים לו ומגלה יותר ויותר את האין סוף. כאשר האדם מגלה את האין סוף במידה כלשהי, זה נקרא שהוא עולה לאיזה עולם, לדרגה מסוימת של התקרבות אליו.
לפני שיש לאדם כלים להרגיש את האין סוף, הוא לא ירגיש אותו. זה לא נקרא אמונה. אלא הוא צריך לראות לפי הספרים עד כמה זה מסתדר לפי השכל שלו, ולהרגיש לפי הלב, עד כמה מורגש "קליק" בתוך הלב. אין בדיקה אחרת.
שאלתי את מורי הרב"ש מדוע אני נמצא איתו, האם להאמין לו? מאיפה אדע שהוא דובר אמת או לא? לפניו הייתי בהרבה מאוד מקומות, אצל הרבה מאוד "מקובלים" למיניהם, ועזבתי אותם. חיפשתי במשך שנים, התחלתי בשנת 1975 והגעתי אליו בשנת 1979 לקראת 1980, חיפשתי במשך כארבע חמש שנים. שאלתי אותו, האם זה המקום הבטוח. אולי אחרי עוד כמה שנים אגלה שלא. ביקשתי אותו שיעזור לי, שלא יסחב אותי ככה סתם. הוא ענה בכנות, ואמר "אני לא יודע. לך תבדוק".
זאת הבחירה של האדם. הוא חייב לברר בעצמו, ולא להאמין לאיש. אלא לשמוע ממש ללב ולמוח, האם מה שקורה, זה מה שמתאים. אין בדיקה אחרת. אבל לא להאמין לאיש, זה מה שהרב"ש בעצם רצה להגיד.
האם להגיע להשתוות הצורה פירושו ללמוד תורה ולקיים מצוות?
תורה נקרא "אור". אותו האור העליון שברא אותנו, ממלא אותנו, מוביל אותנו, מקדם ומפתח אותנו, נקרא "אור התורה". יש בנו תרי"ג רצונות, 613 רצונות. את תרי"ג הרצונות הללו, קבלנו עם הכוונה האגואיסטית, לנצל את כל העולם, את כולם, כדי למלא אותם. זאת אומרת, האדם נמצא ככלי שרוצה רק לקבל מילוי. ויש בתוכו תרי"ג רצונות שכולם אגואיסטיים, מזה הוא מתחיל את החיים.
על ידי אור התורה שנקרא "המאור המחזיר למוטב", האדם מתקן את הכוונה שלו מאגואיסטית לנתינה. הרצונות נשארים אותם הרצונות, האדם רק מתקן את השימוש שלהם, מטובת עצמו לטובת הזולת. לכן נאמר "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה". אם האדם מתקן את כל הרצונות שלו, אז הכלל שלהם, הסכום שלהם, הוא אהבת הזולת.
יוצא שבצורה כזאת, כשהאדם תיקן את עצמו על ידי המאור המחזיר למוטב, הוא הגיע למצב המתוקן, הנתינה, לתכונת הבורא. ואז אותו האור ממלא אותו, הבורא מתגלה בו. לכן כתוב, שבתורה יש שתי דרגות. הדרגה הראשונה היא ההכנה, זה נקרא "תרי"ג עיטין", תרי"ג עצות איך לתקן את עצמו. והדרגה השנייה נקראת "תרי"ג פקודין", היינו קבלת האור העליון בתוך הכלים המתוקנים, קבלת הגילוי. וזה נקרא "תורה".
בזמן הגלות נפלנו מכל ההרגשה וההכרה הרוחנית לעולם הזה, לחושך. אנו לא מרגישים את הכוחות ולא מרגישים את האורות ולא מרגישים כנגד הרצונות שלנו את הבורא, אלא אנו מרגישים את הדרגה התחתונה ביותר מכל המציאות. אנו מרגישים את עצמנו אחרי מאה עשרים וחמישה כיסויים. לכן במציאות שלנו אנו קוראים לדברים הגשמיים באותם השמות כמו לכוחות ולפעולות הרוחניות.
בשבילנו ה"תורה" היא פיסת קלף שכתוב עליה משהו ו"מצווה" היא שלוקחים משהו ומבצעים בידיים או אומרים איזו ברכה. לא מדובר על רצונות מתוקנים, אלא על פעולות פיזיות, חיצוניות. זה נקרא "תורה של גלות", ולא התורה האמיתית. לכן, כפי שידוע לכול, חוכמת הקבלה נקראת גם "תורת האמת".
הגענו למצב שאנו חייבים לחזור מהגלות ולהגיע לגאולה. לכן אנו צריכים לעלות מקיום התורה והמצוות הגלותיות, החיצוניות, בידיים וברגליים, לא ברצון ולא בלב, לקיום ברצונות. לתקן ממש את הרצונות שלנו.
האם אתה עושה הבחנה בין קבלה ודת?
אני לא עושה הבחנות בין קבלה ודת. אני אומר שהאדם, העולם שלו, הקבלה, הדת, המצוות, התורה, קיימים בדרגה רוחנית ובדרגת החושך שלנו, הגשמית. אלו שני דברים שונים. אלה שתי רמות.
בכל זאת, אני תוהה למה ב"בני ברוך" יש שאיפה לשמור שבת, הרב מסתובב עם כיפה, ויש פה אווירה של דת?
האמת, שאין שום קשר בין קיום התורה ומצוות בגשמיות, לקיום הרוחני. אני לא מפחד להגיד את זה בקול רם. העובדה היא, שבסופו של דבר כל העולם חייב להגיע לדרגה הרוחנית, "וכולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים".
עַם ישראל קיבל את שיטת הקבלה, שיטת התיקון, רק כדי למסור אותה לכל העולם. כמו שכתוב, שהבורא רצה לתת תורה לכל העמים, אבל הם לא היו מסוגלים לקבל אותה מפני שהיה חסר להם הקשר בין הלב לנקודה שבלב. עם ישראל משמש למעשה כמעבר. אנו צריכים לבוא לעולם ולשרת אותו. אנו ה"עַם הנבחר" בזה שאנו משרתים את האחרים, ולא שאנו יותר גדולים וגאים במשהו מהאחרים. אין כאן לאומיות.
כל העולם חייב להגיע בסופו של דבר לאותה הדרגה הרוחנית, ולא מדובר על כך שהם יהיו בקיום החיצון של תורה ומצוות, כמו שעכשיו אנו רואים אצל אנשים דתיים. יותר מזה אפילו, בעל הסולם כותב דברים מאוד מוזרים: הוא אומר שאנשים יכולים להישאר בדתם ולהיות בגמר התיקון. זאת אומרת, נוצרי, מוסלמי, יהודי, יכולים להישאר בכל ה"משחקים" שלהם. הם יכולים לעלות לרוחניות יחד עם כל הדתות האלה, הגשמיות, האנושיות, זה לא מפריע. אם הם מטהרים את הלב שלהם, באהבת הזולת, אז הם עולים לדרגה רוחנית. אין בזה שום בעיה. למה? כי כל הדתות הגשמיות המוכרות, הן כמו מועדון, זו מסגרת גשמית, שמלמדת את האדם איך להתקיים, שלא יברח כבהמה לכל מיני כיוונים. יש איזו צורה, שבצורה הזאת הוא פחות או יותר מחזיק את עצמו בזמן הגלות.
אם מדברים על הדת שלנו, אז המקובלים בעצמם הציבו אותה לזמן הגלות, אחרי חורבן בית המקדש. כדי שבצורה כזאת האנשים שנפלו מהדרגה הרוחנית, שהפסיקו להרגיש את העולם הרוחני, יתקיימו בחושך, על ידי שיקיימו כל מיני פעולות, שיתעסקו בכל מיני דברים. כלומר המקובלים נתנו להם כמו לילדים את העיסוק הזה. זו הצורה הגלותית של קיום תורה ומצוות.
אבל מפני שעכשיו אנו צריכים לחזור בחזרה מהגלות לגאולה, למצב האמיתי, אז אנו שוב צריכים לחדש את אותה הצורה האמיתית, כמו שהייתה בנו. בנוסף לכך עלינו גם להיות "אור לגויים". וזה עכשיו עומד לפנינו.
האם קיום חוקי הדת עוזרים ב"בני ברוך" לשמור על מסגרת כלשהי?
אנו שומרים את המסגרת הדתית בבני ברוך, כי על ידי המסגרת, אנו מייצבים את המצב הגשמי שלנו, בלבד. זה לא שייך לפעולות רוחניות. לכן מי שבא אלינו, לא חייב בכלום. אנו לעולם לא בודקים, ולא עושים תנאים לאיש. מי שרוצה לבוא וללמוד יכול להיכנס. יש אצלנו אנשים מכל המדינות. יש לי כ- 1,300,000 תלמידים ברחבי העולם, בארצות כמו ניגריה, אוסטרליה, צ'ילה, יפן. הייתי בכל המקומות האלו, והאמת היא שאני לא מרגיש הבדל בן כולם. אנו לומדים כל בוקר ואנשים מתחברים דרך האינטרנט ושואלים שאלות, ומרגישים אותו דבר, מכל הקצוות, מכל גזע ולאום ואין הבדל. קיום המצוות החיצוני לא שייך לרוחניות.
אם יש לאדם נקודה שבלב, שמושכת אותו לבורא, לכוח העליון, אז הוא נקרא "ישראל", "ישר" "אל" - ישראל. לכן כל קיום חיצון, הוא רק למסגרת. אני לא פוסל אותו. אני אומר שזה כדאי, כי זה מחזיק את האדם. כל עוד הוא נמצא עדיין בעולם הגשמי, כדאי לו להיות בזה. אני לא מחייב זאת, אבל כדאי לו להיות בזה כי זה יותר מחזיק אותו ומחזיר אותו לרוחניות.
יחד עם זאת, אם הוא מחזיק רק במסגרת הדתית החיצונה, אז יש לו בעיה מאוד גדולה לצאת ממנה ויחד עם זה להתחיל להתפתח ברוחניות. מה שאם כן אדם לא דתי, חילוני, הרבה יותר קל לו.
יש הבדל כלשהו בין הקיום של המצוות הגשמיות לפני השגה רוחנית, ואחרי השגה רוחנית?
לא, מה פתאום, אין שום קשר. אנו רואים את זה גם לפי האנשים שמתעסקים בתורה ומצוות גשמיות. הם לא יודעים קבלה וזה לא מפריע להם. בקבלה מדובר על תיקון הלב, על תיקון תרי"ג הרצונות. כאן מדובר על תיקון הפעולות הגשמיות כמו שהן. אני קורא להן מנהגים, כך קרא להם גם המורה שלי הרב"ש. כך יותר נכון לקרוא לזה, כדי לא לטעות.
אבל אני אומר שוב ושוב, שלא זאת השאלה העיקרית. כן תורה ומצוות, לא תורה ומצוות. למה זה כל הזמן מעניין את האנשים? לי זה לא היה חשוב. לא נראה לי שזה צריך לבלבל את האדם. הוא צריך לדעת שחוכמת הקבלה מדברת על תיקון הלב שלו.
כמו שאנו מרגישים את העולם שלנו, בתפיסת המציאות שלנו. אנו מרגישים את תפיסת המציאות בתוכנו, בתוך הרצונות שלנו. כל הרצונות שלנו הם כמו קופסה. יש לנו תרי"ג רצונות והאדם מרגיש את מה שיש בתרי"ג הרצונות הללו. אחרי תרי"ג הרצונות יש גם שכל ואחריו יש מעין מסך באחורי הראש, ששם האדם מרגיש את תמונת המציאות (ראו שרטוט מס' 4). אם כל אחד ואחד מתרי"ג הרצונות שלנו הוא על מנת לקבל, אגואיסטי, אז האדם מרגיש את "העולם זה". אם הוא מתחיל לתקן אותם קצת, אז הוא מרגיש עולם רוחני.
תחילה הוא מרגיש את עולם ה"עשיה", אחר כך את עולם ה"יצירה", את עולם ה"בריאה", את עולם ה"אצילות", עד עולם "אין סוף". הכול תלוי בתרי"ג הרצונות שלו, עד כמה הם מתוקנים. זה מאוד דומה לצורה בה אנו קולטים גלי רדיו. יש מקלט רדיו, אנו מסובבים את הכפתור וקולטים גל מבחוץ. למה? כי כשאנו מסובבים את הכפתור, אנו מציירים את אותו הגל בפנים. ואז לפי השוואת הגלים, מרגישים את האחד מהשני.
כדי לקלוט תכונה מסוימת חייבים שהתכונה תהיה בפנים. ואז, לפי התכונה הזאת, מרגישים משהו מבחוץ. למה אנחנו אומרים, "אתה לא מבין אותי"? או שפתאום אנו מרגישים שהבנו מישהו, כי בתוכנו התייצב דבר חדש, השגה חדשה, הבנה חדשה, הרגשה חדשה. לכן אנו מבינים. זה נקרא "חוק השתוות הצורה" (ראו שרטוט מס' 4).
עד כמה שהאדם משווה את תרי"ג הרצונות שלו בכוונה לתת כמו שיש נתינה בכוח העליון, הוא מרגיש את הכוח העליון יותר ויותר. הכול תלוי רק בתיקון הכוונות על תרי"ג הרצונות. אדם יכול להיות בלי ידיים, בלי ברגליים, בלי פה ובלי לשון – זה לא חשוב, הוא יכול להיות מתוקן ולהרגיש. הנשמה שלנו היא רק תרי"ג הרצונות הללו, ללא הבשר. אנו משאירים את הבשר כאן להירקב, ואנו עם הנשמה, עם הרצונות הללו נשארים, ללא שייכות כלל לקיום המצוות הגופניות הללו.
אז בוא נתרכז במה ששייך לנו, בדבר הנצחי שבנו, שאם מתקנים אותו הוא נשאר איתנו לנצח, וזה כדאי יותר.
שרטוט מס. 4
כתוב במקורות שאסור ללמד גוי, מישהו שאין לו ברית מילה או מישהו שצוחק על תורה. איך אתה מסביר זאת, לפי בעל הסולם?
אני הולך לפי בעל הסולם ואני הולך לפי ספר הזוהר. "אסור", פירושו אי אפשר. מה זה "אסור ללמד גוי תורה"? "גוי" נקרא מי שיש לו רצון עם כוונה על מנת לקבל, אז הוא ממילא מחוסר השתוות הצורה, לא יכול ללמוד תורה. כי הוא לא יכול להרגיש את האור העליון, מתוך זה שנמצא בצורה, בתכונה ההפוכה ממנו. לכן הוא לא יכול ללמוד.
האם אדם שלא עשה ברית מילה יכול ללמוד קבלה?
גם לגבי ברית זה אותו דבר. מה נקרא "ברית"? יש לנו רצונות שהם בדרגות עביות שורש, א', ב', ג', ד'. מי שמתקן את הרצון שלו בדרגת ג' דעביות (ראו שרטוט מס' 5), עושה "ברית מילה" לעצמו. הוא יודע איזה רצונות יכולים להיכנס להתאמה לאור, ואיזה רצונות לא יכולים להיות בהתאמה לאור עד גמר התיקון. ואם הוא מפריד אלו מאלו, נקרא שהוא עושה ברית מילה. צריך ללמוד את הדברים הללו.
שרטוט מס. 5
כלומר, אם אדם עשה תיקון ברוחניות, אז הוא לא צריך לעשות ברית מילה בגשמיות?
אם אדם עושה ברית מילה, או לא עושה ברית מילה, בזה הוא לא מתקן את הרצונות שלו. מלבד זאת לא האדם עושה את הברית, אלא ההורים שלו עושים. האם בזה הם עושים משהו על הנשמה? בעל הסולם מסביר את זה, וגם מסבירים את זה עוד לפניו בגמרא, שלא איכפת לקדוש ברוך הוא, האם שוחטים את הבהמה מהצוואר או מהעורף. אלא המצוות ניתנו כדי לצרף בהן את הבריות. כפי שכתוב "וכי מה אכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מהצואר או מי ששוחט מן העורף? הוי לא ניתנו המצוות אלא לצרף בהן את הבריות". ש"מצוות" נקרא צירוף הרצון, ניקוי, כפי שצורף מצרף, כלומר מנקה את הזהב מהפסולת.
לכן נתנו מצוות, זאת אומרת, פעולות התיקון על ידי האור. כאשר האדם עושה מצווה, תיקון הכוונות מעל מנת לקבל לעל מנת להשפיע, זה נקרא "עשיית מצווה". ואז באמת לא חשוב איך הוא עושה. הגמרא אומרת, שלא איכפת לקדוש ברוך הוא, למי ששוחט בהמה מהצוואר או מהעורף, אלא נתנו מצוות, כדי לצרף בהן, לתקן בהן את הבריות. זאת אומרת, לא איכפת לו איך האדם ישחט את הבהמה, איכפת לו שהוא ישים לב למושג הפנימי שיש בזה. שאם האדם יגיע לקיום הפנימי, בזה הוא יעשה ניקוי לרצונות שלו.
זה מוסבר בעשרות דפים בספרים השונים, כמו בספרי חיים ויטאל, והאר"י וכמו שכותב בעל הסולם במאמר זה. לכן התחלתי עם המאמר הזה. בעל הסולם אומר, "בשביל מה הדת, מהי מטרתה בעולם הזה, בשביל מי היא, מהי בדיוק?". אנו רואים שעדיין קשה לנו מאוד להתנתק מאותה הצורה הגלותית של הדת, כפי שאנו רגילים לראות ולקבל אותה בחיים שלנו. ואיך שזה קורה בעולם שלנו, בעם שלנו.
מאין באים הייסורים?
הייסורים לא באים משום מקום. אם אנו אומרים על הבורא שהוא "טוב ומיטיב", ומישהו מרגיש רע, אז ממי הרע הזה בא, מהבורא?!
ולא מהאדם עצמו?
אכן כך, מהאדם עצמו. אז מה זאת אומרת, שהייסורים באים? אותם הכוחות, אותם הרצונות שהאדם עדיין לא תיקן בעצמו, הם המורגשים בו כשליליים, כייסורים. למשל אם אדם צריך לפי דרגת ההתפתחות שלו להיות מתוקן בעשרים אחוזים, והספיק לתקן את עצמו, בחמשה עשר אחוזים. אז הוא נמצא בפיגור של חמישה אחוזים. אז את אותם חמישה אחוזים שלא תיקן, הוא מרגיש כייסורים, ככוחות שהתגלו בו בצורה שלילית.
איש לא שולח ייסורים לאדם. הבורא לא שולח לו ייסורים, הוא נשאר "טוב ומיטיב לרעים ולטובים". אלא את אותם הקלקולים שלו, שהוא לא תיקן והיה חייב לתקן, לפי כל ההזדמנויות והאמצעים שקיבל, האדם מרגיש כייסורים. לכן ככל שעכשיו אנו מתעצלים ולא מתקדמים ולא קולטים מה אנו צריכים לעשות, אז וודאי שמיום ליום מתגברים עלינו הייסורים יותר ויותר. עד שנבין.
יש סוג של אנשים שיש להם ייסורים והם עדיין אינם מבינים?
אין דבר כזה. האדם, רוצה ליהנות, זה החומר שלנו. לכן אנו מאוד חלשים. צביטה קצת יותר חזקה ואנו כבר מוכנים להכול. זה ברור, מי אנו סך הכול? כולנו סמרטוטים, אין כאן גיבורים. אם כולנו עשויים מהחומר של הרצון ליהנות, מה אפשר לעשות?!
הייסורים שמתגברים אצלנו מבפנים, רק מראים לנו עד כמה אנו לא מתוקנים. אם אנו מסתכלים על הייסורים האלו, ורוצים לברוח מהם, אז אנו בורחים לייסורים יותר גדולים. אם אנו מתחילים להסתכל עליהם בצורה מטרתית, למה הם באו אלינו ומה הם צריכים להראות לנו, אז אנו מסתכלים עליהם בצורה מטרתית וכבר מתחילים לתקן את עצמנו. כך אנו הופכים את הייסורים לכוחות התפעלות והרגשה טובה.
קיימת דווקא בעיה עם האנשים הדתיים, מהדת הרגילה. הם אומרים, זה קורה לנו כי ככה אלהים רצה שזה יקרה.
במאמר עצמו כתוב בדיוק על מה שהיום למדנו, על דתיים ועל חילונים. רק שאנו לא קראנו את כל המאמר. יש טעות גדולה מה זה דת, ובשביל מה היא.
האם אפשר לשמוע על המטרה, על גמר התיקון?
החוק היחיד שקיים בכל העולם, הוא חוק השתוות הצורה. המטרה הסופית שלנו היא, שנגיע על ידי תרי"ג המצוות להשתוות הצורה לאור העליון. כל הקיום של תרי"ג המצוות זה כדי להביא אותנו לאהבה, או לנתינה, לא חשוב איך לקרוא לזה. ואז בדיוק נגיע לאותה תכונה כמו הבורא, ונימצא איתו בהתאמה מלאה.
ההתאמה הזאת ברוחניות גורמת לקירוב, לחיבור, לזיווג ולדבקות. המטרה הסופית היא דבקות. הנברא לא מתבטל, אלא הוא נשאר קיים בכל הקומה שלו, כי הוא תיקן את הרצונות שלו ורצונותיו נשארים. אבל הוא נעשה בדיוק כמו הבורא, דומה לו. לכן מצד אחד האדם קיים כמו הבורא, אחד מול השני, ומצד שני הוא דבוק איתו. זה דומה לתיקון שאנו עושים בתוך אדם הראשון.
התיקון הוא פשוט מאוד. בשביל מה אנו צריכים להיות אגואיסטיים? האדם חייב לשמור על הנשמה שלו ובזה האגו שלו נשאר. האדם חייב לקבל את המינימום שהוא צריך לקיומו. זה קודם לכל כי אם אין קמח אין תורה. הוא חייב לדאוג לקיום שלו בצורה המינימאלית. בכל יתר הדברים יש לאדם בחירה חופשית, הוא חייב להחליט שהוא עוסק בנתינה. לכן במה ששייך לקיומו הוא חייב להיות בצורה אגואיסטית. במה ששייך ליחס שלו לאחרים, הוא צריך להיות בצורה האלטרואיסטית.
אם אדם מחזיק את עצמו נכון, גם באגו שלו, בקבלה, וגם בנתינה, כמו תא בגוף, שמקבל לקיומו את מה שהוא צריך ואת היתר נותן לגוף לפי מה שהגוף דורש. בצורה כזאת גם האדם עצמו נשאר, וגם ביחס כלפי כל יתר הנשמות הוא דומה לבורא, ואז יש ביניהם דבקות.
אתה אומר "מהי המטרה?" גם אני לא יכול להגיד לך ולהסביר, אני עוד לא הגעתי אליה. מה שאנו רק יכולים, זה לתאר את הכוח העליון. בעל הסולם כותב על זה ב"מאמר לסיום הזוהר", מהם התכונות, מהם הרגשות, מה קורה עם האדם שמגיע להשתוות הצורה, לדבקות בבורא.
כל המחשבות שלו הופכות להיות כמחשבות של בורא. כל הרצונות, כל המעמד שלו הוא נצחי, שלם, וכן הלאה. שם הוא מסביר זאת במילים שלו, אתה תבין יותר מאשר ממני. אני מקווה כך.
אמרת שהבורא הוא טוב ומיטיב, והוא לא נותן את הייסורים. אם כך, אותו מקובל, מהיכן הוא מקבל את הייסורים, מעצמו או מהסביבה?
אם אדם מחבר לעצמו את כל יתר הנשמות או חלק מהן, או את כולן באחוז מסוים, הן הופכות להיות כּכֶּלים שלו, כרצונות שלו. אם הן לא מתוקנות, הוא מרגיש אותן כרצונות הלא מתוקנים שלו. בהם הוא מרגיש את אותו הפער, שהיו צריכים להיות מתוקנים ועוד לא תוקנו. ואז הייסורים הללו מורגשים בו כייסורים שלו.
אם כך המקובל למעשה סובל מעצם ההזדהות שלו עם שאר האנשים?
לא רק המקובל, כל אדם ברגע שהוא מתחיל לתקן את עצמו ומתחיל להתקשר לכל יתר הנשמות, הוא חייב להתקשר אליהן כאדם הראשון. הוא חייב כדי להידמות לבורא, להיות כמשפיע כלפי כל יתר הנשמות, אם לא כן איך יהיה דומה, באיזה מעשה?
כל אחד חייב לקנות את כל הכלי שהבורא ברא, שיהיה שלו, ואז ירגיש את מה שקורה בכל הכלים. זאת אומרת, על האדם לתאר לעצמו את כל האנושות, את מה שיש בכל בני האדם שבעולם הזה, שכל הכוונות הלא מתוקנות שלהם, כולן שלו. ולהרגיש את עצמו אחראי עליהם.
אתה יכול לתאר לי את הייסורים שבחוסר הידיעה?
לא כדאי. היכן שהמחשבות של אדם - שם הוא. האמת, שיש לנו התקדמות יפה מאוד. אני בטוח שנצליח ונעלה לחיים אחרים וטובים, יפים ורוחניים. זה בטוח. בשביל מה לנו לתאר את הייסורים? אני חושב שאנו עברנו את פסגת הייסורים. אנו מתחילים לאט לאט לתפוס את השכל המטרתי.
האדם צריך לשמור על אגו מסוים לקיום הבסיסי שלו ובכל השאר להיות בנתינה. השאלה היא האם האגו הזה, שיהיה הכי קטן, לא יכול לגרום לניגוד אינטרסים בין אנשים. שכל אחד ימשוך לכיוון שלו?
לא, הוא לא ההפך מהנתינה. כי את החלק הזה האדם חייב לקבל כדי להתקיים. כך למשל, אדם חייב לקבל אלף קלוריות ליום כדי לחיות, אבל כל היתר הוא עושה כדי להשפיע לזולת. לכן אלף הקלוריות האלה לא נחשבות לקבלה, למרות שהאדם מקבל אותן לעצמו. הרי כל הקיום שלו הוא כדי להשפיע לאחרים. האדם לא אחראי לכך שהוא צריך אלף קלוריות ביום. הוא לא אשם שהוא קיים בגוף וחייב את הקיום המינימאלי. הוא לא בורא.
תפילה מהלב, נחשבת כעבודה רוחנית?
אם ה"לב" נקרא כל הרצונות של האדם, אז התפילה היא העבודה שבלב. זאת אומרת, אנו צריכים לברר את הרצונות שלנו, עד כמה הם מתוקנים או לא מתוקנים בכוונה על מנת להשפיע, לתת ולא לקבל. אחרי שהאדם מברר את הרצונות שלו, זאת אומרת, אחרי שעשה את העבודה הזאת, אז הוא מתפלל.
זאת אומרת, הוא דן את עצמו. להתפלל פירושו מהשורש פ.ל.ל, היינו לשפוט, לדון. הוא דן את עצמו עד כמה הוא לא מתוקן וההרגשה שנוצרת אצלו בלב מכך שהוא לא מתוקן, מזמינה אליו את האור המחזיר למוטב. ההרגשה הזאת נקראת "מ"ן". מ"ן זה ההבדל בין הרצון שלו ובין הרצון להשפיע, בין מלכות לבינה. כפי שכתוב "מי נוקבין".
כשהאדם מרגיש את הפער הזה, זה נקרא "תפילה". לא חשוב אם הוא ממלמל משהו בפה, או לא. כל שכן אם הוא קורא בספרים את מה שכתבו אנשים. הם כתבו, אבל מה יש לו לזה? לכן נאמר שהתפילה זו עבודה שבלב. המקובלים כתבו לנו את הסידור. עשו זאת אנשי הכנסת הגדולה, שהיו מקובלים גדולים מאוד. אבל הם כתבו לנו סידור כדוגמה לְמה אנו צריכים להגיע.
האם אתה יכול להסביר קצת לגבי האגו וההתפתחות שלו? איך אני יודע שאני מוכן, שהאגו שלי מספיק מפותח?
אדם לא צריך לדאוג לאגו שלו, עד כמה שהוא יתפתח או לא. כי הוא לא מכיר את הגלגולים הקודמים שלו. הוא לא יודע באיזו צורה הוא צריך להיות לפי שורש הנשמה שלו. יכול להיות שהוא נולד בחיים האלו כבחור טוב, יפה ושקט. יכול להיות שזאת הצורה המתאימה, הבשלה, האגואיסטית, לפי שורש הנשמה שלו. לא צריך להיות אגואיסט, להרוג את כולם, לגנוב, לקרוע את כל העולם.
אלא מתי נקרא שהוא כבר הגיע לסוף ההתפתחות האגואיסטית, ויכול להתחיל את התפתחותו הרוחנית? לפי השאלה "בשביל מה אני חי?", אבל זו צריכה להיות שאלה אמיתית. כלומר לא "הפסדתי בטוטו, בשביל מה אני חי?" או בחורה עזבה אותי וכל מיני כאלה אכזבות בחיים, שאדם אומר, "בשביל מה לחיות?".
אלא שכביכול יש לו הכול, אבל אין לו כלום. זה נקרא שהגיע לתחילת ההתפתחות הרוחנית. עכשיו מתחילה הבחירה. מעכשיו והלאה הוא לא יוכל לעשות צעד אחד קטן קדימה בלי בחירה.