אתה נמצא כאן: קבלה לעם / ספריית כתבי מקובלים / הרב יהודה אשלג, בעל הסולם / ספרים שיצאו לאור / פרי חכם / שיחות / מי הקדמני

מי הקדמני

"מי הקדמני ואשלם" וכו' (איוב מא ג). פירוש, שהכל בידי שמים, כי אפילו הקרוב למצב התחתונים, דהיינו, האמונה היא גם משמים, וזהו שכל אומות העולם, אינם מסוגלים כלל לקיים המצוות והתורה, כי  לא יקבע הבורא בהם כח האמונה, וזה שאנו מתפללים (תפלה זו הובאה בספר אור לשמים והודפסה בסדורים) "ויהיה תקוע וקבוע אמונתך בלבי".

וזה פירוש הגמרא ריש ע"ז , "לעתיד לבא מביא הקב"ה ספר תורה וכו', ובאין עובדי כוכבים" וכו'. (ישעיה יא ט) "כי מלאה הארץ דעה את הוי'", ויטענו האומות אפשר ... ואפשר לעבוד האמונה בכח שפע החכמה, ועתה אין צורך לסיוע מלעילא על כח האמונה, ואם כן האומות וישראל שווים, ולכן יתבעו האומות קיום המצוות והתורה כמו ישראל.

וזה שמברר להם הקדוש ברוך הוא במצוות סוכה, (עיין שם ג.) שהבטיחו האומות לקיים... מכל מקום היה כל אחד בועט בסוכתו והולך לו. ומבורר שגם ... ... ... ומזה תראה שלימות של הבורא ית', "לא יגרך רע", כתיב (תהלים ה ה) ... ממנו ית' רק טוב, כי שתי המחשבות הנ"ל ... ... אליו בהשתלשלותם לתחתונים, נעשה לגבי תחתונים דוקא פעולה רעה, ולכן הכל חוזר כבראשונה, כיון שאין רע בעצם הבריאה, אלא בסדר מצבה, וזה סוד שאמרו האותיות שנבראו בהם שמים וארץ.

וכשמסתכלים בהנהגה, רואים שעיקר מדת הטוב והרע, לא נמדד במהות הפעולה, אלא בסדר מצבו. דרך משל, שני עשירים בנכסים שווים, האחד יהיה שמח בעושרו והשלוה רבה, והשני לא יראה טוב בעמלו וכל חייו בצער. הסבה, כי לראשון לא הושפע יותר עושר מהראוי לו להתקיים ברשותו, ועל כן הוא שמח בחלקו, אבל לשני הושפע מלכתחילה עשרה פעמים יותר מכפי שראוי להתקיים בידו, על כן אבד תשעה חלקים מהונו במקרה רע, ונשאר לו רק העשירית, ולכן נלוה ונדבק באותו הון שנשאר לו מחלה רעה, כי בעת שירצה לשמוח ברכושו, באותו זמן הוא נזכר מאותו ההון שאבד לו במקרה הרע. ואי אפשר לו כלל לשמוח בעמלו, הגם שרכושו גדול יותר מרכושו של הראשון, הראשון שמח והשני עצוב.

כמו כן רואים, עני מאוים, חולה, בעל יסורים, מתהפך על מטתו, בביתו אין לחם ושמלה, והוא מלא שמחה, כי באותו העת נודע לו שחיו יחיה ממחלתו, אשר כבר אמרו נואש, והוא מלא תקוות טובות וניחומים על כל אשר עבר עליו, ואינו מרגיש כלל מהות מצבו, אשר אין שני לו בארץ לרוע.

 וכן כאשר יגזור שמחה ושלוה על אדם, אינו מחוייב מלמעלה להרבות לו  בחינת פעולה במציאות ממשית, אלא נוטל ממה שיש לו ומחזירו אליו, הרי הנברא מלא שמחה.

וזה סוד החן והיופי שבעולם, כי שני אחים, לאחד תמונת אבריו מסודרים בסדר מותאם להמשכת חן, הוא ימשוך לב כל רואיו יותר מאחיו, אפילו אחיו יהיה בעל מעלה גדולה יותר, כי סדר בנין גופו גורם לו, אע"פ שהכל יודעים שתמונת אברים חיצונים, לא יתנו שום מעלה במהותו, מכל מקום, לא נמצא חכם בעולם שימלט עצמו, מלהמשך  פחות או יותר, אחר היופי.

זה נמשך ממחשבה ראשונה הנ"ל. שהוא טוב מאד, יפה אף נעים בסדריו, המחזיר כל רע לטוב, ומשם נמשך החוק הזה בנבראים, וזה סוד, (בראשית ג ו) "וכי תאוה הוא לעינים".

אמרו. שבעוד שהיו זו"ן ד"ו פרצופים, היו ג' כלול בג', ונוקבא היתה פסיעה לבר. פירוש, שבסוד הכלל המשפיע, וחוט המקיף, היה בא ושופע עליו בג' בחינות. א. בחינת בריה שפלה, שאינה ראויה לקבל אפילו שפע הרבה, ומכל שכן טפה. ב. אופני הזיכוך, שלא תאבד אפילו טפה קטנה, בסוד, (שה"ש ד ג) "כפלח הרמון רקתך". ג. שעשועים מדרך השלילה. ובסוד המקבל היה גם בג', א. בחינת 'היה', סוד, (איוב מא ג) "מי הקדמני ואשלם". ב. בחינת הקיום, הן כדרכה והן שלא כדרכה. ג. בחינת הדורונא לבי מלכא, שהיה מיחד בכל לבו שני הקצוות.

כשנשים ג' על ג', נמצא בחינות הראשונות מתוקנות לגמרי, דהיינו, בריה חשוכה שאינה ראויה כלל להאיר, ואמונה פשוטה סוד, צדיק גמור. ובחינת שני אופני הזיכוך, על כרחך מקיומם נמשך מבחינה א', כי עתה ראוי על כל פנים להאיר.

וכן קיום העולמות בשני מקומות, כי הוא במקום הדביקות, (איוב יב יא) "וחך אכל יטעם". ובחינת השעשועים דכלל, נופלת ושורה על בחינת הזווג החדש בפרט, בסוד, "הוי' ימלוך", בשני הקצוות.

והטעם, כמו האב הרואה את בנו הולך בלי דעת, שאינו מתעשר לתענוג, וזה עניין נתינת בית הבחירה ליחודים.

כי בשעה שהשכל שורה על הדיבורים, כל הגוים כאין ואפס נחשבו, ואין כל כח בעולם לפגום הדיבורים, אפילו במשהו, כמ"ש בראשית הבריאה, שבצביונם נבראו, אלא בסוד הבחירה, צריך לזכירה ושמירה את השכל שישרה תמיד על הדיבורים, וכיון שמתעצל בזה, ואינו דבוק כל כך, יש מיד משהו אחיזה לחיצונים, וזה סוד, (בראשית ב טו) "וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה". דהיינו כנ"ל, ובשעה שהתעצל, והשכל היה עמוק, ולא המתין להתיישב להסתכל בדיבורים, לא עלה היחוד כהוגן, ועל כן נכשל בעץ הדעת טוב ורע, וכו'.

וזה שכתוב, (משלי יח ט) "גם מתרפה במלאכתו אח הוא לבעל משחית". דהיינו, שכבר נעשה עכירות בגוף, וממילא נעשה השכל עמוק, ואינו שורה ושולט על הדיבורים כבתחילה, ולכן צריכים יחודים להשיב היוצר על כנו, כי בטוב לא יצוייר כלל פגם בערך שכל בתחילה, וכן עד היום הזה, ועבודה זו מביאה עמה תענוג נפלא, בסוד, פריה ורביה.

חזרה לראש הדף
Site location tree