מהו היתרון שיש בעבודה יותר משכר

תשמ"ז - מאמר ה'

1986/87 - מאמר 5

מלמדים לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר, עד שתִרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילים אותן לענין זה בנחת. שרק ליחידים אפשר לגלות את דרך ה', הבא להיכל ה', שבדרך זה יכולים להגיע לדביקות ה', מהו רחום אף אתה רחום.

וזהו ההבדל בין דעת תורה לדעת בעלי בתים. כי דעת בעל הבית, שעושה כדי להרוויח לרשות לעצמו, הוא השולט על רכושו. דעת תורה, שאין עוד מלבדו ואין רשות בפני עצמו, שאין דברי תורה מתקיימת, אלא במי שממית עצמו עליה.

נברא - זה חסרון לקבל הנאה ותענוג. בשיעור ההשתוקקות לַדבר, יכול ליהנות. אולם הרצון לקבל הנאה שבנברא גרם פירוד ושינוי צורה מהבורא, ונפרד מהבורא, ונעשו לשתי רשויות - שהאדם מרגיש שהוא בעל בית, ולא אורח ברשות בפני עצמו. הרצון לקבל הזה הוא כל הרע שישנו בעולם, שכל הרע נמשך מזה שרוצה למלאות את האהבה עצמית שלו בכל יכולתו. וגם העצלות באה מאהבה עצמית, שהגוף משתוקק להנאה מהמנוחה. ולכן מוותר על תענוגים אחרים, כי חושב, שמזה ייהנה יותר משאר דברים.

ואם רוצה להשפיע נחת רוח לבורא, הוא מקבל הנאה, שנותן מקום לבורא להוציא לפועל את רצונו, במה שהוא רוצה שהנבראים ייהנו.אלא כל ההבדל הוא בכוונה, שמקבל הנאה מטעם שהבורא רוצה בכך. ומצדו, אעפ"י שיש לו רצון לתענוגים, מכל מקום מתגבר על רצונו, הולך נגד רצונו, ולא רוצה לקבל, וזה נקרא מקבל בעל מנת להשפיע. משמע, שההבדל בכוונה, אעפ"י שהמעשה הוא קבלה.

אין התורה מתקיימת (מה שהבטיח ה' לנו), אלא במי שממית עצמו עליה, לאחר שהמית עצמיותו עליה.

יגעתי ומצאתי - אם יגע עצמו בתורה תחילה, זוכה למציאות חן בעיני ה', ואז ה' נותן לו את התורה במתנה, כי יש השתוות הצורה, אחרת, בקבלת תענוג יהיה יותר מרוחק מה'.

כלל ופרט: את הכלל מחנכים לעבוד בכדי לקבל שכר. את הפרט שלא על מנת לקבל פרס.

ג' אופנים ביראת ה', שרק אחד מהם נחשב ליראה אמיתי.

יש יגיעת התורה וידיעת התורה. יגיעת התורה שאדם רוצה לשמש את הבורא שלא ע"מ לקבל פרס ומסתכל רק על היגיעה. ואם יחשוב על ידיעת התורה, נראה כמו שמצפה לשכר. אבל כל התורה שמותיו של הקב"ה, והתכלית היא ידיעת ה'. אבל צריכים הכנה, להדבק במידותיו, שרק ע"י עבודה באהבת הזולת יכול להגיע לדביקות ה'.

עיקר ההכנה, יגיעה לבטל רשותו, עצמותו, דעת בעלי בתים. שאינו מסתכל על השכר, אלא על העבודה ויגיעה לשמש להקב"ה, וזהו כל חשקו. וזוכה לשכר - קבלת פני השכינה.

לאדם, שזכה לכריתת ברית עם ה', לקבלת פני השכינה, לאמונה בקביעות, אין עליות וירידות, אין מקום לעבודה, מרגיש שלא עושה משהו לה'.

אז אם האדם עוסק לשמה, זוכה לגילוי פנים, כי כל ההסתרה הייתה תיקון של בושה. אז חייב להתנהג כאילו נמצאה בהסתרה

יש יגיעת התורה, ולימוד התורה. לימוד התורה - מה שהתורה מלמדת לקיים מצות ה' במעשה ובכוונה. לעסוק בתורה וללמוד תורה. לעסוק בתורה - ביגיעה. לימוד תורה - שה' ילמד אותנו, ידיעת התורה, מה שהתורה מלמדת אותנו.

בעבודת ה' יש ב' חסרונות: משתוקק לתענוגים, אבל אין ביכולתו לתת תמורה עבור התענוג. נמצא, שמתחיל להרגיש מרוחק מה', במקום שהיה דואג על עצמו. ועכשיו הוא רואה, רק רוחניות חסר לו, והסיבה שאין לו רוחניות היא מחוסר השתוות הצורה. נמצא, חסרון א', שמרגיש שחסר לו רוחניות, וחסרון ב', שצריך לעבוד להשתוות הצורה, ורואה שאינו יכול, אלא רק שה' יעזור לו.

ה' עשה שלא יהיה בכוח האדם להתגבר עליו, אלא רק בעזרת ה', שהחיסרון הזה גם כן בא מלמעלה. ועיקר היגיעה בחסרון ב', שאין לו לשלם בעד לימוד התורה.

לזכות לתורה דורשים מחיר יקר, השתוות הצורה, שלא יהיה בושה, כי אין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה, שזוהי היגיעה האמיתית. ועל החיסרון הזה בא אח"כ - מילוי פני השכינה, רזי תורה.

עיקר לחַלק בין היגיעה לשכר. יש הרוצים להתייגע בלי שכר, לא לקבל פרס. או שעובדים בכדי לקבל פרס, שכר עבור היגיעה, שמסתכלים על השכר - לזכות לשמותיו של הקב"ה, שנקרא "וידעתם, כי אני ה' אלוקיכם".

לשמש שלא על מנת לקבל פרס, בלי השכר - נקרא ידיעת התורה.

היות ורצון ה' - לגלות התורה, אז האדם מסכים להתייגע, בכדי לדעת את התורה. וכשרוצים לתת לי שכר תמורת היגיעה - ידיעת התורה, שצריכה להתגלות על היגיעה שלי - אני מסכים שיתנו אותו לאחר. זוהי יגיעה אמיתית, כי מוותר על השכר אעפ"י שחשוב לו מאוד. ומטעם שחפץ ה' שהתורה יתגלה לנבראיו, הוא רוצה שחברו יזכה לידיעת התורה, והוא ממשיך ביגיעת התורה.

אמנם יש אנשים שכל תשוקתם היא לידיעת התורה ולא ליגיעה. והעניין הוא, כי ה' ברא את העולם במטרה להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג. ומסיבת שלא תהיה בושה בקבלת תענוגים, נעשה תיקון, שהמקבלים יקבלו טוב ועונג מה' בתנאי שיכולים לקבל בעל מנת להשפיע, דביקות השתוות הצורה. אולם דווקא אלה שרוצים בהשתוות הצורה, יש להם כלי להשראת אור עליון, שאז תקוים מטרת הבריאה להטיב לנבראיו.

עולם הזה - זמן העבודה. עולם הבא - קבלת שכר אחר העבודה. הנהנה מיגיעו, טוב לו בזמן העבודה, כי רק רוצה לשמש את הרב שלא על מנת לקבל פרס. נמצא שנהנה בעולם הזה וגם זוכה לעולם הבא, לקבלת שכר.

יגעתי ומצאתי - לאחר שנותן את הכלי וחסרון, מסכים שלַמילוי יזכה חברו. נמצא, בזמן העבודה לא חושב על השכר. אם כן היגיעה שלו לא הייתה הכנה למציאה, לידיעת התורה, כי לא על זה הייתה הכוונה בזמן העבודה, כי היה משתוקק לעבוד שלא על מנת לקבל פרס. לפי זה, היגיעה לא הייתה הכנה על הקניין. משום זה אמרו, יגעתי ומצאתי. היות, שזכה לידיעת התורה, שבאה לו בהיסח הדעת, בלי שום הכנה לזה, וממילא נקרא זה מציאה.

ובזה ניכר היתרון, שיש בעבודה יותר ממה שמצפים לשכר.