ענין אמת ואמונה

תשמ"ה - מאמר ג',

1984/85 - מאמר 3

אמת ואמונה מנוגדים. גם בתפילה: חסרון והודיה.

- מעומק הלב, שלא יהיה בהלב שלימות, אלא כולו חסרון. תפילה של עני הקב"ה מקשיב לו. נמצא, שעיקר תפילה היא שאדם שבור, שאין לו שום מעלה, שהוא מלא חסרונות. ואז נותן תפילה אמיתית מעומק הלב. כמה שהחסרון יותר גדול, התפילה יותר חשובה.

- שבח והודיה, שבסתירה לבקשה, שערך התודה לפי ערך ההטבה שקיבל, שצריך לראות, שה' נתן לו כל משאלותיו. לכן צריך להשתדל לראות שלא חסר לו כלום, שה' השלים לו כל חסרונותיו, ואין לו שום חסרון. אז יכול לתת להבורא תודה.

תפילה ובקשה, ושירות ותשבחות, הפכים. כי בתפילה אין לו שלימות, אלא חסרונות, אז התפילה בשלימות. בתשבחות להיפוך, הכל בשלימות, אז יכול לתת תודה אמיתית.

למה הכל בסתירה? כי יש בפנים כוח המעכב הוולד וכוח המצייר צורת הוולד, שלא תהיה הפלה.

ברוחניות, יש בעיבור ב' בחינות:

א. צורת העיבור, קטנות, צורתו האמיתית. אבל הוא בקטנות, לכן זה חסרון, ולכן יש אחיזה לקליפות, שיכולות לגרום הפלה, טרם שנגמר העיבור. לכן צריך דבר המעכב, שנותנים לו שלמות, גדלות.

ב. שלא עולה בשם בפני עצמו. לכן העובר אוכל מה שאימו אוכלת. שכל מה שמקבל, מקבל בכלים של האם. לכן, הגם שאין בכלים לקבל גדלות, אבל יכול לקבל בכלים של העליון, משום שמתבטל לעליון. ואז שמקבל גדלות, נמצא בשלימות ואין אחיזה לקליפות. ולכן נקרא זה "כוח המעכב". לכן זהו שמירה.

היוצא, שיש שני מצבים בעבודת האדם:

א. המצב האמיתי שבו הוא נמצא, קטנותו. שהרגשת הקטנות מתחילה, בעת שרוצה ללכת על דרך האמת, בעמ"נ להשפיע, אז מתחיל לראות קטנותו, שמרוחק מהשפעה. וזה אמת. ואז יכולה להיות אחיזה לס"א, ויכול לבוא לידי יאוש. שנכנס לעבודה בעיבור ויכול לבוא להפלה ממדרגתו, וצריך עיבור מחדש, להתחיל עבודתו מחדש, כאילו אף פעם לא היה עובד ה'.

לכן צריך כוח המעכב, שלא יפול לחוץ, להיות בשלמות, וירגיש שלא חסר לו כלום בעבודה, שמקורב לה'. כוח המעכב, שצריך להאמין למעלה מהדעת, שאחיזה שלו באמת היא דבר גדול. שחשיבות ואמת זה הכלי לאור ה' שישכון בתוכו.

אבל בכלים של עצמו הוא מרגיש יותר גרוע מהכלל. ששם היה כל יום מוסיף וכאן מפסיד. ולא רוצה להשפיע ולא מסוגל לוותר על אהבה עצמית. כמה שמתקרב לאמת, רואה יותר את האמת, שלא יכול לצאת מאהבה עצמית. מ"מ בכלים דעליון, היינו למעלה מהדעת, יכול להגביה את עצמו, ולומר, מה חשוב מצבי אם אני משפיע להבורא. ה' יודע מה לטובתי.

ה' רוצה להדריך אותי בדרך כזה, בדרך האמונה, בדרך הטוב ומטיב. ואם אני מאמין בזה, אני צריך להודות.

לכן צריכים שני דברים המכחישים: ללכת בדרך האמת, שמתרחקים מאהבה עצמית ומתקרבים לאהבת הזולת. ועד כמה שחסר "יתגדל ויתקדש שמו".

"אמת" - מה שמרגיש בכלים שלו, שרוחניות לא בחשיבות, וכמה מצטער על זה.

"אמונה" - למעלה מהדעת, לא להתחשב עם הרגשה וידיעה, אלא ה' הוא המשיח ויודע מה שטוב בשבילי. אם כן העיקר הוא לעבוד לש"ש, הגם שאני בלי שלימות בעבודה בכלים שלי, מ"מ בכלים דעליון, אני שלם.

וזה נותן:

א. האמת - שרואה מצבו האמיתי, מקום לתפילה, חסרון. מתפלל שה' ישלים חסרונו.

ב. האמונה – שלימות, לתת שבח לה', ואז להיות בשמחה.