עיקר מה שחסר לנו, שמסיבה זאת אין לנו חמרי דלק לעבודה, הוא שחסר לנו חשיבות המטרה, שפירושו שאין אנו יודעים איך להעריך את השרות שלנו, שנדע למי אנו משפיעים. וכן חסר לנו את הידיעה של גדלות ה', שנדע עד כמה אנו מאושרים בזה שיש לנו הזכיה לשמש את המלך, כי אין לנו כלום שנוכל להבין את גדלותו.
וזה נקרא בלשון הזהר הקדוש, שכינתא בעפרא, היינו שענין להשפיע אליו יתברך הוא חשוב לנו כמו עפר. וממילא אין לנו חמרי דלק לעבודה, כי בלי תענוג אין כח לעבודה. אלא במקום שמאיר אהבה עצמית, אז הגוף מקבל חיות מזה, אבל בעבודה דלהשפיע, אין הגוף מרגיש בזה טעם של תענוג, וממילא הוא מוכרח להיות "רובץ תחת משאו".
מה שאין כן כשמרגיש שהוא משמש מלך חשוב, לפי חשיבותו של המלך, בשיעור זה יש לו הנאה ותענוג שמשמש אותו. לכן אז כבר יש לו חמרי דלק, שיתנו לו כח כל פעם שיוכל ללכת קדימה, משום שמרגיש שהוא משמש למלך חשוב.
ואז כשיש לו הידיעה והרגשה שיודע למי הוא משפיע, באותו שיעור שהיה לו כח לעבוד על הכוונה של אהבה עצמית, יש לו עכשיו הכח לעבוד על מנת להשפיע. כי מי שמשפיע לאדם חשוב, נחשב כמו שהוא מקבל ממנו. והיות על קבלה יש כח בהגוף לעבוד בכדי להשיג תמורה, כמו כן גם בלהשפיע למלך חשוב, יש לו הנאה מזה.
ובזה מובן מה שכתוב בהקדמה לתע"ס, בענין, נתנה היא, ואם הוא אדם חשוב מתקדשת, משום הנאה דקביל מינה. רואים אנו דבר חדש, שנתינת השפעה לאדם חשוב דומה לפי הדין כמו קבלה ממש, הגם ששם מביא את המאמר של קידושין לענין קבלה על מנת להשפיע, שאז הקבלה נקרא השפעה.
ומאותו ענין יכולים להבין צד השני של המטבע, היינו שהשפעה נקראת קבלה. שמטעם זה כבר יש לו חמרי דלק, כי אם הוא משפיע לאדם חשוב זה דומה כמו שהוא מקבל. לכן כבר יש לו כח לעבודה.
היוצא מזה שלא חסר לנו רק להאמין בגדלות ה', אז יהיה לנו כח לעבודה בבחינת השפעה.