ענין הזמנה לברכת המזון, שאנו אומרים, "רבותי נברך", שזהו כאילו עושים הכנה והזמנה לברכת המזון.
אאמו"ר זצ"ל אמר, אנו רואים שלפעמים אדם עושה טובות להשני, אף על פי שהוא לא שומע שמקבל הטובה מברך אותו, אבל ודאי בלבו הוא מברך אותו אף על פי שהוא לא שומע. וכמו כן להיפך, כשאדם עושה איזו רעה להשני, אף על פי שאינו שומע שהוא מקלל אותו, אבל בטח בלבו הוא מקלל אותו, כי כן הטבע.
לפי זה יוצא, אימתי אנו צריכים לראות ולשמוע, שהוא מקלל אותו או מברך, בדבר שאין הרע, או הטוב, מגולים כל כך, אז הוא צריך לגלות כוונתו, היינו איך שהוא מרגיש את דבר המעשה של חבירו, לרע או לטוב.
והנה התורה אמרה "ואכלת ושבעת וברכת". ודרשו חז"ל, שמן התורה רק אכילה שיש בה שביעה החיוב לברך, מה שאין כן מדרבנן החמירו, אפילו בסעודה שאין בה שביעה, גם כן צריך לברך. כמו שדרשו על הפסוק "ישא ה' פניו אליך", והקשו, הא כתיב "אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד", והשיבו, שהקדוש ברוך הוא - "ואכלת ושבעת וברכת", והם החמירו על עצמם "עד כזית ועד כביצה".
וביאר אאמו"ר ז"ל שענין כזית הוא כמו שאמרה היונה, "מוטב שיהו מזונותי מרורים כזית בידי הקדוש ברוך הוא ולא יהיה מתוקים כדבש בידי בשר ודם".
וביצה, ביאור, כשאנו מסתכלים על ביצה אנו אומרים, שממנה יכול לצאת בעל חיים, היינו אפרוח, אבל מטרם שיצא אפרוח, עדיין אין שום חיות בהביצה.
לכן הרבנן החמירו על עצמם לברך לה', אף על פי שהם אינם טועמים טעם בתורה ועבודה ועדיין לא מרגישים בזה שום חיות, ומכל מקום הם מחמירים על עצמם. לכן הוא יתברך ישא פניו להם, שפירושו, העשיה שהם עושים עם החומרא, היא כמו שעשו מעשה טוב ממש.
ויש להבין מהו התירוץ, ואיך אני לא אשא פנים היות שהם מחמירים על עצמם. נמצא כאילו החומרא שהחמירו על עצמם דומה לשוחד, שעל ידי זה שמקבל את השוחד, הוא עושה פעולה שנקראת נושא פנים, וחזרה הקושיא לדוכתא, "האל... אשר לא ישא פנים ולא יקח שוחד".
אלא צריכים לומר מידה כנגד מידה, היינו כמו שהם אומרים על מה שאני נותן להם שזהו מעשה טוב, לכן גם כן אני אשא פנים, וגם אני אגיד על מעשיהם שהם עושים שהם דבר טוב, היינו שמגיע להם שכר כאילו עשו מעשים טובים.
לכן צריכים להכנה, שנוכל לברך אף על פי שהאדם עוד מרגיש שחסר לו השפעות טובות.