הנה איתא, רבי יוסי אומר, "לא מקומו של אדם מכבדו, אלא אדם מכבד את מקומו, שכן מצינו בהר סיני, שכל זמן שהשכינה שרויה עליו, אמרה תורה "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". נסתלקה שכינה ממנו, אמרה תורה "במשוך היובל המה יעלו בהר". וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהוא נטוי, אמרה תורה "וישלחו מן המחנה כל צרוע", הוגללו הפרוכת, הותרו זבין והמצורעים ליכנס שם (תענית כ"א:).
ולהבין את זה על דרך המוסר, יש לפרש ענין "מקום", היינו הקדוש ברוך הוא, כמו שכתוב "ברוך המקום". "צאן", פירושו מלשון יציאה. "בקר", הוא מלשון מבקר. "יעלו", פירושו עליה בדרגה.
והביאור הוא כי זה ידוע, שרק "לפום צערא אגרא", שהכוונה היא שאין האדם יכול לקבל את מתנותיו של הקדוש ברוך הוא, מטרם שהוא מסגל את מעשיו שיהיו לשם שמים. וזה ידוע כי בזמן התגלות אור ה', זאת אומרת בזמן שהקדוש ברוך הוא מאיר לאדם, ונותן לו התעוררות בתורה ועבודה, אז אין מקום לבחירה, כי התענוג מכריח האדם להיות עוסק בדבר שהוא מרגיש בו תענוג. ומשום זה אין בזמן ההוא מקום לבחירה.
וממילא אז אין הוא מחויב להיות מאמין בה' עד כדי כך, ולהגיד שבלי אמונה לא יעשה את הדבר, כי המחייב להדבר, יש לו כבר גורם אחר שהוא התענוג. וזה נקרא שלא לשמה, מטעם שלא האמונה היא הגורם לאותו מעשה, אלא התענוג, הוא הקובע אצלו והוא המניע אותו לפעול להרבות במעשים טובים.
לכן הגם בזמן שהקדוש ברוך הוא נותן לו התעוררות גדולה לתורה ועבודה, אבל מזה אין הוא יכול להתעלות במדרגה של אמת. כי "אמת קנה", שצריכין לקנות את מדרגת האמת. ורק על ידי יגיעה בקבלת עול מלכות שמים על ידי בחירה זוכים לעלות במדרגת האמת, בכל פעם למדרגה יותר גדולה. וזה פירוש, "הכל לפי רוב המעשה".
ובזה יש להבין "לא מקומו של אדם מכבדו". פירוש, לא בשביל זה אם האדם זכה לאיזו התעוררות, נמצא שהמקום ברוך הוא כיבד אותו, בזה נעשה האדם מכובד. כי אתערותא שבאה מלמעלה סופה להסתלק ממנו, משום שחסר עדיין לאדם את ההכשרה, שיהא ראוי לקבל לשם שמים ולא לשם תענוג עצמו. "אלא האדם מכבד את מקומו", שדוקא על ידי זה, בזמן שהאדם נותן יגיעה בזמן הבחירה, ורוצה לכבד את מקומו, היינו המקום ברוך הוא, רק אז נעשה האדם מכובד. שענינו הוא, שהאדם נעשה על ידי עבודתו מרכבה לכסא הכבוד. אבל לא בזמן שבא לו אתערותא דלעילא, שנבחן שהמקום מכבד את האדם, כנ"ל.
ומביא ראיה מהר סיני, שכל זמן שהשכינה שרויה עליו "גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא". שפירוש ענין היציאות, שהאדם יוצא מהעבודה, הוא מסיבת הביקורת שיש לו על ההשגחה. וצריך אז לעשות בחירה על המצבים האלו. ובזמן ההתעוררות אין שום עליה, מסיבה כי אין הוא עושה עכשיו שום כח מצד עצמו, כי עכשיו הוא באתערותא דלעילא. ואין האדם עושה שום יגיעה, שתהיה התעלות למצבים שהוא צריך לעשות עליהם בחירה.
לכן אמר הכתוב, "במשוך היובל", היינו לאחר הסתלקות השכינה, "המה יעלו בהר". שדוקא אחר כך יש מקום שה"מה", היינו המקומות שלא יכול לעמוד עליהם בנסיון, ולא היה יכול להכנס להקדושה, יש לו עכשיו מקום שיכול להתגבר עליהם, כי יש לו מקום לעשות בחירה.
ובזה תתבאר הראיה שהביא מאהל מועד, "הוגללו הפרוכת הותרו זבין ומצורעים ליכנס שם". ופרש רש"י, הוגללו הפרוכת, שהיו נגללין בשעת נסיעתן. שענין מצורע הוא שבא על לשון הרע. ועל דרך המוסר, נקרא "לשון הרע", מי שמדבר לשון הרע על ההשגחה. וכמו כן "זבין" על דרך המוסר, הוא על דרך שאמרו "בור סוד שאינו מאבד טיפה", שהכוונה שכל זמן לא גילה את שיעור היגיעה, מה שהוא צריך ליתן, אז כל כמה שהוא מקבל על עצמו את העול תורה, תיכף הוא שוכח וחוזר לסורו. נמצא כל טיפה של יראת שמים שהוא מקבל על עצמו זב ממנו. מה שאין כן לאחר שזוכה לאמונה בקביעות, אז הוא נקרא "בור סוד שאינו מאבד טיפה".
לבו של אדם נקרא "בור", "סוד" הוא בחינת יסד, מלשון "כי כן יסד המלך" (ופירש רש"י, לשון יסוד, כן תקן וצוה). כי בזמן שלבו של אדם מתוקן עם היסוד של האמונה, שכל מה שהוא רוצה הוא מסיבת "כי כן יסד המלך", מלכו של עולם, אז נקרא הלב, "בור סוד שאינו מאבד טיפה" של יראת שמים. ונקרא טיפה משום שמטיפה זאת נברא האדם, כי בחינת "אתם קרויין אדם" הכוונה היא, מי שיש לו יראת שמים, כמו שכתוב "את אלקים ירא ואת מצוותיו שמור" (ברכות ו':).
ודוקא בזמן שהוגללו הפרוכת, אז הותרו זבין ומצורעים ליכנס שם. הכוונה שאז ניתנה להם שעת הכושר, כי דווקא בזמן ההסתר אז יש מקום לעבודה, שהאדם יוכל לעשות בחירה ולקבל עליו עול מלכות שמים בקביעות, לזכות לבחינת "בור סוד שאינו מאבד טיפה".
היוצא מכל הנ"ל, שרק האדם בכוח עצמו מוכרח לעבוד בכדי לעשות בחירה. ואחר כך הקדוש ברוך הוא נותן לו כל מה שהיה בכוונת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.