בשקט של יום הכיפורים, בדממה העטופה בלבן, מורגשת דרישה גדולה ועמוקה בלב כל יהודי. ביממה הזאת, עם ישראל כולו עולה למשפט בבית דין של מעלה, נדרש לחשבון נפש ביחס לתפקידו.

מי אנחנו, העם היהודי? מה תפקידנו? לשם מה אנחנו קיימים בעולם? למה מעריכים אותנו ומוקיעים אותנו בו-זמנית? התשובות לשאלות המהותיות הללו, תשובות שמרכיבות את זהותינו כעם, כתובות שחור על גבי לבן במקורות שלנו המונחים בארון הספרים היהודי, בפרט על מדף ספרי הקבלה.

המקובלים כותבים שתפקידנו בעולם להיות "אור לגויים", לרקום בינינו קשרים חיוביים של איחוד שישמשו דוגמה לעולם כולו. אבל בפועל אנחנו לא ממלאים את תפקידנו, חומקים ממנו כמו יונה הנביא, שאת סיפורו אנחנו קוראים בצוהריי יום כיפור.

יונה קיבל משימה אלוהית לתקן את העולם – להזהיר את תושבי העיר נינווה לסור מדרכם המפולגת הרעה, ולהתחיל להתנהג כמו שהמציאות הגלובלית דורשת, בחיבה הדדית. אלא שיונה ברח משליחותו, ורק אחרי שרשרת אירועים שהכו בו, הוא חזר למלא את ייעודו.

אנחנו נמצאים בדיוק בנקודת ההתחמקות: מתמלאים סלידה למשמע משימתנו להיות "אור לגויים". מתעופפים לכל עבר כמו יונה. כתוצאה מאי-מילוי תפקידנו הולך וגדל הפילוג בינינו, והעולם מאשים אותנו בכול; רק תציינו שם של אירוע או משבר, וכבר תשמעו ברקע את הקולות המהדהדים שקוראים להאשים את היהודים.

העולם צודק. נתנו לנו משימה לאהוב וללמד אהבה, ואנחנו משתמטים ממנה, מחטיאים את המטרה. על הרשלנות הזאת עלינו לבקש סליחה. להצטער מעומק הלב שאנחנו לא מקיימים את הצו האלוהי, את התפקיד שקיבלנו מהטבע.

מה שחסר לנו הוא להבין שהגורל שלנו קשור בגורל העולם, שהטוב שלנו תלוי בטוב שהעולם יזכה לו, באור החיים שיאיר לו דרכנו. לכן ביום הכיפורים התפילה המשותפת שלנו צריכה להיות אחת: שנתאחד ללב אחד מעל הדחייה ההדדית, שנהיה שווים ואוהבים.

‍