לא פעם ביקרתי באמריקה בבתים מפוארים של אנשים חשובים, ותמיד היה בעל בית שהתרברב בחפצי היודאיקה היוקרתיים שלו: "תראה איזו חנוכייה קניתי, אתה יודע כמה קילו כסף יש בה?". אבל התורה לא דורשת כסף ולא זהב. היא דווקא משתמשת בחומרים השפלים והבזויים, מפסולת שאיש לכאורה לא צריך.

אחד הדברים שמייצגים את חג הסוכות הוא הסכך שפורשים על הסוכה. הסכך בנוי מענפים משומשים שזרוקים בגנים, מקרשים שמושלכים באשפתות, מפסולת שנותרה בגורן וביקב.

על פי חכמת הקבלה, הפסולת היא עודף שלא חשבנו שאפשר להשתמש בו, כל הדברים שזלזלנו בהם, בפרט ערכים של אחדות ואהבת הזולת שרמסנו אותם ברגלינו, דרכנו עליהם עם האגו שלנו כאילו היו זבל, וכעת אנחנו הופכים אותם לדבר היקר ביותר, החשוב ללב. פורשים אותם מעל לראשנו, מעלים אותם בחשיבותנו, הופכים את שאריות הזבל למחסה מעלינו.

אף פעם יהודים לא נהגו לבנות את המבנים המקודשים להם ברוב פאר והדר. אומנם במשך מאות השנים האחרונות התחקינו לא פעם אחרי העולם ובנינו מבנים מרשימים, אבל בעברנו הוקצה לצורך העניין צריף פשוט מראה, והוא ששימש מקום לאסיפות חברים ולתפילות רבים. כי "בית כנסת" הוא מקום התכנסות רוחני, מרחב לתפילה על איחוד לבבות.

משום כך אין שום חוק יהודי המצווה על בניין חומרי יפה, ולעומת זאת יש חוקים רבים המדקדקים בבניין האדם והאומה הפנימיים, הרוחניים, שיהיו משכן ראוי לכוח עליון לשרות ביניהם. חג סוכות שמח!

הרב ד"ר מיכאל לייטמן.