Left Sidebar Content

חגים ומועדים | יום העצמאות

אני ישראלי!

הפיח שכיסה את הרחובות ביום העצמאות עוד לא ממש הספיק להתנקות, דגלי ישראל בלויים עודם מתנופפים מכמה בניינים גבוהים בעיר, והמדינה חוזרת לסלוגן שלה – "מדינת מלחמה ללא הפסקה". אז במקום לסחוב שוב עד השנה הבאה את השחיתויות, את הביטחון הרעוע ואת החינוך הירוד, ואז לחגוג 66 בגאון וגאווה, אולי כדאי קודם לבדוק מה זה להיות ישראלי ברוב ימי השנה?
מאת: שלי פרץ

"האיש הישראלי מחויב להאמין שנשמה אלוקית שרויה בקרבו". (הרב ראי"ה קוק, אורות התורה)
פעם חשבתי שלהיות ישראלי זה קצת פדיחה. כל הסיפורים על ישראלים שמתבהמים בחו"ל, שגונבים ברזים מבתי מלון בטורקיה, שתמיד מתלהבים ממה שהכי זול בחנויות הכלבו הענקיות באוקספורד סטריט, וגם מסתלבטים על כל מי שנמצא מסביב כי הם בטוחים שאף אחד לא מבין אותם. אבל תמיד יש בחנות עוד איזה ישראלי שמדבר באותה השפה, כמו שאומרים, ומתחלחל מבפנים: "איזו גסות רוח!" כי הוא לא היה מתנהג ככה בחיים, זה בטוח...

פעם חשבתי שזה עם אגרסיבי כזה, שמלכלך כל פיסת טבע שהוא מטייל בה, ובעיקר משתדל ללכלך מקומות מטופחים, כמו חוף הים והפארקים השונים. עם שמתקבץ בכל מקום ובכל זמן עם מנגלים מעושנים. עם שתמיד חושב שדופקים אותו. שהגברים בו בכלל לא יודעים לדבר עם נשים, והנשים כאן, הן קשוחות כמו גברים. שאף אחד לא יעשה בשבילך שום דבר שיוצא מגדר מה שהוא היה עושה ממילא. עם כזה שמערב אותך בענייניו הפרטיים, מבלי להתעניין אם זה בדיוק מה שחסר לך בחיים (ראה ערך אלה שמדברים בסלולרי בקולי קולות על הסכם המזונות שלהם באוטובוסים עמוסים).

חשבתי שישראלים זה עם שמרוב בליל תרבויות אין לו תרבות. שלא ברור אם אי פעם הייתה לו. ושישראלים יודעים לביים רק סרטי בורקס או סרטי מלחמה. ואפילו המאכל הלאומי שלהם הוא בכלל מאכל של מִצרִים. חשבתי שזה עם שיורה לעצמו ברגל, כי הוא מרגיש גאה ונחות באותה המידה. שזה עם שאומר לך הכול בַּפָּנים (וזה דווקא יתרון די מדהים). עם גס ומחוספס, שנמצא במלחמה מתמדת, אם לא עם עמים אחרים, אז לפחות עם עצמו.
אבל עכשיו, אחרי כמה שנים שאני לומדת קבלה, אני יכולה לומר בלב שלם וללא היסוסים - מתברר שצדקתי!

 

אוי ואבוי, אנחנו עם סגולה?

בעין בלתי מזוינת ניתן להבחין שהעם הזה הוא לא בדיוק סמל ומופת אנושי שכדאי לקחת ממנו דוגמה. הישראלי דגם 2014 אוחז בעוז באמונה "ואהבת לעצמך כמוך", או אם תרצו אין זו אגדה, שתמיד אפשר לבחור באופציה השנייה: "ועשית לרעך כל מה ששנוא עליך במיוחד".

אז מה, יכול להיות שאלוקים פשוט טעה? שאיבדנו את הטאץ'? ואולי בכלל כל עניין "העם הנבחר" זו המצאה מקומית?

האם זו הבמבה הצהובה, כובע הטמבל, הצבר עטור הקוצים או המדים הירוקים, שבגללם זכינו בסגולה? (למרות שבמחשבה שנייה גם הם לא ממש המצאה שלנו...) או אולי בזכות השחיתויות שפשטו בארצנו כרעה חולה, החינוך שמצוי בנפילה, והירידה ליו.אס לשם התרחקות מכל האנרגיה הקשה, "כי הקסאמים שנופלים בשדרות ממש לא מתחברים לי טוב לקארמה שקניתי בהודו בעשרה רופי וחודשיים שלמים של התנזרות ושתיקה". כאילו דא?!

כמו שהקבלה מסבירה את זה, במצבנו הנוכחי אנחנו כמו אוסף של אגוזים, שלמרבה צערנו, מאוגדים יחד בתוך שק אחד. וכטבעם של אגוזים קשי עורף, לא משנה כמה מטלטלים את השק שלנו, כל אחד מאתנו נותר מבוצר בתוך קליפתו הקשוחה, מוכן לפצח את הצורה לכל אגוז אחר בסביבה. אפילו האפשרות שהפיצוח של ידידו עלול לרסק גם אותו, כבר לא ממש מרתיעה אותנו, האגוזים. עד כאן - מסכימים? יופי! (מי שלא מסכים מוזמן לפרוק את זעמו על אותיות המקלדת בכתיבת מייל עצבני ל"קוראים כותבים", כדרכו של אגוז מלך ישראלי גאה).

ועכשיו, אחרי שנרגעתם, עולה השאלה הבאה: אז מה, האם סופנו שנתנגש זה בזה עד שכולנו נהיה מפוצחים למשעי? לא ולא, מבטיחה הקבלה, הרי אלוקים לא התבלבל כשהעניק לנו את התואר "עם סגולה".

 

אז מה בכל זאת מייחד אותנו, הישראלים?

ההבדל המהותי בינינו לבין קרובינו הרחוקים, נניח הצרפתים, הוא שהעם שלנו אינו "עם" רק בשל שיוך גנטי, היסטורי או לאומי, אלא דווקא בשל שורשו הרוחני. תאמינו או לא, אותו עם ערסוואטי המוגש לרוב במרקם אריסטוקרטי, נבדל מהאחרים בכך שהוא נושא בקרבו מטען רוחני. ומהו אותו מטען רוחני? היכולת לתת ולאהוב את האחרים. נו, באמת, למה אתם צוחקים?

האמונה בהחלט קשה כשמתבוננים בתמונת מציאות חיינו העגומה, ועוד כשאומרים שדווקא אנחנו, השנואים על מרבית העמים, אמורים לייבא את אותה אהבה נעלמה לכל מדינות החוץ והסביבה. אני כבר רואה את הישראלי המצוי מנסה להשרות אווירה נינוחה: "נו, מה הלחץ? מה שלא עשינו היום נעשה מחר, או מחרתיים, או בשנה הבאה..." אבל הבעיה עם המטען הזה היא שכאשר לא מממשים אותו הוא בהחלט הופך לפצצה. פצצה שתקתוקה העצבני הולך וגובר עד אימה. ו"אימה" כבר מצלצלת מוכר יותר מתוך הלקסיקון של המדינה.

על פי מה שאומרת אותה מַכָּרה ותיקה שלנו (5,000 שנה זה מספיק?), חכמת הקבלה, הסיבה שמדינתנו הקטנה סובלת מרמות גוברות של חרדה, היא מפני שאותו מטען רוחני, שנמצא בתוך הלב של כל אחד ואחת מאתנו כנקודה קטנה, "נקודה שבלב", עודנו כפוטנציאל שטרם התגלה. והדבר שמונע מאתנו, האגוזים, לגלות את האהבה הזו הוא הטבע שלנו. ומהו אותו טבע? שימו את האגוזים על אי בודד (במלחמת הישרדות) ותגלו, שאגוזים + אי = אגואיזם. והרבה.

כל עוד הנקודה הרוחנית הזו, נקודת האהבה לזולת, נשלטת על ידי האגואיזם (האהבה העצמית), ולא מקבלת עצמאות, אנחנו נוסיף להתהלך יום יום עם ספקות - האם באמת ניתן לחיות בארץ הזו? או שאולי זהו רק חלום שאפילו צביקה הדר לא יכול להפוך למציאות?

 

חוגגים 66

אז השנה, אחרי שתלינו דגל מפלסטיק על חלון המכונית, ויצאנו לראות את כל כוכבי "זמר נולד" על כל בימה מרכזית (או אם נשארנו בבית - אז בכל תכנית); אחרי שהתנפלנו על מכונת הסוכר כדי "לקנות לילד משהו מתוק" ובכך לנסות להמתיק לעצמנו את הטעם המר; אחרי שנכבשנו ממטחי זיקוקים שעלו לכיסנו מאות אלפי שקלים; בואו נעצור לרגע. ניקח נשימה. ולרגל 66 שנות ניסיונות כושלים לבנות כאן בית חם, שעוטף את כולנו כשווים, נעשה חושבין: באיזו מדינה אנחנו רוצים למצוא את עצמנו בעוד כמה שנים?

ייתכן שאם פעם אחת נתבונן למציאות (ולעצמנו) בעיניים, נמצא שבאמת אין דרך אחרת להתגבר על כל המלחמות והקשיים, אלא אם נכניס מרצוננו אחדות ואהבה ישירות לתוך העורק הראשי של החיים.

  • שלי פרץ: שחקנית, סופרת וכתבת "קבלה לעם". בת 29, נשואה, אמא טריה. בעלת טור ב-YNET יחסים.
הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>hafatza</p><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content