Left Sidebar Content

חגים ומועדים | פסח

בין חמץ למצה

למה בפסח החמץ אסור? למה בודקים אם נשאר בבית חמץ לאור הנר? למה שורפים את החמץ שנשאר? למה אוכלים מצה? ולמה אם החמץ אסור כל החג, אחר כך הוא שוב פעם מותר? בדרך כלל על קושיות של 'למה' ענו לנו 'ככה'. אבל אם נלמד לעומק מה מסמלים המנהגים האלה מבחינה רוחנית-פנימית, נגלה שרמוז בהם סוד החיים הטובים.

חמץ מסמל את האגואיזם הצר שטבוע בכל אדם מלידה. נקרא לו בקיצור, אגו. הכוח הזה גורם לי להתחשב בעיקר בעצמי, להשתמש באחרים להנאתי, לזלזל בהם, להתייחס לא טוב. הבעיה היא שגם באחרים טבוע אגו משלהם, ולכן אנחנו כל הזמן מתנגשים זה בזה. ראש בראש, אגו באגו. המאבקים האלה מצויים בכל מקום ובכל מערכת יחסים, בבית, בעבודה, בכבישים, ברשתות החברתיות, בתקשורת ובתרבות בכלל.

איסור חמץ מסמל מצב שבו אנחנו נמנעים משימוש באגו שלנו. אנחנו כמו מתנתקים ממנו, מסרבים לקבל ממנו הזנה. מבחינה רוחנית, חג הפסח והיציאה ממצרים מסמלים יציאה פנימית מהטבע הרע שלנו, שגורם לנו כל הזמן מריבות וסכסוכים. פסח, מלשון לפסוח, מדבר על קפיצה מהמצב האגואיסטי למצב של יחסי התחשבות, אהבה ונתינה הדדית. המעבר הזה ליחסים מסוג חדש נחשב ליציאה לחירות. אנחנו בורחים מהטבע האגואיסטי שממרר את חיינו, ולכן פסח נקרא גם חג החירות.

לאכול מצה בימי הפסח, מבחינה רוחנית-פנימית פירושו להשתדל לא להזיק לאף אחד, להתאמץ להתחשב בזולת. מצה נחשבת ללחם עוני, מפני שבהתחלה היחסים הטובים האלה עשויים להרגיש לנו כמו משהו דל, חסר חיות, חסר אמוציות והתרגשויות, שונה מאוד מהעוצמות שאנו רגילים אליהם במאבקי האגו המוכרים. במאמצים להתייחס טוב לאחרים, יחסרו לנו בהתחלה כל הטעמים, הגוונים והצורות שמורגשים בעת מריבה או סכסוך עסיסי. דמיינו לעצמכם חיים בלי ללעוג קצת לאחרים, בלי סכסוכים מתוקשרים. כאילו לא אמתי, לא ריאליטי. אפשר גם להיזכר בילדים קטנים שאימא אומרת להם, תפסיקו לריב, תתנהגו יפה אחד לשני. האיפוק שלהם מחזיק אולי לכמה רגעים, ואחר כך נעשה להם משעמם והם חוזרים לריב במרץ, כדי להרגיש חיים.

אבל כדי לצאת לחירות, אסור לוותר. נמנעים מחמץ, אוכלים רק מצה דלה, אבל ממשיכים. כי מעבר להרי היובש, מחכים לנו חיים חדשים. אחרי שאנחנו משתדלים שוב ושוב להימנע מיחס רע לזולת, כמו מתכווצים, נפתח בפנינו פתאום איזה מעבר צר. אנחנו חוצים את ים סוף, ורגשות חדשים מתחילים להחיות אותנו. אנחנו מתרחבים וגדלים ביחד, לומדים לאהוב ולשמח איש את אחיו יותר ויותר. פתאום לחם העוני מקבל טעמים חדשים, כאילו הופך לעוגה הטעימה ביותר. אנחנו מגלים שאותו החמץ, אותם יחסים רעים שעד כה הורגלנו בהם, הופכים עתה לחומרי הגלם שמהם אנחנו בונים עולם הפוך. במקום העולם הקר והמנוכר, עולם חם וטוב. אותם המקומות בהם הרגשנו שנאה, מתמלאים עתה באהבה. היחסים הרעים מתהפכים לטובים.

מחוץ למצב מצרים, החיבור בינינו פותח בפנינו רמה חדשה של קיום. כוח של אהבה והשפעה טובה מתחיל לנבוע בינינו כמו מעיין חיים. הוא ממלא אותנו בתענוגים חדשים, בהנאות וטעמים שלא יכולנו לדמיין שיש כמותם במציאות. ואז אנחנו מגלים שכוח האהבה הזה ממלא את כל הטבע, הוא האור שמחייה את כל הבריאה. הגדולים שזכו לטעום ממנו, קראו לו א-לוהים.

כדי להתחיל להתקדם אל כל הטוב והשפע שמחכה לנו, צריכים לבדוק טוב טוב איפה יש בלבנו חמץ. לאור הנר אנחנו בודקים את הבית בערב שלפני ליל הסדר, והאור מסמל את הכוח שמסייע לנו לזהות חמץ. אין לנו יותר מנר קטן, וזהו ביטוי לכך שמלכתחילה ההכרה בכך שאהבת הזולת היא היא הפתרון לכל צרותינו, אינה יכולה להיות גדולה. אנחנו כן מסוגלים להבין שהאגו הורס אותנו, אבל אל הלב האגואיסטי זה חודר ממש בקטן. כמו אותם ילדים שאימא אומרת להם "תפסיקו לריב", והם מסוגלים רק למחשבה אחת קטנה של "אולי היא באמת צודקת", לא יותר.

בהמשך ההתפתחות הרוחנית אנחנו נדרשים לשרוף את החמץ, לבער אותו מהעולם. מדובר בהחלטה פנימית שמכאן ואילך אני רוצה להפסיק להשתמש בכולם להנאתי, לדכא אחרים, לשלוט בהם. לאף אחד אין כוח לעשות את השינוי הזה לבד, ולכן עלינו לעזור זה לזה. רק בהחלטה משותפת אפשר לבקש וגם לקבל כוח שיוציא אותנו ממצרים לעולם חדש.

למקרה שנותר חמץ כלשהו, אנו מוכרים אותו. רק אחרי החג הוא חוזר לבעלותנו. מבחינה רוחנית מכירה לזמן מה מסמלת שהפעולה הזו נועדה רק לאפשר לנו לצאת מהאגו, מהיחס הרע לזולת. שבוע ימים של ניתוק מהפרדיגמה האגואיסטית, מהיצר הרע. אני מתפטר מהיחס הרע שלי לכולם. לא מהרצונות הגדולים שלי, לא מכל היוצרות שבי, רק מהיחס הרע לזולת. ואחרי החג, כשקיבלתי כוחות חדשים, אני מחזיר את כל מה שיש בי לפעולה, אבל הפעם בצורה מתוקנת. אני חוזר להשתמש בחמץ, בכל הכוחות הפנימיים שלי, באופן שייטיב עם הזולת.

מעשה אבות סימן לבנים, אמרו החכמים. ואם הם הצליחו, גם אנחנו יכולים. שנזכה.

מן המקורות

"חמץ מרמז על יצר הרע".

"כל הרע הוא רק הרצון לקבל לתועלת עצמו. והאדם צריך לעשות כל הפעולות שישנן בעולם, כדי לבערו ולקבל במקומו את הרצון להשפיע, המכונה "טבע שני". ואז הוא יזכה להטוב ועונג, שהיה במחשבת הבריאה".

הרב"ש - הרב ברוך שלום אשלג

המאמר מבוסס על ראיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 539 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים".    

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>קורס חכמת הקבלה</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content