Left Sidebar Content

זוגיות | נשים - זווית אישית

ברור שאני אמצא אהבה

חשבתי שבקבלה אגלה עד כמה אני מוכנה לאהבה ורק העולם מציב בפני מכשולים בכוונה, אגלה עד כמה אני אמיתית ורק העולם הוא שקר ומרמה

הייתי בת 24 וחצי כשפתאום, בלי התראה מוקדמת, עמוד התווך שניצב לנגד עיני מאז ומתמיד התחיל להיסדק. על העמוד היה חרוט באותיות של זהב: "ברור שאני אמצא אהבה".

את הפחד שהחל לחלחל בתוכי שייכתי ל"טרודה", הדמות ששיחקתי אז במחזה "קרום" של חנוך לוין. טרודה היא רווקה אובססיבית על חתונה, שלא מצליחה להשיג את "קרום" מושא חלומותיה. בסופו של דבר היא נכנעת לדחף הכפייתי שלה להתחתן וחוזרת לזרועותיו של "תכטיך" - הגבר שכרוך אחריה.

מחשבותיה של טרודה החלו טורדות אותי ולראשונה מצאתי את עצמי רדופת טרדות של רווקות: "מתי אני אמצא את האחד?", "ולמה אף אחת ממערכות היחסים שהיו לי, לא התקרבו אפילו לכיוון החופה?", "אולי משהו לא בסדר איתי?" ואימאל'ה תצילו אותי! לפני טרודה, אני נשבעת, המילה חתונה נראתה לי כל כך רחוקה ולא מאיימת, ויחסים עם בחור? הם היו מבוססים על ניסיון אמיץ להגיע לאהבה. כן, כן, אהבה.

התאהבות ואהבה (כמעט אף פעם) לא נוסעות על אותה מסילה

אם עד עכשיו הייתי בטוחה שיש אהבה אמיתית, ורק אני עוד לא מצאתי אותה; אם עד עכשיו האמנתי בתמימות שזה מין רגש שניצת בלב כמו להבה, אז מעכשיו יכולתי גם לחשוב על השלב שבו האש תכבה.

השינוי החל כשהרשתי לעצמי להניח שהמושגים שלי על אהבה מוטעים משהו, ואולי הם שאובים קצת יותר מידי מאגדות ילדים. כי התאהבות ואהבה אלה שני עולמות מקבילים, שברוב המקרים לא נפגשים. החלטתי שהגיעה העת להסיר את המשקפיים הורודים, ולהתחיל לראות מה באמת יש לחיים להציע לי.

ההחלטה הזו בהחלט שינתה לי את הראייה. מצאתי את עצמי מסתכלת על כל מי שסביבי ו"הצליח" להתחתן, במבטי קנאה צרופה. פתאום כולם נראו לי סופר מצליחנים, למרות שרק לפני שנה חשבתי שהם אנשים מפוחדים שמקיימים חיים פושרים ומטה. כל מי שחי תחת קורת גג אחת מעל לשנתיים, היווה עבורי מודל עצום להערצה. איך הם עושים את זה? איך?

בסוף קבעתי לעצמי: "זהו, אני לא מבזבזת יותר זמן. אם זה לא רציני אני "חותכת", אני אפילו לא מתחילה!" אבל אז הם צצים מכל פינה... זוגות מחובקים במעברי חצייה, בקניון, על מסך הטלוויזיה, מוציאים אותי מדעתי האדישה! בלית ברירה, נתונה ללחצי החברה, ולחיצי המשפחה, אני רושמת לעצמי: הגיע זמן לאהבה.

כרוניקה של כשלון ידוע מראש

עוברים להם שבוע - שבועיים, ושוב אני מוצאת את עצמי במערכת יחסים בעלת אורח חיים קצר יותר מזה של פרפר. אבל הפעם אני נחושה, החלטתי מראש שאני לא בורחת, רק אם תהיה לי סיבה ממש ממש טובה.

ולי יש משמעת עצמית חזקה, אני נשארת איתו, למרות שהוא כבר מעורר בי עצבנות יתרה, אני נשארת איתו, למרות שהוא שמן יותר ממה שהייתי רוצה, אני נשארת איתו למרות שהוא לא ממש (יותר נכון - ממש לא) מחפש חתונה. אני נחושה. אני נשארת.

עד שיום אחד באמצע הלילה אני מתעוררת, ולא עוזבת אותי המחשבה: "מה לעזאזל את חושבת שאת עושה? גיבוב השקרים העקום הזה שאת בונה, יכול להיות התשובה הישראלית למגדל פיזה, אבל זאת לעולם לא תהיה אהבה!"

מהשלב הזה הכרוניקה של דעיכת המוטיבציה בהחלט מהירה. זה נגמר, אבל עדיין מבעיתה אותי המחשבה: איך בחורה כמוני, עוד לא מצאה סיפור אהבה?! והנה, באין תשובה, אני מפסיקה להתעלם ממה שאני באמת רוצה, ומתחילה לחפש משמעות ועומק, וכך יום בהיר אחד אני מגיעה לקבלה.

אהבה למרבה במחיר

ציפיתי שבמקום כזה שעוסק ברוחניות, אני אגלה עד כמה אני מוכנה לאהבה ורק העולם הוא רע, אגלה עד כמה אני אמיתית ורק העולם הוא שקר ומרמה, אגלה עד כמה אני רוצה ורק העולם מציב לי מכשולים בכוונה. אבל למרבה הפלא, גיליתי שאין עולם ואין אני, הכול מתקיים רק במציאות הפנימית שבתוכי.

ולא, לא על ידי מחשבות חיוביות ומדיטציות שמוציאות אותי משיווי משקל זמני, אשנה את תמונת המציאות שאני חווה, מסתבר שהשינוי האמיתי מתחיל במעמקי הטבע שלי. מילים גבוהות? אולי, אבל ככה זה, בחיי. כרגע הטבע שלי כולו שקוע ומשוקע באהבה עצמית טהורה. "אהבת דגים" הם קוראים לה, המקובלים.

גם אני כמו רבים וטובים אוהבת דגים, אבל לא באופן רומנטי - אני בעיקר נהנית לאכול אותם. בדומה לאהבתי לדגים גם אהבתי לאנשים מבוססת על ניצול הדדי - אותי מעניין רק עד כמה שאני מקבלת מהקשר הזה הנאה, ואת בן זוגי מעניין בדיוק אותו הדבר, רק טובתו ותועלתו האישית. והאמת, שאת אף אחד לא מטרידה יותר מידי השאלה מה השני מרגיש, אלא אם כן זה קשור ישירות להנאתו האישית.

כל עוד אני שואבת מהקשר בינינו הרגשת סיפוק והנאה, מה טוב חמוד שלי, אני אוהבת אותך אהבה גדולה. אבל ברגע שתחושת התענוג מתפוגגת והתועלת האישית נעלמת, יחד איתם נעלם גם... אתה. זה נשמע רע ומר, אבל זהו טבע העולם, טבע אכזר.

אז איך מצילים את האהבה?

אהבה אמיתית את רוצה? שאלו אותי המקובלים, ואני עניתי - כן! רק תגידו לי מה עושים. " לאהוב אפשר רק באותה המידה שבה את מפנה מקום בתוכך מאהבה עצמית", הם השיבו לי דרך הספרים. "אהבה אמיתית תתקיים כשהאהבה שלך לאדם אחר תהיה גדולה, כה גדולה, עד שתרגישי את הרצונות והתשוקות שלו כאילו הם שלך. כשתתעלי למדרגה רוחנית כזו, תרגישי אהבה טהורה, "אהבה שאינה תלויה בדבר". אז תהיי חופשייה באמת מהשינויים הלא רצויים במערכות היחסים, ותרגישי אהבה נצחית ושלמה".

נשמע לא רע, חשבתי לעצמי, אבל איך עושים את זה?

"פשוט מאוד", הם ענו. "במהלך לימוד הקבלה את תגדילי את החלק "הנותן" שבתוכך, החלק האוהב, שכרגע נמצא בך רק כנקודה קטנה. כשתגיעי למימוש הפוטנציאל האדיר שטמון בך, אז תוכלי להרגיש את המושג האמיתי והשלם ביותר של האהבה".

עכשיו הבנתי למה היה לי תמיד רשום מול העיניים "ברור שאני אמצא אהבה", כי את האהבה הזאת אני בהחלט חייבת למצוא, וקודם כל בתוכי...

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>hafatza</p><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content