Left Sidebar Content

תלמידים יוצרים

טור אישי: הכי אחי

עמדנו ארבעתנו בשקט, בוכים, מתנשפים, מחובקים. אף פעם לא היה חיבוק כזה חזק. אמיתי. הבכי התחלף לאט לאט בצחוק ובשאגות אדירות של אנשים ששמחים להיות בחיים. ביחד. ערבים זה לזה
מאת: רועי מירון

לצבא התגייסתי באמצע הקיץ. נער בן שמונה-עשרה, מבולבל, אבל משחק אותה אדיש - אחד לא אכפת לו. בזמן שכל החברים שלי כבר יצאו לגיבושים, אני ישבתי בבית. לא ממש רציתי לבזבז את החופש האחרון שלי בריצה על דיונות כדי להראות לכולם שאני גבר. באופן אישי, תמיד העדפתי מסיבות ובנות. והרבה.

יום הגיוס התקרב. כמו כל ה"מורעלים" רציתי לשרת בגולני. היה לי ברור שגם גולני רוצים אותי, לכן דחיתי את ההתעסקות בזה, מתוך מחשבה שכשאגיע לבקו"מ, הם פשוט יחכו לי בהצדעה.

אז זהו, שלא.

כמו תמיד בחיים, להם היו תכניות אחרות. מצאתי את עצמי בבקו"מ, כשהשם שלי ושל פלוגה שלמה נקראים בקול רם. אבא טפח חזק על השכם, חיבוק אחרון מאימא שלא הפסיקה לבכות, ויאללה לאוטובוס. כמה דמעות נשפכו שם על המדרכה, אמהות נופפו בטישיו והחברות של כולם מסרו נשיקות באוויר, כולנו הרגשנו כאילו אנחנו ניצבים בסצנה נדושה מתוך סרט הוליוודי.

לילה ראשון בלי אימא

בלילה של אותו יום לא נרדמנו. סיפרתי לכל החבר'ה באוהל, שאין מצב! אני בגולני! למחרת בבוקר העלו אותי על אוטובוס בדרך לבסיס הטירונות של השריון.
הבסיס בנגב, בשיא הקיץ, היה כמו סאונה רטובה. פיזרו אותנו ל"הילטונים". אני בחרתי את המיטה העליונה. במיטה התחתונה ישן סעידא מטבריה, בצד ימין התמקמו עומרי מירושלים וגולן מהגולן (זו לא בדיחה...), משמאלנו ארז ממושב בני יחיאל שליד קסטינה, ומתחתיו אברהם, בחור אתיופי שקט מעפולה.

מצחיק עד כמה החיים מלאים בקלישאות, אבל אם תשים שישה זרים בצוות אחד, לחודשיים וחצי, באמת יתפתח ביניהם קשר מיוחד מאוד, אחר, שונה מכל מה שהכרת. בהתחלה כל אחד משחק אותה נחמד. יושבים אחד ליד השני בארוחות, לפני כיבוי האורות כל אחד מחלק את הממתקים שקיבל מהבית. ממש גן-עדן. עד שבשלב מסוים הלחץ והעצבים גוברים ואז בא הפיצוץ הגדול. לא סובל אף אחד! מי הם בכלל! ממש גיהנום!

אחרי שזה מתפוצץ פעם אחת, זה מתחיל להתחבר בחזרה. פתאום אתה מבין עד כמה אתה צריך אותם. אתה מתחיל לבקש מההורים שישלחו דברים מיוחדים כי אתה כבר יודע בדיוק מה כל אחד אוהב, מתחיל לנקות שירותים במקומם, מחליף אותם בשמירות, ולאט לאט, באימונים בלילות, מתפתחות שיחות נפש על חלומות גדולים, על פחדים ועל אהבה.

ערבים זה לזה

בחלומות הכי הזויים שלי, לא חלמתי שאהפוך למפקד. מפקד?! לא חשבתי שאי פעם אגיע לפיקוד, אבל כנראה לא יכולתי להישאר חייל רגיל, כזה שמקבל פקודות. שנה וחצי אחרי המסלול, אברהם ואני שוב נפגשים. אותו הטנק, אותם מדים, בסצנה שונה לחלוטין. הפעם זה לא אימון, הפעם זה דרום לבנון, ואני הוא מפקד הטנק. שישה אנשים בחדר זה סוויטה לעומת ארבעה אנשים בטנק, עם מנות קרב ובלי שירותים. שם, אתה באמת מבין מה זה שהחיים של החבר שלך מונחים אצלך בידיים.

כמה שלא ידברו איתך, יסבירו לך ויתרגלו אותך, שום דבר בעצם לא מכין אותך לרגע הראשון שיורים עליך אש חיה באמת. מי שלא חווה את זה לא יבין לעולם על מה מדובר. אתה מרוכז בעצמך באופן קיצוני, זה רגע קצר. אתה משותק מפחד ומרגיש כל תא אצלך בגוף.

ברגע שיצאתי מזה, פתאום הבנתי שאני לא לבד, שרעדו יחד איתי עוד כמה חברים בטנק. המחשבה מתחדדת, האדרנלין מציף את הגוף וכל נשימה מקבלת משמעות. פתאום שני החיילים הנוספים שהיו איתי, אומרים לי שאברהם מחוץ לטנק. לעולם לא אשכח את הרגע הזה. רגע שנמשך לנצח.

נזכרתי בפעם הראשונה שראיתי את אברהם, במסע הראשון שהוא נשא אותי על גבו בלי לומר מילה, בחיוך המבויש שלו. נזכרתי באהבה הראשונה שהייתה לו, תמי, איך היה נוסע בשבילה שלוש שעות וחצי מעפולה לבאר שבע. נזכרתי איך שסיפר על אמא שלו, שעובדת שעות נוספות במתפרה כדי שיהיה להם יותר כסף, על האחיות הקטנות שלו, שהיו שולחות לו כל שבוע מכתב וציור.

דמיינתי את עצמי בלעדיו. פתאום אתה מבין עד כמה אתה קשור. עד כמה אנשים זרים לך הופכים להיות חלק ממך. עד כמה הקיום שלך תלוי בהם. מדהים עד כמה מצבים קיצוניים בחיים שלך, גורמים לך לשנות את כל גישתך אליהם.
המבטים ששלושתנו החלפנו בינינו אמרו הכול. לא רק אני חשבתי על אברהם.

בהפוגה שנמשכה כמה שניות שמעתי את אברהם צועק לי מבחוץ. לא חשבתי פעמיים. באותו רגע לא היה הבדל בינינו. החיים שלו והחיים שלי נראו לי בדיוק אותו הדבר. היינו כאחד. שלושתנו קפצנו וירינו כמו משוגעים, צרחנו מתוך פחד וטירוף לאברהם שיעלה מאחור. הרגשתי את הנשימות שלו כשהוא עלה לטנק. הרגשתי כמו אדם שגילה את עצמו מחדש, שלם, מלא ורב-עוצמה.

אחרי שהסתיים האירוע, הכול השתחרר החוצה. עמדנו ארבעתנו בשקט, בוכים, מתנשפים, מחובקים. אף פעם לא היה חיבוק כזה חזק. אמיתי. הבכי התחלף לאט לאט בצחוק ובשאגות אדירות של אנשים ששמחים להיות בחיים. ביחד. ערבים זה לזה.

טעם של החמצה

היום אנחנו לא בקשר. הזמן עשה את שלו, וכל אחד פנה לכיוון אחר בחיים. אחד עזב לניו-יורק לנהל חברת היי-טק. השני עדיין לומד באוניברסיטה. אברהם ותמי התחתנו לא מזמן והזמינו אותנו לחתונה. את ארבעתנו. המפגש הזה שימח בדיוק באותה המידה שהכאיב. הוא השאיר טעם של החמצה, של געגוע לרגע העצום שהיה אז, להרגשה שלא הרגשתי מאז, אף פעם. רגע אחד טהור של חיבור. של ערבות הדדית...

חיבור. של ערבות הדדית...

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>hafatza</p><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content