Left Sidebar Content

חגים ומועדים | פסח

ליל הסדר, יום הולדת

מה מסמל ליל הסדר? מה בדיוק חוגגים בו? האם הוא יכול להיטיב עם חיינו היום? נעשה קצת סדר.

סיפור ההגדה מתחיל מתקופתו של אברהם אבינו ומסתיים בתקווה הגדולה, 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. בברית בין הבתרים שאל אברהם את הבורא, איך הוא יכול לדעת בוודאות שזרעו יגיע למשהו טוב. התשובה הייתה: הסר דאגה מלבך, הכנתי להם סיבוב של שעבוד במצרים והוא זה שיבטיח את עתידם. מוזר. כדי להבין מה הולך כאן, תשכחו ממסעות גיאוגרפים ותתרכזו במצבים פנימיים. אמנם התורה מספרת על מצבים חיצוניים לכאורה, אבל זו דרכה להסביר לנו על מה שבאמת חשוב, על המצבים הפנימיים שקיימים מעל זמן ומקום, ותמיד רלבנטיים.

מצרים זהו שם קוד למצב מסוים. בתחילה, כשבני ישראל נכנסו למצרים, הכול היה טוב. שבע שנות שובע. אבל בהמשך באות שבע שנות רעב ואחריהן שעבוד. עניין הרעב מסמל חוסר פנימי, חוסר סיפוק נפשי. אין טעם בחיים. אותו המנוע שהיה מזיז את בני ישראל במצרים קדימה בשנות השובע, כאילו שבק חיים. עצר מלכת. הם מרגישים מחנק. רוצים לברוח מהמצב הזה, אבל מגלים שאי אפשר. יש איזשהו כוח שמחזיק אותם ולא משחרר.

הכוח שמשעבד את בני ישראל הוא פרעה מלך מצרים. הוא מסמל את האגואיזם הצר ששולט בנו ביד רמה. פרעה שבנו לא נותן לנו להתחבר לאחרים בטוב, מרחיק אותנו איש מאחיו, משסה אותנו זה בזה. פרעה סוגר אותנו בתוך עצמנו, לא נותן לנו לראות אף אחד מלבדנו. זהו בית הסוהר האמתי. הכלא הפנימי. הוא זה שגורם לנו לחוסר סיפוק נפשי, לתחושת ריקנות. להיות בני חורין פירושו לברוח ממנו. ההכרה בכך אינה פשוטה, והיא מגיעה רק אחרי עשר מכות שניחתות עלינו. בסופן אנו מגיעים להחלטה שזהו, מוכרחים להשתחרר. "ויהי בחצי הלילה", אנחנו בורחים. נולדים.

בליל הסדר נחגגת הנקודה החשובה ביותר בחיי עם ישראל, לידת העם. כמו בהיריון גשמי, פעולת הלידה מסיימת תקופה שהחלה עם תחילת העיבור. לאורך כל תקופת ההיריון העובר התפתח ברחם, בתוך מקום טוב ובטוח, אבל לקראת הלידה מתחילים לחצים. הרחם כמו רוצה לפלוט את העובר מתוכו החוצה. תהליך כזה עבר גם על בני ישראל במצרים, וגם היום, כשחושבים על זה לעומק, העולם שלנו מתקרב למצב דומה.

משך דורות פיתחנו כלכלה ומסחר, מדע וטכנולוגיה, חינוך ותרבות, קשרנו בינינו קשרים אגואיסטים מסוגים שונים והם קידמו אותנו בגדול. ופתאום בשנים האחרונות, התחילה האטה. כמו באותו היריון שמתקרב לסופו, קצב התפתחותו של העובר נעשה איטי יותר ויותר. הגענו לאיזה מבוי סתום והעתיד מאיים. הרסנו את כדור הארץ ומצבו בכי רע, מצב היחסים בינינו אף הוא איום ונורא. לא יודעים לאן לברוח מכל הבעיות. הכול לא ממש בסדר.

מבחינה חומרית אולי יש הכול בשפע, אבל סיפוק נפשי חסר. מאוד חסר. אנשים פחות ופחות מרוצים מהחיים, פחות שמחים. פחות מתחתנים, פחות עושים ילדים. תרופות הרגעה, סמים, ואיכשהו סוחבים. כאן זו בדיוק ההזדמנות שלנו לעשות סדר. להבין שהמשך ההתפתחות שלנו חייב להיות במישור הפנימי.

בהגדרות רוחניות, מאז החורבן טרם חזרנו להיות עם ישראל. עם ישראל זה רק כשאנחנו מחוברים "כאיש אחד בלב אחד". נקודה. עד כה התנהלנו כקיבוץ גלויות, כאסופת עדות, מגזרים ומפלגות, אבל היום אנחנו מוכרחים כבר להיוולד כעם. לצאת ממצרים. ללמוד להתחבר באהבת אחים מעל כל השוני, מעל כל חילוקי הדעות הלגיטימיים. כשנתייחס טוב איש לאחיו תחזור השמחה לחיינו, יחזור הסיפוק הנפשי והצבע ללחיים. אנחנו נקום בבוקר עם חיוך גדול ונעביר את היום בכיף, מוקפים באנשים תומכים ואוהבים. וכשישראל הקטנה תספק דוגמה של חיים מתוך חיבור ואהבה, העולם כולו ימחא לנו כפיים.

ליל הסדר מגיע בלילה, בחושך, אבל בעצם יש בו המון אור. צריך רק לפתח תכונות מתאימות כדי לפקוח עיניים ולראות. שתהיה לנו לידה קלה.

מן המקורות

"יציאת מצרים הייתה מאורע כזה, שרק לפי מראית העין הגסה, נחשבת היא לדבר, שהיה איזה פעם ועבר, ונשאר בתור זיכרון אדיר... אבל באמת... עצם פעולת יציאת מצרים היא פעולה שאינה נפסקת כלל" (הרב קוק).

"שורש הקבלה שבאדם, הנקרא אהבה עצמית, הוא בחינת מצרים".

"יציאת מצרים - שיצאו לחירות מגלות מצרים, שהיו משועבדים לאהבה עצמית".

(הרב"ש - הרב ברוך שלום אשלג).

המאמר מבוסס על ראיון עם הרב ד"ר מיכאל לייטמן, שיחה 713 כחלק מסדרת התוכניות "חיים חדשים".     

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>קורס חכמת הקבלה</p><p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content