Left Sidebar Content

חינוך, הורות והוראה | טיפים להורים וילדים

קייטנת חי צומח דומם

הלימודים הסתיימו, אבל החיים נמשכים והחופש הוא זמן מצוין ללמד את הילדים על עובדות החיים. מרגלית ונטורה יודעת לנצל כל רגע של בילוי וכיף עם הילדים - לטובת חינוכם. כדאי לנסות. זה לא חייב להיות מעיק ומנג'ס
מאת: מרגלית ונטורה

אין כמו החופש הגדול עבור הילדים. לא מעניין אותם המצב הפוליטי או ערך הדולר, מעניינת אותם השמש, מעניין אותם הים והקפיצות מול הגלים, מעניין אותם טעם הגלידה שיבחרו היום, מעניינת אותם ההצגה היומית שהם יראו היום או בקיצור, מעניין אותם רק איך לנצל כל דקה יקרה שיש להם עם אבא ואמא ולהנות כמו שהם לא נהנו כל השנה...

מהיום שבו הסתיים הגן ועד ליום בו התחילה הקייטנה, מצאנו את עצמנו, בעלי ואני, ניצבים אל מול שבוע שלם בבית עם הילדים. אז נכון שזה נשמע מעט יחסית לחודשיים, אך בהתחשב בעובדה שמדובר בשלושה זאטוטים קטנים (שסבתא שלהם בדיוק עכשיו החליטה לטוס לחו"ל), ידענו שקל זה לא יהיה. לקחנו נשימה עמוקה, הודענו בעבודה על החופשה וצללנו אל ההרפתקה החדשה שעומדת לפנינו.

מתוך הכרות עם הילדים, תכננו את הפעילות שלנו בהדרגה. היה לנו ברור שאם ניקח אותם כבר מהיום הראשון לאטרקציות נוסח "לונה פארק", נהיה בבעיה חמורה, כי כל מה שיבוא אחר כך ויהיה פחות מרגש, סתם יאכזב אותם. לבסוף החלטנו ללכת על פעילות רגועה יחסית ולהפוך את החופשה למשהו חינוכי - להיעזר בטבע שסביבנו על כל מרכיביו וללמד אותם מעט על מושג ה"חופש".

דומם

ביום הראשון הם נפשו כמו מלכים קטנים. אף אחד לא לחץ עליהם לקום בשש בבוקר ותחושת הדרור אפפה את כל רמ"ח אבריהם הקטנים. והאמת? המנוחה עשתה להם רק טוב. הם הטעינו מצברים, תיזזו את אמא ואבא עם אינספור בקשות, בקיצור, עשו הכל כדי לא לזוז מהספה. "אנחנו בחופש, אז אל תפריעו לנו", הם אמרו לנו בבדחנות.

כשהערב הגיע, יצאנו לטייל קצת בחוף הים. הילדים הבחינו בצדפים הקטנים שהיו מפוזרים לאורך החוף והחלו לאסוף אותם. "אמא, אני רוצה את כל הצדפים, בסדר?".

דומם

צחקתי ואמרתי: "אתה יודע כמה צדפים יש כאן?"

"כמה?" הוא פער זוג עיניים גדולות לעברי. "לעומת כל הצמחים, העצים ובעלי החיים שקיימים, יש הכי הרבה דומם בעולם, כמו הצדפים, גרגירי החול, האבנים, הכוכבים והגלקסיות".

"באמת?" הוא שאל בפליאה. "באמת", עניתי. הילד הביט בסקרנות על השמיים ובחזרה אל הצדפים: "אמא, גם אני רוצה להיות כל היום בים כמו הצדף". "אין בעיה", עניתי לו. "אבל רק תדע שחוץ מלהיות בים כל הזמן, אתה, לעומת כל הצדפים שבעולם, יכול גם להרגיש מהו חופש אמיתי". "למה?" הוא ביקש לדעת. "כי אתה הרבה יותר מפותח מהם", השבתי לו.

צומח

למחרת יצאנו אל יער בן שמן ועצי האורן המקסימים. אבא הוציא כדורגל וברוח משחקי ה"יורו 2008" שהסתיימו בדיוק, הם התחלקו לשתי קבוצות והתחילו לשחק. מי שמבין בכדורגל (כמו שמעון מהמכולת שדאג לתת לנו שיעור בכדורגל כל יום במהלך החודש האחרון), יודע שמשחק טוב הוא משחק שבו יש כמה שיותר מסירות בין אחד לשני וכמה שפחות החזקה של הכדור. רק ככה משיגים הנעה של הכדור קדימה ומגבירים את הסיכוי לניצחון.

אז למרות שלא היו הרבה גולים, העיקרון היה ברור - מצד אחד להוציא הרבה מרץ, להתגלגל ולרוץ, ומצד שני, לתת להם להבין שכדי להנות בחיים אנחנו זקוקים לחברים נוספים, שיחד איתם נתקדם לעבר מטרה משותפת אחת.

בדרך חזרה לאוטו עברנו דרך חורשת אורנים צפופה. "אמא תראי, גם עצים יש כאן הרבה. ותראי איזה גבוהים!"

עניתי לו שבהמשך לשיחתנו על הצדפים - לעומת הדומם שתלוי לגמרי באחרים שיזיזו אותו, הצומח כבר יכול לזוז קצת בכוחות עצמו. הוא צומח מעלה מעלה וכמעט שלא משנה איזה מכשול נשים בפניו, הוא יעקוף אותו וימשיך לטפס.

"וגם העצים בחופש, אמא. הם כל היום בשמש", הוא אמר קצת בקנאה. "אולי נראה לך שהם בחופש", עניתי לו. "אבל גם הם לא לגמרי עצמאיים. הם תלויים בתנאי מזג האוויר המשתנים, בשמש ובגשם, ובכל הסביבה שלהם שמשפיעה על הצמיחה והקיום שלהם. כך שבעצם הם לא כל כך חופשיים".

חי

את הימים האחרונים הקדשנו לעולם החי. התחלנו את היום ב"גן החי" שבפתח תקווה - גן חיות קומפקטי ואהוב מאוד על הבנים שלי. עברנו את היענים, האיילים, העזים והסוסים, ליטפנו שרקנים וארנבות, ראינו נחשים, שבלולים ולטאות, עד שהגענו אל כלוב הקופים הגדול.

הילדים לא הפסיקו לצחוק כשהקופיף הקטן הושיט את ידו לחטיף של הבן. "תראי, אמא! הוא רוצה לאכול!" הם התיישבו ממש מולנו, במרחק של חצי נגיעה. לאן שהלכנו - הלכו אחרינו; אכלנו פירות - והם אכלו כמונו; שיחקנו וצחקנו - והם כמונו; התרעננו ושטפנו פנים במים - והם טבלו בשלולית והתרחצו כמונו. אפילו אימא קופה שעל חזהּ נתלה קופיף תינוק קטן, הצחיקה את כולנו בעודה נראית כמוני וכמו הקטנטונת שעלי במנשא.

קייטנה - חי

הסברנו לילדים שלהבדיל מהדומם והצומח, בעלי החיים יכולים לנוע ממקום למקום, הם חיים בלהקות ויש להם משפחה. "אבל הקופים לא חופשיים, אמא. הם נמצאים בכלוב, נכון?" אמרתי לו שהוא צודק, אך גם בעלי החיים שמחוץ לכלוב, הפילים, הדובים, הציפורים, הדגים ואפילו החרקים והחיידקים הקטנים, פועלים מתוך דחפים טבעיים שנמצאים בהם. הם מגנים על עצמם ועל משפחתם, חלקם צדים חיות אחרות כדי לאכול ולהתקיים ואפילו נלחמים עם בעלי חיים אחרים על אזור המחייה שלהם, הכל מתוך תגובות טבעיות לחלוטין. כך שלמרות שחלק מהם מטיילים להם בכיף ברחבי הג'ונגלים, הם בעצם לגמרי לא חופשיים.

בני אדם וזכות הבחירה

למחרת, הבן הקטן עשה לנו הצגה מלאת חיקויים של בעלי חיים ועצים. אחרי שצחקנו, הסברתי לו שבעצם בתוכנו נמצאים כל ארבעת דרגות ההתפתחות - החל מדרגת הדומם כמו החומרים הכימיים שנמצאים בגוף שלנו, יחד עם הצומח כמו השערות והציפורניים, ועד לדרגת החי, כי גם אנחנו כמו החיות: אוכלים, שותים, בונים מחסה ומולידים צאצאים. "אבל אנחנו יכולים לדבר, נכון אבא?"

אבא אמר לו שזה נכון, ושההבדל בין בני האדם לבין יתר דרגות ההתפתחות, הוא שהדומם, הצומח והחי מופעלים על ידי כוחות הטבע באופן מוחלט ולמעשה אין להם את החופש לבחור במשהו אחר.

"אבל אני כן יכול לבחור, נכון אבא?" שאל הבן בתהייה.

"נכון. אבל מתי אתה חופשי לבחור בעצמך דברים?" הקשה אבא.

הבן חשב רגע ואז אמר בהיסוס: " אני בוחר לראות 'פו הדב' ולאכול חביתה עם זיתים", הוא ענה, והמשיך בהתלהבות "ואני גם בוחר ללבוש את החולצה עם סנופי לגן".

"יופי חמוד. יחד עם זאת, תשמע עוד משהו", אמר לו אבא בעדינות. "את זה הסביבה מכתיבה לנו. הסביבה מכתיבה לנו איזו חולצה ללבוש, איזה ספר לקנות, מה לראות בטלוויזיה ואיך להתנהג בין חברים, כך שאנחנו למעשה מושפעים ממנה לגמרי, אך לעומת הטבע הדומם, הצומח והחי, אנחנו יכולים לבחור בעצמנו את הסביבה שאנחנו רוצים שתשפיע עלינו.

קייטנה - מדבר

"אם נבחר סביבה עוינת, שמלמדת איך לגנוב ולפגוע באחרים, נגלה פתאום שאנחנו מתנהגים כמוהם. אבל, אם נבחר בסביבה שקוראת לאהבת הזולת והערכה הדדית, נוכל להתפתח ולצמוח בחיים - בכיף ובהנאה. הבחירה בסביבה שמקדמת אותנו בכל רגע, היא זו שנותנת לנו להרגיש את החופש הזה שאנחנו כל כך אוהבים, לא רק במהלך חודשי הקיץ המהנים, אלא גם ביתר ימות השנה ולאורך כל חיינו".

כעבור שבוע התחילה הקייטנה. נפרדתי מהבנים לשלום, התבוננתי מהצד וראיתי כיצד הם בוחנים מספר ילדים שהתקוטטו בפינה. הבן הגדול לקח מיד את ידו של הבן הקטן ואמר לו "בוא, אנחנו לא נלך לשחק איתם. אנחנו נלך לשחק עם ילדים אחרים, בסדר?" חייכתי לעצמי והבנתי שהצלחנו במשימה. ידעתי באותו הרגע שלא משנה באיזו מסגרת הם נמצאים - גן, בית ספר או קייטנה, מעתה הם מודעים לכך שביכולתם לבחור בכל רגע את הסביבה שתשפיע עליהם ואפילו תעצב את מהלך חייהם. כולי תקווה שידעו תמיד לבחור בסביבה הנכונה.

הוסף תגובה
תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
שלחבטל
שלח לחבר
שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
שלחבטל
תגובות
אין כרגע תגובות
<p>shvoa-ha-sefer</p><p>antisemetisem</p>
<div id="__tbSetup"></div><p>hafatza</p><p>radio_zohar</p><p>new-life</p>

Right Sidebar Content