כללי לחיות בערבות הדדית

האם ישראל תגיע אי פעם להשתתף במונדיאל?

הימים ימי המונדיאל, מדינות שלמות מרותקות למסך וליציעים באצטדיונים ברוסיה, מייחלות ומתפללות להצלחת נבחרתן באירוע הספורט מן הגדולים בתבל-גביע העולם בכדורגל. העולם עצר מלכת, שגרירים, נשיאים ומלכים דואגים לדבר אחד-לזכות בגביע העולם בכדורגל, או לכל הפחות שנבחרתם תעלה שלב בטורניר מסוקר ומתוקשר זה.

גם אצלנו במדינת ישראל, למרות שנבחרתנו לא משחקת בטורניר היוקרתי, ההתעניינות והעיסוק בו מגיע לכל בית ועסק. כרטיסי הטיסה לרוסיה והדילים למשחקים נמכרו מזמן וכולנו עוצרים את נשימתנו בכל פעם שמסי נוגע בכדור ומחכים למוצא רגליו.

וכמידי 4 שנים, נפתח מחדש הדיון ומתעוררת שוב השאלה-למה נבחרת ישראל לא מצליחה להגיע ולהשתתף בגביע העולם בכדורגל (וגם לא באליפות אירופה)? הסיבות לכך, ההסברים והטענות ששומעים בתקשורת מפיהם של פרשנים, ידוענים ואנשי מקצוע, הם רבים ומגוונים וכולם נשמעים כנכונים והגיוניים. החל מכך שצריך להשקיע יותר משאבים, יותר שעות אימון, להכשיר מאמנים טובים יותר וכן הלאה.

הנטייה להשוות את התנאים הקיימים בארץ להתפתחות שחקן כדורגל או ספורטאי בכל ענף שהוא לאלו הקיימים במדינות אחרות היא טבעית ומתבקשת. הרי מי שרוצה להצליח ולהתקדם צריך ללמוד ממי שכבר עשה את זה, ועם הצלחה אי אפשר להתווכח. כשרואים מדינה כמו איסלנד שהצליחה לשגר נבחרת מצוינת לטורניר גביע העולם בכדורגל, מיד עולות שאלות רבות בנוגע לאיך ומה סוד ההצלחה? איך הם עשו את זה? מה הם

עושים יותר טוב מאתנו ולמה אצלנו זה לא עובד?

אז למה באמת אצלנו זה לא עובד? מה צריך להשתנות?

האם אנחנו מפספסים משהו? ואם כן, מהו?

אולי זה הזמן להתחיל לבדוק את עצמנו קצת יותר לעומק ולחפש את השינוי המיוחל מכיוון אחר לגמרי? לא חסרים אצלנו משאבים, לא חסרים לנו כישרונות, לא חסרים לנו אנשי מקצוע, אין מחסור בעזרי אימון או בשעות אימון. צריכים להתחיל לשים את הדגש על אופן השימוש הנכון בכל מה שיש לנו, על היחסים הנכונים שצריכים להיבנות כלפי מאמנים, כלפי מורים לחינוך גופני ומורים בכלל, כלפי שחקנים וכלפי תחום הספורט במובן הרחב שלו. החשיבה והתפיסה שלנו צריכים להשתנות. זהו תהליך הדרגתי שחייב לקרות, אחרת נמשיך לדשדש במקום ולבזבז זמן, כוחות ומשאבים בכיוונים שאינם מקדמים אותנו. זאת אומרת, צריכים לתת את מירב המיקוד ולחולל שינוי בחינוך.

עד בערך אמצע שנות ה-80 היו מספר מדינות מצומצם יחסית וידוע כמעט מראש שלהן היה הסיכוי הגדול ביותר לזכות בטורנירים חשובים לנבחרות. לקראת תחילת שנות התשעים של המאה הקודמת התחיל שינוי בתחום הספורט ובו יותר ויותר שחקנים וספורטאים החלו לנדוד ממדינתם למדינות אחרות. ישנן מספר סיבות לכך אך לא נעסוק בהן כאן. התוצאה היא, שתחום הספורט כמו תחומים אחרים נעשה גלובלי ומקושר בכל ההיבטים שלו. שחקנים ממדינה כלשהי משחקים במדינה אחרת, מאמנים עוברים מקבוצה לקבוצה וממדינה למדינה, ההבדלים בתנאי האימון, שיטות האימון, הידע המקצועי ואיכות השחקנים בין ליגות רבות ושונות ברחבי העולם הוא זניח. ההגירה המאסיבית של אנשים מיבשת ליבשת והמשאבים הרבים המושקעים, כל אלו גורמים לבנייה של יכולות גופניות וטכניות גבוהות ובאיכות דומה אצל שחקנים רבים ממדינות שונות.

אם כן, מהו המרכיב שיכול לקבוע איזו קבוצה תצליח יותר במצב בו היכולות האישיות של השחקנים בכל הקבוצות הן דומות? בהיותנו ישויות חברתיות וכל פרט משפיע ומושפע מהסביבה בה הוא חי, התפתחנו כחברה למצב שאיכות החיים שלנו, שביעות הרצון והאושר שאנו חווים, תלוי ועומד בסוג הקשרים שאנו מנהלים עם סביבתנו. מערכת שפועלים בה קשרים חזקים ונכונים בין האנשים שמרכיבים אותה היא מערכת שמשגשגת ומצליחה לאורך זמן. במשפחה, בעבודה ובכל סוג של חברה, אופן היחסים בין הפרטים המרכיבים אותה יקבע אם היא תתקיים או לא. מחקרים מראים שהמשתנה הקובע ביותר את האושר של בני אדם הוא מערכות היחסים שהוא מנהל. כך גם בספורט התחרותי אנו נהנים ביותר ומתלהבים מאוד מפעולות שמעורבים בהם מספר שחקנים בקבוצה, המבוצעות בתיאום ובתזמון בין השחקנים. קשה יותר ודורש זמן רב יותר להשיג תיאום ואחדות בין שחקנים בקבוצה, אך אם נבחן ברגישות מה משאיר אצלנו רושם חזק יותר והערכה רבה יותר בהקשר של ביצועים ספורטיביים, נראה שאנו מתפעלים ביותר כאשר רואים שכל מערכי קבוצה עובדים כיחידה אחת מתואמת להפליא.

קבוצה ספורטיבית שרוצה להבטיח לעצמה התפתחות נכונה והצלחה צריכה לבחון ולבדוק כיצד להשתמש במשאבים וביכולות הקיימים לרשותה באופן שכל מרכיב בקבוצה וכולם יחד יפעלו בצורה מיטבית לכיוון אותה מטרה. מערכת הטבע שאנו חלק ממנה עובדת באיזון מושלם ועלינו ללמוד כיצד להתנהל בינינו בהתאם לאותם חוקים שלפיהם פועל הטבע. בהקשר הספורטיבי מדובר על תהליך חינוכי של בניית יחסים נכונים בין כל מרכיבי הקבוצה. תהליך שבו המנהל, המאמן, השחקן והאפסנאי לומדים לעבוד יחד כצוות שיש בו ערבות הדדית, וויתור הדדי ואיחוד למען מטרה משותפת ששייכת לכולם מעל הרצונות והמטרות הפרטיות של כל אחד בנפרד. אותה שיטת חינוך שתפעל בקבוצה כמו גם במערכת הספורט הכללית שמנהלת ואמורה לראות את התפתחות הספורט במובן הרחב, לעומת העיסוק המוגזם בענף אחד או שניים שבאים על חשבון כל שאר הענפים. רק על ידי לימוד שיטה שרואה את טובת הכלל עם מטרה משותפת מעל המטרות האישיות אפשר להתקדם ולהצליח לא רק בכדורגל, אלא בכל ענף שנבחר לעסוק בו.

שיטת חינוך כזו ובניית יחסים נכונים בקבוצה ובין בני אדם בכלל, מלמדת אותנו חכמת החיבור. חכמה המבוססת על חוקי הטבע שפועל באיזון והרמוניה בין כל חלקיו. כשנתחיל לעשות מאמצים לכיוון התקשרות בינינו וכל אחד יתחיל לחשוב ואפילו במקצת לטובת מטרה כללית משותפת, אז נוכל להתקדם ולזכות למימוש היכולות האמתיות שלנו.