הרהורים חינוך ומשפחה להיות ישראלי לחיות בערבות הדדית

ידיעת המחלה כבר פותחת דלת לפתרון

בהרבה מקרים האבחנה הנכונה מגיעה כל כך מאוחר שלחולה לא נותר אלא לספור את חודשיו האחרונים.
הייתי עדה למקרה כזה, של חברה שגילתה את ‘המחלה’ שלה רק בשלב 4.
מה שנותר לנו, לקרובים ולחברים, היה להקל עליה את הסוף. לבקר אותה בבית החולים ולשמח אותה עד כמה שניתן.

מי יאבחן במה אנחנו חולים?
אני רוצה להגיד לכם שאני כבר אבחנתי.
לצערי ומתוך כאב שנמצא אצלי עמוק בלב והוא לא מהיום- הוא כבר שנים.
שנים אני מרגישה פצע, פצע הולך וגדל. בנו. בחברה הישראלית.

האתיופים הם רק קצה החוט. הם אולי הדוגמה הכי ברורה מול הפרצוף שלנו לחבלי קליטה.
אמנם אני לא בקיאה בארכיון המדינה ולא טיילתי בין הספריות שלו לבדוק, אבל העלייה האתיופית הייתה מבין האחרונות לעלות וממה שזה נראה, מהאחרונות גם להיקלט.

אתמול בערב הייתי באירוע משפחתי. רעש צחוקים ואוכל, כהרגלינו בקודש.
כשחיכיתי בתחנה המרכזית לאוטובוס שיבוא שמתי לב שעוד מעט הולכת לחצות ממולי את הכביש קבוצה של מבוגרים מבני העדה האתיופית. לבושים בתלבושות המסורתיות והבוהקות שלהם, הם חצו בהדר רב את הדרך והמשיכו עד להמתנה בתחנה. מרוב ההוד התביישתי קצת וזזתי הצידה. התביישתי בשביל הדור המבוגר שצריך לסבול כל כך הרבה עלבון נפש. ממקרי התאבדות שלא נגמרים ובעיקר מעליהום תקשורתי שנצבר משך הימים האחרונים.
הם היו כל כך צנועים, כל כך יפים. המשפחתיות הוקרנה מהם אל כל עבר.

משהתהלוכה הסתיימה, הבטתי לצד השני וראיתי את פניה של העדה האתיופית כיום.
זוג צעיר עם ילדיהם בעגלה. האמא צוחקת עם מי שנראתה כחברתה ומרימה את הילדון בשמחה. האבא המתין והסתכל עליהן. משפחה רגילה. ישראלית של ממש. לא הרגשתי שום הבדל על אף שניסיתי.
כשראיתי אותם קלטתי שהמאבק שלהם הוא המאבק של כל ישראלי אחר.
לגור כאן, להתפרנס בכבוד, להצליח לגדל משפחה, לחיות חיי חברה וקהילה. זה הדור החדש. הדור הישראלי.

אחרי אלימות כל כך קשה וסיבוכי תופת שאף אחד מאיתנו לא דמיין, אני מאחלת לנו להסתכל קצת קדימה. לא לזלזל במה שהיה. ההפך הגמור.
להסתכל על זה כמו שמסתכלים על פצע.
בעצם, זה לא פצע.. זו מחלה. מחלה שהאבחון שלה חייב כבר להימצא.
את האבחון אפשר להעלות מתוך שלל התגובות המתריסות והכואבות שעלו לרשת. עם חלקן הזדהיתי מאד.
כאבתי את כאבם של הסובלים מן האלימות ובאותה נשימה פרצופה של האם לא מש מזיכרוני. עם אמא אי אפשר להתווכח.

האבל שלה הוא האבל של כולנו. אמהות, נערות וילדות.
אנחנו כאן כדי לעשות מעשה.
כדי לתקן את השבר.
להבין שכולנו משפחה אחת בה השונות היא הגדולה שלה והיא שנותנת את הטון הכל כך מיוחד ושווה.

אמא יקרה, אני רוצה להודות לך שגרמת לי לראות עד כמה כולנו חלק מאותו עם.
מאותו בית-ישראל.