הרהורים ישראל והעולם סיפורים מהחיים

למה חיכיתם? למה לא ברחתם?

“אותי חינכו שהמדינה שאני נמצאת בה היא בהשאלה עד ליום שבו אחזור לארץ ישראל”.
סלון מלא בחפצים.
תמונות אינספור על הקיר.
ערבוב של ישן עם חדש, תמונת רקמה של נרצחת בשואה לצד קיר אפוף חמסות ומשפט אחד שנזרק לחלל מתוך זעקה יוקדת.
הייתה שם התלהטות יצרים. הייתה ניגודיות.

זוג נשואים כבר הרבה מאד שנים, בניגוד דעות כמעט מוחלט.
-“למה לקח לכם כל כך הרבה זמן לעלות לארץ? למה חיכיתם?”
הגבר זז באי נוחות על ספת הטלוויזיה והפטיר צמדי מילים כמו: “החיים הנוחים”.. “ההרגלים”.. “מקום חדש”.
הוא לא הצליח לתרץ לעצמו במאה אחוז את ההמתנה הזאת.
עבורה זה היה מאד ברור. עבורה זה היה עלבון מדרגה ראשונה.
ואילולא היא לחצה, כך אמרה, עוד היה לוקח להם הרבה שנים טובות לעלות.

*

אני מנסה, עם כל הקושי, לדמיין את עצמי במדינת הכסף. ארגנטינה היפהפיה.
הייתי שם כשהייתי ילדה. טסתי 11 טיסות במעבר מעיר לעיר כדי לראות את כל מי שעדיין נשאר שם והחליט לא לעלות.
התפעמתי מהעושר הטבעי, מהמאפים המסוגננים בכל ארוחת בוקר בבואנוס איירס.
התלהבתי מהשפה כי גדלתי על גיבורי טלנובלות מבית. התחברתי לאווירה.

שאלה מאד שאילתית, האם הייתי מעזה לעזוב מקום נוח וטוב לטובת מקום שסיפרו לי עליו מילדות כיהודיה, אך לא כל כך בטוח?
ברור שאין לי יכולת לשפוט את עצמי בסיטואציה שאף פעם לא חוויתי.
הרי גדלתי כאן. אף פעם לא חשבתי באמת לעבור לאנשהו.
עשיתי גם הרבה נדידות בארץ, מה שגרם לי להתמסר ולאהוב אותה יותר ויותר.

המורשת הזאת שהשאירו לנו האבות כשהבטיחו לנו שדווקא בארץ הזאת נוכל להרגיש ביטחון. שהיא המובטחת עבורינו ועבור כל זרעינו.
האם מדובר במקום פיזי דווקא? אני מרגישה שבכל זאת, כן.
האווירה כאן בארץ לא דומה לשום מקום אחר בעולם. אף מקום לא מצליח באמת להרגיע אותי.
בכל הטיולים שלי אני ממש מקפידה לא לעבור את השבוע-שבועיים. לא הייתי שורדת מעל חודש מעבר לגבולות ארצי וביתי.

*

אני שואלת את עצמי על ההיסטוריה. על ההשתלשלות שלנו כעם שעשה הכל כדי לכבוש את הארץ אז בימי יהושע והיום במלחמת השחרור ובמלחמת העצמאות..
יש משהו שדוחף אותנו לכאן.
אבל רק את חלקינו. אנחנו חצויים אידאולוגית בין אלה שמרגישים שההתכנסות העממית תלויה דווקא במקום הזה לבין אלה שמעדיפים להרגיש כמו כל השאר, בלי שום סממן בולט מדי של ייחודיות או שונות.
הפיצול הזה כואב. הוא מחרב את הלב.
להרגיש כל כך עמוק שאין לך מקום אחר וחוסר יכולת להעביר את ההרגשה הזאת לאח היהודי שלך שנמצא בברלין או באמסטרדם, זה מתסכל.

רק אתמול היה יום השואה ויצא לי לעבור על פוסטים שדיברו בין היתר על ‘מה היה קורה אם’.
מה היה קורה אם הם היו מחליטים לממש את הטרנספר. היהודים שעברו פראות אינספור לא האמינו שישמידו אותם בצורה דיס-הומנית שיטתית.
אבל זה מוזר.

אם הייתי חיה במקום שבו מצליחים לרצוח את בני משפחתי, הייתי מנסה לעבור למקום אחר.
אם הייתי מרגישה שכבר אין לי תמיכה ואין לי הגנה ואין לי את מי לשתף ועם מי לחלוק ואין לי משפחה, לא היה בי שום כוח שיכל היה להחזיק אותי במקום כזה והייתי פשוט נוסעת.
כנראה שהכל תלוי ברגישות.

*
אדם צריך לבחור סביבה טובה שבה הוא יוכל לממש את ייעודו.
שיתנו לו להיות מי שהוא ויכוונו אותו למקסימום הפוטנציאל שלו מהחיים האלה.
נראה לי שזה בדיוק מה שנועדנו לעשות כאן ושזה מה שנשאר לנו.