גברים-נשים נשיות

בואי נלך לאיבוד

“בואי נלך לאיבוד”.
זה אחד המשפטים הרומנטיים שאהבתי לשמוע אותו אומר לי.
אני אוהבת ללכת לאיבוד.
כשהייתי ילדה אני מניחה שפחדתי ללכת לאיבוד
אבל היום גיליתי את הדבר הכי רומנטי שיכול להיות בללכת לאיבוד.
בהתחלה, כשרק התחלנו להכיר, יצאנו המון, בילינו, התרגשנו מכל דבר, בעיקר מלהיות אחד עם השנייה, מלהרגיש קרוב, מלדבר על כל דבר, מלהחזיק ידיים ברחוב, מלגלות עוד ועוד דברים משותפים ואז הוא היה מתקרב ואומר לי: “בואי נלך לאיבוד”…
לא חושבת שבהתחלה הבנתי בכלל על מה הוא מדבר אבל הרגשתי כמה שהוא מאוהב בי. זו כזו תחושה נפלאה.
אני לא בטוחה שהרגשתי ככה אף פעם בחיי.
.
תמיד בקשרים שהיו לי, הכל היה בשליטה. ידענו לאן אנחנו הולכים, מה הכיוון, מה המטרה ומה נכון לעשות בכל שלב.
ותמיד זה הרגיש נכון ובטוח.
ושלא תטעו, אני אוהבת ביטחון.
אבל איתו, כשהיינו מטיילים בחו”ל, אהבתי ללכת לאיבוד יחד.
פעם ברומא ירדנו איפשהו במטרו והתחלנו לטייל. לא ידענו איפה אנחנו בכלל אבל הרגשתי בטוחה. בבית. כי אני איתו. זו הרגשה חדשה שלא הכרתי בחיי קודם.
ופעם כשטסנו לבודפשט, קצת לפני שבאו לאסוף אותנו לשדה התעופה הוא איבד את הדרכון. לי היה ברור שאני נשארת איתו ונמצא פיתרון. הלכנו לאיבוד ולא ידענו מה יהיה. אבל הרגשתי בטוחה. בבית. כי אנחנו יחד.
כשהיינו רוקדים, הרגשתי חווייה שלא הכרתי קודם, הרגשתי שאני נעלמת, הולכת לאיבוד בתוך החיבור הזה ביננו וזו היתה ההרגשה הכי נעימה שהכרתי. כאילו גיליתי מרחב חדש ביקום ששנינו התמוססנו בו. מרחב שאין אני ואין אתה. יש תחושת אהבה אינסופית כזו שהיא מעל מרחב ומימד של זמן, מקום או תנועה.
ואז פתאום התחלתי לשמוע ממנו: “תשמעי, אני מרגיש שאני נעלם בקשר”, ואני חשבתי שזה נפלא אבל הוא לא התכוון לומר משהו בכיוון החיובי.
.
הוא תאר מצב שלא נעים לו, לא טוב לו.
הוא חשש לאבד את עצמו, את האני שלו, את הרצונות והצרכים שלו.
הוא התחיל להתרחק. שום תקשורת לא עזרה.
הוא רק רצה את הנפרדות, ראה את הפחד מלאבד את האני בתוך היחד.
ולא עזר כלום. הוא פשוט התנתק, הלך להיות עם עצמו וכל ניסיון שהיה לי להתקרב, רק הרחיק אותו יותר בהתחלה אבל לא וויתרתי. רציתי את החיבור חזרה.
ובסוף הוא נמס קצת וחזר.
אבל זה אף פעם לא החזיק כמו החיבור העילאי הזה. חיבור שבחיים לא חוויתי קודם. חיבור כזה שממלא כל תא ותא בגוף בנשמה ובנשימה שלך.
.
זה נהיה מעין מאבק כזה כל פעם,
שאנחנו מגיעים לכזה חיבור נעלה עבורי שאני מרגישה שאנחנו נעלמים בתוך האחד.
שתי נשמות שגילו שהם חלק משלם
והשלם מתגלה רק בחיבור
ודווקא אז, פתאום משהו חיצוני קורה.
מישהו נפגע, מישהו ציני, עוקץ, מישהו כועס, מישהו מתרחק, פיצוץ, ריחוק והוא הולך
וכל אחד פתאום מדבר על האני ואני ואני שלו..
ואני חושבת, איך האגו שלנו התעורר פתאום ולקח שליטה פה על העניינים???
באותם רגעים אני מרגישה כל כך הרבה כאב, תיסכול, כעס ולפעמים אפילו שינאה.
אני מרגישה פתאום שהוא שונא אותי ממש.
אין שום רצון או סבלנות להקשיב, לראות את השני, לראות שיש בכלל שני, שלפני רק רגע, החלל היה מלא בו ובי יחד ופתאום… זה כמו שני עולמות זרים, מנוכרים שאין שום קשר ביניהם.
עבורי זה סיוט
וזה בכלל לא משנה באמת מה נאמר שם.
ומי אומר מה למי, גם ככה כל מילה וכל מנגינה שורפת ומכאיבה יותר.
עד שיש נתק
וכל אחד בטוח שהשני אשם והוא הכי נורא.
עד ששוב מתחיל לצוץ לו הגעגוע.
.
הגעגוע לאותה תחושת בית. התחושה הזו של היחד, החיבור, שבו האהבה מנצחת הכל, בולעת הכל, סופגת ומכילה הכל.
ומישהו עושה צעד ומתחילים להתקרב לאט לאט, רוצים שוב ללכת לאיבוד יחד.
ואני תוהה, מה זה הוויכוח האינסופי הזה?
מה זה הדיאלוג או אולי המאבק הזה שבין האהבה לאגו?
איך אנחנו מכריעים מי ינצח כל פעם?
כרגע… אני מרגישה חסרת שליטה בכלל על מה שקורה בינינו.
איך אפשר לוותר על אהבה כזו שאתה מרגיש הכי נפלא בעולם כשאתה נעלם
ומצד שני האגו מפריד, מכעיס, משניא, מרחיק..
איך אפשר לנצח על המנגינה הזו שלפעמים הכי הרמונית בעולם ולפעמים הכי צורמת ונוראית???
.
מרגישה כמו ילדה שהלכה לאיבוד בתוך יער קסום וסבוך מאוד לפעמים
ואני מחפשת את היציאה הנכונה.
זו שתוביל לשרביט שמנצח על המנגינה הזו.

About the author

אילנית קורן

Add Comment

Click here to post a comment