הרהורים חינוך ומשפחה לחיות בערבות הדדית

אדם לאדם

הראשון בספטמבר 1977,
ההתרגשות בשיאה,
המוח, הלב, הכל בפעילות מואצת.

איך אכנס לכיתה?
איך ארכוש את לבם?
איך אדאג לכולם במידה שווה?
איך אעורר בהם סקרנות רבה?
איך אצליח לתת למערכות היחסים החברתיות את המקום החשוב ביותר בכיתה?

היישר מהכשרת מורות של הזרם הקיבוצי, דהיינו:
15 תלמידים (גג) בכיתה,
מרחב משופע בפינות עבודה,
פינות משחק מגרות,
ציוד עשיר,
ריהוט נוח ומודרני.

צניחה חופשית לכיתה עירונית:
40 תלמידים בכיתה,
מרחב הצר מלהכיל את כולם,
לוח וגיר זה הלוקסוס היחיד שבנמצא,
ריהוט רעוע וישן,
מאוורר פרטי שמביאה לכיתה,
משחקים שהכנתי בשעות הפנאי.
מהר מאוד מבינה שתיאוריה מחד גיסא והמציאות (שלא היה לה מושג מהתאוריה) מאידך גיסא.

טבע הילד טוב מיסודו – האומנם??
כולם סקרנים ורוצים ללמוד – האם זה עומד במבחן המציאות??
רוצים לחיות בשלום עם כל ילדי הכיתה – ומה עם אלה שלא כל כך??
אף על פי ולמרות זאת במערכת שמחויבת לטובת הכלל,
במערכת שחורטת על דגלה ערבות לגדול ולקטן,
במערכת עם תרבות ארגונית של אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד.
במערכת שבה המחנכת נותנת את כל כולה,
מהווה דוגמה להתייחסות בכבוד ובאהבה לכל ילד לכל ילדה,
נותנת מקום וזמן לארגון הכיתה ליחידה חברתית המתנהלת בהרמוניה.
במערכת שמערבת הורים שהם אכפתיים לכלל ילדי הכיתה,
המגיעים לתרום את חלקם, המבינים שאם יהיה טוב לכלל בכיתה, אזי גם לילדם יהיה נהדר.
במערכת שמכילה בתוכה צוות מורים, אב בית ומזכירה שרואים את בית ספרם כמשפחה מעודדת, תומכת ומשקיעה.

במערכת כזו גם בכיתה של 40 תלמידים ותשתית שהיא לא “אי אי אי”, אפשר להגיע לאווירה חברתית ולימודית נפלאה, שבה הכלל מושך את הפרט והפרט דוחף את הכלל!

ואכן כך חוויתי את מערכת החינוך כמורה צעירה.
ואז אט אט חלה הנסיגה:
האגואיזם התפשט יותר ויותר בחברה,
ההורים הפסיקו להגיע ולהציע עזרה,
התמיכה במערכת הלכה ופחתה,
האלימות בקרב הילדים הלכה וגברה,
המורים אבדו את סבלנותם,
הורים ומורים עמדו משני צידי המתרס,
יותר ויותר ילדים שרוצים הכל כאן ועכשיו,
קללות, מריבות, חרמות ועוד כהנה וכהנה צרות.

בשנת 1987 חוויתי את הנסיגה בדמותה של אותה אם שייצגה בפני את השינוי לרעה בכל מערומיו,
אם שהטיחה בשצף קצף, ממש בצעקה: “אותי מעניינת אחת ויחידה, בתי ולא אף אחד אחר בכיתה! ”

זו הייתה בעבורי נקודת שבר של מערכת שלמה שבהבל פה קרסה,
הרגשה שמשפחה שהייתה התפרקה לנגד עיניי,
וזה נעשה יותר ויותר גרוע עם הזמן.
היום כבר כולם מבינים שהמערכת חולה, שחייבים להבריאה ומיד.

אז בשביל נכדיי- ינאי ופלג שמתחילים את שנתם במעון,
ובעבור נכדיי- נווה וגפן שעולים לגן חובה,
ובשביל 2,354,000 ילדים ובני נוער המתחילים היום את שנת הלימודים אני מבקשת שנתעורר כאן ועכשיו!

שכולנו יחדיו: ילדים, הורים, מורים, משרד החינוך וכלל העם נעמוד כגוף אחד ונעשה כל שאפשר להזרים בפועל למערכת החינוך את הערבות ההדדית שכה נחוצה.
שנהווה דוגמה חיה של אהבת הזולת, של אדם לאדם- אדם.

שתהא לכולם שנת לימודים נפלאה!