נפש האדם סיפורים מהחיים

איש רובוט

בשנת 2005 המורה שלנו הוזמן ליפן, אנחנו נסענו איתו.
בחור בן כ- 26 שנהג לקוד ולחייך כל הזמן הסיע אותנו ברחבי טוקיו.
איכשהו קרה שהוא התמלא בחום כלפינו ובעיקר כלפי חיים, “הקשוח ביותר” מאתנו.
ופתאום, ביום השלישי בבוקר הוא הגיע כולו בדמעות.
עוד בכניסה הוא אמר שסבא רבא שלו היה סמוראי.
והוא הסביר: “היא ירקה לי בפרצוף. ואני לא הגבתי לה.”
הוא בכה ונעשה לבן מכאב. לא ידענו איך להרגיע אותו, אמרנו כל מיני דברים כמו, “נו, אולי הכל יסתדר? אולי עלה לה הדם למוח. למי זה לא קורה?” חיים אפילו הציע ללכת ולפייס אותם.

אבל אקירה, כך קראו לאותו בחור יפני, לפתע קם ויצא.
כעבור שעה הוא הופיע שוב, מחייך כאילו לא קרה כלום. אפילו, אני זוכר שחשבתי – אולי זה לא הוא?
אקירה אמר, – הכל בסדר. ההחלטה התקבלה.

אחרי חודשיים הוא כתב לחיים:
– התגרשנו, אני חופשי. סוף סוף אוכל לסיים את עבודת המחקר שלי.
אחרי זה היו עוד מכתבים. חיים קיבל ברכות בכל חגי ישראל וגם הוא בירך את אקירה בכל החגים היפניים, אפילו ב-22 בפברואר – יום החתול.
שנתיים לאחר מכן, אקירה הודיע שהוא נהיה רופא. שנה לאחר מכן, שהוא התחתן עם הסטודנטית שלו ושהוא מאושר.

כעבור בדיוק שלושה חודשים הגיע ממנו המכתב הבא, “סבא רבא שלי היה סמוראי, ואני שונא כשמשפילים אותי. כשהיא הייתה סטודנטית, היא הייתה צייתנית, וברגע שהפכה לאשתי היא הפכה לוונדליסטית.” ועוד הוא כתב שהוא נמצא במשבר נפשי גדול, שטוב לו רק כשהוא לבד, ועם הציפורים (שכחתי לומר שהוא, במקצועו, חוקר ציפורים).
חיים ואני חשבנו זמן רב איך לענות. החלטנו לענות את האמת.

כתבנו שזה לא פשוט לאדם להסתדר עם אדם, זה בטוח. אנחנו בודדים, גאים, פגיעים, כאלה אנחנו. אבל עלינו איכשהו לפתור את המצב. בדיוק כאן חכמת הקבלה מסבירה איך עושים זאת.
עצרנו בזה. חשבנו, העיקר לא ללחוץ.
אם הוא ירגיש שהוא זקוק לזה, הוא יכתוב, “תשלחו משהו, אני אקרא.” הוא לא ענה.

עברו כמה שנים. זה היה כבר ב-2015. מכתב מוזר הגיע ממנו: “אני חולם להתחתן עם רובוט”, הוא כתב. ואז, הוא הסביר: “אישה-רובוט לא מולידה, מתנהגת בצורה מדהימה במיטה, מבשלת יותר טוב מאשר במסעדות, מנקה, מקבלת אותך אחרי העבודה, מחבקת, אומרת “יקירי “, אומרת, “אני כל כך התגעגעתי אליך, אתה הכי טוב”. לעולם לא מתחילה מריבות ולא דורשת שום דבר לעצמה. רק נותנת, נותנת ונותנת.

היה ברור שהבחור סבל הרבה ורק רצה לשים לזה סוף.
– הוא כותב בצורה מאוד משכנעת, – אמר חיים. – אני לא חושב שאנחנו צריכים לשכנע אותו.
החלטנו לכתוב באופן עקיף שאנחנו לא יודעים הרבה על רובוטים, אבל בכל זאת אקירה, יש להם לב ברזל.

אקירה ענה במהירות רבה: “לא. לבני אדם יש לב ברזל ולא לרובוטים. הרובוטים ולא בני אדם, יבנו, יכתבו, יעשו סרטים, יאהבו… הם יחליפו אותנו בכל מקום. אתה לא יכול לשנות את האדם, ואת הרובוט – כן.”
ואז אני וחיים החלטנו שאנחנו צריכים לענות כמו שאנחנו חושבים ויודעים. כך כתבנו: – אקירה היקר, הרובוטים יחליפו אותנו בכל העבודות, אתה צודק, בכולן בלי יוצא מן הכלל, למעט אחת.
אקירה, לא נצליח לברוח אחד מהשני! כל אחד הוא אגואיסט גמור, זה נכון, אבל אנחנו, המקולקלים, נצטרך לחיות יחד. להבין שאנחנו מקולקלים ולהתעלות מעל כל זה. וזאת תהיה העבודה היחידה שלנו. השאר יעשו הרובוטים שלך.
ובכל זאת, אקירה, אם אשתך רק “תיתן, תיתן, תיתן”, כמו שאתה כותב, ואתה רק תקבל, תקבל, תקבל, אז במוקדם או במאוחר, איפשהו יהיה קצר. זה החוק.
למכתב הזה הוא השיב בשני משפטים.
“אתם עיוורים שלא מבינים כלום. הקדמה עדיין לא הגיעה אליכם.”
וכבר הייתה שנת 2017.
אני זוכר זאת כאילו זה קרה עכשיו, נפתחת הדלת, חיים עומד בכניסה ומחייך.
– מה קרה? שאלתי.
– הוא התחתן עם רובוט, – ענה חיים.
– לא יכול להיות?! אני אפילו קפצתי.
– הוא קרא לה ריי, – אמר חיים. – הנה, תשמע. וקרא:
– התחתנתי עם רובוט, היא נפלאה, היא מבינה אותי, מכבדת אותי, היא אוהבת אותי, היא לעולם לא תשפיל אותי. כל מה שכתבתם על הקשרים, שאנחנו לא נוכל לברוח אחד מהשני, זה הכול שטויות.
שילמתי 100 אלף דולר עבור ריי, ועבור הנשים שלי שילמתי בדם.
חיים ואני הסתכלנו זה על זה, הרמנו ידיים וכתבנו: מזל טוב.
והוספנו: מכל הלב.

כבר למחרת, החלו להגיע מאקירה הודאות קצרות כאלה עם תמונות: “מאוד מאושר”. “זה התבשיל שהיא הכינה לי”. “זו הדירה שלנו”. “היא לא נוגעת בניירות שעל השולחן שלי”. “היום היא הרגישה שהיא צריכה לומר – אתה בטח עייף, אתה חייב לנוח”, הם מרגישים הכל, הרובוטים.

ואז הייתה הפסקה במכתבים, כמעט שנה, והנה לאחרונה הגיעה ממנו שאלה: “האם יש הסבר מדוייק כיצד לבנות מערכות קשרים בין אנשים? או שזה רק האמוציות שלכם? אם ישנה, תגידו איפה אפשר לקרוא על כך. אבל במדויק.”