ישראל והעולם כללי נפש האדם סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

האהבה שלא מתה

ביום הזיכרון לשואה אני רוצה לדבר דווקא על אהבה.
זה היה בשנת 1998. גרתי בישראל כבר שמונה שנים.
עשיתי סרטים. כל הזמן חיפשתי בטירוף, איפה אפשר להרוויח עוד כסף.
לא זלזלתי בשום הזדמנות, גם לא בבחירות.
ואז הגיע לידיים שלי יומן. קראתי אותו ולא יכולתי להפסיק.
מסביבי הכל סוער, התנגשויות של מנהיגים.. זה הזמן להרוויח כסף..
ואני שוכב על הספה, מנתק את הטלפון ובוכה.

מאוט ילדה בת 12 כותבת לגרמן בן ה-24.
“לראות אותך!” – היא כותבת, – “להיות כל הזמן קרובה! אני לא יכול לחיות אפילו יום מבלי לחשוב עליך… רק אתה מחזיק אותי בעולם הזה… אני חיה אותך… ואת הנשיקה היחידה ההיא…”.
הרגשתי לא נעים להציץ לחיים של מישהו אחר, אבל לא יכולתי להפסיק.
העניין הוא שהיומן הזה מתוארך לשנים 1941-1943 וכתבה אותו מאוט, במחנה ריכוז.

חברותיה נלקחו לאושוויץ והן כבר לא חזרו מעולם, אחרים שמו קץ לחייהם מהייאוש.
והיא, מאוט, כתבה וכתבה לגרמן האהוב שלה ורק בזכות זה שרדה. היא תפסה את ניצוץ האהבה והחזיקה בו בכל הכוח עד שבשנת 1943 גרמן נשלח למחנה ההשמדה טרבלינקה.
היא חשבה שהיא לא תשרוד.
אבל היא שרדה.

את היומן הזה קיבלתי מילנה מקרובה, חברה וסופרת. נדלקתי.
ובאותו הזמן הופיע גם המפיק. המפיק הטוב ביותר בחיי – סוזנה.
באופן מהיר להפליא ילנה ארגנה את הבקשה, קיבלנו במהירות את הכסף הראשון מהקרן- לא הרבה, אבל בכל זאת משהו והלכנו לביתה של מאוט.

הייתי עצבני. פחדתי, אולי פתאום היא תסרב להצטלם.
הגענו. פוגשת אותנו אישה עם פרצוף ילדותי וחמוד.
אני מתחיל לדבר אתה והיא מחייכת, אבל סגורה לחלוטין. ידידותית, אבל הכל חיצוני מאוד.
היא מספרת, אבל לא כמו שהייתי רוצה.
בקיצור, הכל גרוע.

אני מחליט לקחת אותה בשיטת “הרעב”. במשך שלושה ימים אני “שופך” את כל הפילם, כשאני יושב מולה.
זה נקרא צילום הסתגלות.
והפילם יקר, הכל הרי מהכסף שלנו.
בסוף היום השלישי, בערב, היא נפתחת.
פתאום נוצר אמון. פתאום היא מבינה שאני לא מחפש לצלם משהו זול ואנחנו נהיים חברים.
היא הופכת למאוט הקודמת. היא צוחקת, בקול רם כמו אותה מאוט, בת ה-12.
בוכה. כמהה. שרה. מדברת אתו, עם גרמן, כאילו הוא יושב כאן, לידה.
וכבר לא שמה לב בכלל למצלמה.

ככה מתחיל הרומן הקולנועי שלנו.
בינתיים הכסף נגמר. אבל סוזנה הגדולה מארגנת לנו נסיעה למחנות ההשמדה שדרכם עברו מאוט וגרמן.
אנחנו נוסעים לצ’כיה ופולין עם קבוצה קטנטנה.
אני, פימה – מהנדס קול, ילנה מקרובה, אירג’י – הצלם הצ’כי וכמובן מאוט.
אנחנו נוסעים… ומצלמים.
מאוט חיה את הרומן הזה שוב ושוב. אני מבין, אם לא הייתה האהבה הזו, לא הייתה מאוט.
כך עובר יום הצילומים האחרון שלנו (כך חשבנו).
אנחנו מצלמים בבית קברות. עיירה צ’כית קטנה פרוסטייב.
על האבן חרוטים שמות הנספים ואלו שלא חזרו.
מאוט מסבירה לנו: זה מת פה וזה – שם, זה היה עורך דין וכל משפחתו לא חזרה.
– וזה – גרמן, – היא אומרת.
אני שואל: גרמן שלך?…
– כן, גרמן שלי, היא עונה.
ואז משהו דוחף אותי, ואני ממשיך לשאול:
-האם היו מקרים שאנשים נחשבו כמתים והם שרדו?
היא אומרת:
– היו, ומוסיפה, הנה למשל וולטר ברסלר, כתוב כאן שהוא מת, אבל הוא חזר… בחיים.
ואז אני שואל:
– ומה גרמן כתב לך במכתב האחרון?
היא מסתכלת עלי… ולפתע עונה:
– הוא כתב מהרכבת, כשכבר נלקח לטרבלינקה…
– מה? – אני שואל.
– הוא כתב, – היא פתאום אומרת באיטיות ואפילו בהתפעלות, – שיחכה לי אחרי המלחמה, בברלין, ברחוב ארביילשטראסה 3.
ואז אני שואל אותה שוב:
– והיית שם אחרי המלחמה?
– לא, – היא אומרת ומגמגמת… ומביטה בי. ואני רואה איך, פתאום, היא משתנה לנגד עיני. – לא הייתי, היא אומרת כך שבקושי נשמע.

בקיצור, מה אני אגיד לכם, חשבנו שזה היה יום צילומים האחרון שלנו. הכסף כמעט נגמר…
אבל לא יכולנו לעזוב את זה ככה.
ועם הכסף האחרון שנשאר אנחנו נוסעים לברלין.
אנחנו אפילו לא בודקים אם הרחוב הזה קיים או לא, פשוט נוסעים!
מגיעים. מוצאים את הרחוב הזה.
ואני מבקש ממאוט ללכת ברחוב אל עבר בית.
ושוב אני לא בודק אם הבית הזה נמצא או לא. בכוונה אני לא בודק.
אני מבקש מהצלם לצלם כל הזמן ולא להחמיץ, כי תהיה רק הזדמנות אחת.

היא הולכת.
היא הולכת ובקושי נושמת. התקווה חוזרת אליה פתאום.
עבורה שכבר נשואה, בת 70, עם שלושה ילדים, שמונה נכדים, פתאום חוזרת התקווה. מה אם הוא שם
ומחכה לה כל הזמן הזה… ?!
היא הולכת כמו על רגלי צמר גפן. כל צעד זה עוד תקווה.
ואנחנו מאוד דואגים עבורה. הולכים אחריה.
והמפעיל הרועד מצלם, כמו בפעם האחרונה.
והנה היא מתקרבת לבית הזה… לכניסה הזו…
הנה רשימת הדירות… והנה האצבע שלה מתרוממת מעל הכפתור… עוד רגע היא הולכת לצלצל…
ואולי הוא יפתח לה את הדלת, גרמן שלה.

זה כמעט סוף הסרט. קטעים ארוכים מאוד הכל מצולם בהילוך איטי.
ציפייה לנס…
שכמובן לא מתרחש.
את גרמן הרגו בטרבלינקה.
אבל אנחנו מאוד קיווינו. עד הרגע האחרון. מה אם הוא שרד?!
הסרט הזה לקח כמה פסטיבלים טובים, כולל אחד בניו יורק.
אבל נחתם בזיכרוני פסטיבל קטן ובקושי מורגש ביוון, בקלמטה.
אלא היו זמנים אנטי ישראליים. כל העיתונים היו נגדנו. הם אמרו לי בגלוי כמה שהם לא אוהבים אותנו. הם שאלו – למה באת?! במבט קדימה אני אומר: את הפרס הראשון קיבל את הסרט האיראני, את השני – הסרט של הרשות הפלסטינית… וכך הלאה, הכל באותו סגנון.

והנה מראים את הסרט שלנו.
מישהו אפילו עזב בהפגנתיות את האולם עוד לפני ההקרנה.
אני לא מצפה לניצחון. אבל אני רוצה לראות איך הם מגיבים.
ואני רואה מה אהבה עושה עם אנשים.
לאלה שמכוונים לגמרי נגד, בהתחלה הם מדברים בלחשושים ובקול רם, ואז הם פתאום מתחילים לראות…
פתאום הם מקשיבים. פתאום הם מפסיקים לזוז.
הם לא יכולים להסיר את עיניהם כשמאוט רצה ברחוב כדי לראות את גרמן בפעם האחרונה.

ואז, כשכל קטע הסיום מתרחש: היא צועדת בברלין, בציפייה לנס…
זה פשוט גומר אותם…
הנה מישהו כבר בוכה באולם.
ואני מבין שיש משהו שמאחד את כולם. יש!
ובשביל זה רק אני כותב, כדי לומר את זה שוב.
אהבה!
אתם תגידו – “בנאלי”
לא!
אני לא מדבר עכשיו על האהבה שבינינו, שהיא אגואיסטית לחלוטין.
אלא על האהבה שנמצאת מעלינו. סביבנו.
אני מדבר על חוק האהבה, שמחזיק את העולם האומלל הזה.
מחזיק תרתי משמע – כמו אמא.
שכולנו בתוך האמא הזו.
ואם רק היינו רוצים להתקרב אליה.
היינו פותרים כך הרבה בעיות.
ולא הייתה קורית השואה, אם היינו מבינים שהדבר החשוב ביותר הוא החוק הזה, חוק האהבה הגדול, היחיד!
אם נבין זאת – תבוא תקופה חדשה.

מאוט ואני חברים טובים.
היא הייתה בהרבה מהבכורות שלי ובחתונת בני.
הרבה זמן לא התקשרתי אליה. היא כבר מעל גיל 80.
כתבתי והבנתי שהתגעגעתי. אני אתקשר אליה בוודאות.

ושוב על אהבה

ושוב על מאוט והסרט “פגוש אותי”.
למאוט הייתה חברה קרובה במחנה. שמה היה זדנצ’קה.
הם למדו ביחד. יחד הם נלקחו למחנה, יחד הם רעבו, חלמו, היו עצובים, שמחים…
מאוט הראתה לי תמונה קבוצתית – ילדה קטנה עם עיניים גדולות יושבת למטה, בצניעות, בקצה, זדנצ’קה.
הם שלחו אותה לאושוויץ, כמו כולם, לנצח.
נראה שזה סוף הסיפור… אבל לא.
מאוט ואני מחליטים שנלך לאושוויץ. היא מעולם לא הייתה שם ותמיד רצתה ללכת. היא הרגישה רגועה אתנו. אנחנו נוסעים.
מגיעים לשם. מוזיאון עם ההיסטוריה המרושעת. מעולם לא הייתי כאן. סגן המנהל פוגש אותנו ואומר שאפשר כמו במוזיאון ללכת ולהסתכל בתערוכות שנמצאות מאחורי זכוכית ואפשר (תמורת כסף מסוים, אני לא זוכר כמה) להגיע ממש מאחורי החלון, למשל, למקום שבו המזוודות מונחות בערימה. כדי לראות אותם ישירות, בחי, ולצלם באמיתי.
מאוט אומרת שכמובן שעדיף להגיע קרוב אליהם, אל המזוודות.
אנו משלמים ומובילים אותנו אל מאחורי חלון ראווה.

אנחנו עוברים דרך כמה מסדרונות צרים, איפשהו צריכים להיות בעמידה, איפשהו להתכופף. התחושה היא שמובילה אותנו דרך אחורי הקלעים לבמה.
אנחנו מתכופפים ויוצאים… ישר אל המזוודות.
הרים של מזוודות. הרים!.. והריח הוא כל כך… ריח של אסון.
ואנחנו הולכים את דרך האסון הזה. ואז אני עושה טעות, אני שולח את הצלם קדימה, ואני הולך אחריו. וגם, מאוט מאחורינו, כמובן.
אני לא יודע איך זה קרה. הסתכלתי מתחת לרגלי כדי לא ליפול. בכל מקום יש מזוודות, המעבר ביניהם צר…
ותוך כדי הליכה טיפה הסתובבתי. ומתוך זווית העין ראיתי את מאוט…
היא עמדה קפואה כמו ציפור קטנה. המבט שלה היה לפניה.
אני לא יודע כמה זמן זה נמשך.
אולי דקה, אולי שתיים, או אולי רגע אחד…
והנה אני רואה, היא מרימה את ראשה, כולה נמתחת קדימה, מנופפת בידה… וצורחת! – זדנצ’קה-אה-אה!
אני עוד לא מבין מה העניין. אירג’י מתחיל לסובב את המצלמה. הוא מסובב אותה אל הצרחה של מאוט. יותר מדי לאט, כך זה נראה לי כמו בהילוך איטי.
– זדנצ’קה-אה-אה! מאוט צועקת פעם נוספת, אך שקט יותר. – זדנצ’קה-אה…
את זה אירג’י מספיק לצלם.
מאוט מביטה במזוודות.
ואני רואה, אוי אלוהים! אני רואה בכל ההר המזוודות המפלצתי, במקום הכי בולט, ממש לפני מאוט המזוודה של זדנצ’קה. וזה מה שכתוב עליה: “זדנצ’קה ברגר”… והכתובת שלה.
שתיקה פשוט מחרישת אוזניים, בלתי אפשרית. מאוט קפאה עם ידה מושטת קדימה. ואירג’ מצלם. הוא מצלם סצנה שאיש לא בנה, לא ביים, כי מי יכול היה לצפות שהכל יסתדר ככה. שמבין רבבות, לא, מאות אלפי מזוודות, המזוודה הזאת תעמוד במקום הבולט ביותר. מזוודה של זדנצ’קה. שנשלחה מיד לתא הגזים. והמזוודה נשארה…

לא, לא הייתי מבואס שלא הצלחנו לצלם את זה.
הייתי מודאג יותר ממאוט. היא הסתובבה והלכה חזרה. הלכתי אחריה, לא שואל כלום, אני דואג לה.
היא יצאה, הסתובבה אליי, ניגבה את הדמעות ואמרה, – כמה אני אסירת תודה לכולכם על מתנה כזו. נדהמתי – “איזה מתנה, חוויה שכזו?!”. והיא אומרת לי, – עכשיו היא חזרה אלי, זדנצ’קה שלי, עכשיו אני יכולה לחיות רגוע, אנחנו התראינו.