חינוך ומשפחה סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

היום שבו אדם נולד

היום הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה.
אל תכעסו שאני מפרסם פוסט שכנראה כבר קראתם, פשוט נראה לי שהוא מתאים.

אני מלמד סטודנטים כתיבה.
אני יכול ללמד כל אחד, העיקר שיהיה לו רצון.
אבל פעם נפלתי על תלמידה בשם מיכל. שאלתי את עצמי ‘מה אני יכול ללמד אותה?’
לאחר שנת הלימודים הראשונה הסרט של מיכל נשלח לפסטיבל בוונציה והתסריט נלקח להפקת הסרט המלא באנגליה.
מיכל הייתה בטוחה בעצמה. אפילו חשבתי, ‘הלוואי הייתי כזה.’
היא הקשיבה להרצאות שלי מעט מלמעלה, אבל לא החמיצה אף אחת. זה החמיא לי.
ואז איכשהו היא השפילה לידי בחורה אחרת. את ההכי שקטה בכיתה- אסתי.
היא פנתה אליה להתייעץ ופתאום אני שומע את מיכל אומרת לה: ‘את סתם מבזבזת את זמנך. עדיף שתביני את זה עכשיו מאשר אחר כך.’
קפאתי.
מיכל ראתה אותי ולא התביישה.
– ‘אסתי לא צריכה לחיות באשליות’ – היא אמרה כך שכולם ישמעו. ‘היא לא יודעת לכתוב. אין לה שום סיכוי להפוך לתסריטאית.’
– ‘תתנצלי בפניה’ – אמרתי. בקושי יכולתי להתאפק.
– ‘אין שום סיכוי’ – ענתה מיכל.

אני לא זוכר איך סיימתי את השיעור. לא יודע למה לא העפתי אותה מהכיתה. יצאתי בלי להגיד כלום.
הכל היה מגעיל בעיניי, היהירות של מיכל והכניעה של אסתי, והשתיקה של כל הכיתה.
אחרי כמה שיעורים, כבר הבנתי בבירור – מיכל היא אדם חולה.
היא לא מרגישה את כאבם של האחרים.
גם עם אסתי הכל התברר- היא הכירה את סגן ראש המחלקה שהכניס אותה לכיתה לכן לא הייתה הרבה אמפתיה כלפיה בכיתה.

ואז חלפו שבועיים, הגיע יום השואה. לימדתי בדיוק באותו היום.
מולי ישבו במאים ותסריטאים עתידיים.
הכנתי עבורם 20 מעטפות בהן הנחתי את המשימות.
כל אחד שולף מעטפה, כמו בהגרלה, והוא צריך היה לכתוב על מה שביקשתי.
שולפים מעטפות. מתחילים לכתוב.
אני מסתכל על מיכל יושבת וקוראת את המשימה.

בהתחלה, המבט כמו תמיד, מעט מתנשא.. ואז פתאום היא מסתכלת סביב.. מסדרת את השיער.. נאנחת.. זה לא אופייני לה.
עוברות כמה דקות. היא שותקת, לא זזה.
לפתע היא מרימה את היד.
‘כן?’ – אני אומר.
– ‘האם אוכל להחליף את התרגיל הזה?’
אני אומר ‘בבקשה.’
היא הושיטה לי את המעטפה, אני נתתי לה אחרת.
רגע לפני שפתחה אותה, היא נעצרה.
– ‘לא, אני לא רוצה לשנות’ – היא אומרת. – ‘כן, החלטתי שאני אשאר עם זאת, הקודמת.’
ומהרגע הזה, מול עיניי, פשוט מתחיל לרוץ סרט אמתי, דוקומנטרי, בלייב.

בהתחלה היא התחילה לכתוב במהירות ואז הפסיקה. היא הסתכלה על הדף, אני רואה לפי העיניים, שהיא לא קוראת, אלה רק מסתכלת על הדף ופתאום מתחילה לקרוע אותו.
ניגשתי אליה, בכל זאת דאגתי..
– ‘מיכל, אוכל לעזור לך?’
– ‘לא תודה’ – היא אומרת ובעיניה דמעות.

זה היכה בי. חשבתי שיותר סביר לראות אבנים בוכים, מאשר את מיכל.
‘מה כבר נתתי לה?’ אני חושב.
אני לוקח את המטלה שלה, קורא אותה.

“לילה אחרון בגטו ורשה. מחר מוציאים את כולם להשמדה. יודעים על זה גם במשפחה בה ישנם שני בנים – תאומים. ההורים אוהבים אותם בטירוף. הם משתגעים ולא יודעים איך להציל אותם. לפתע בלילה מגיע פולני לפנות את הזבל והוא אומר להם שהוא יכול להוציא ילד אחד בתוך הפח. אבל רק אחד. ושהוא עכשיו הולך כדי לחזור בחמש בבוקר.
והנה, מגיע הלילה שבו הם חייבים להחליט את מי להציל.”

אחרי ארבעים וחמש דקות, שני דפים שנרשמו בכתב יד משובח מונחים מול מיכל, כמעט ללא אף כתם.
– ‘תקראי’ – אני אומר לה.
היא מתחילה לקרוא.
“הלילה ניצב לפנינו. במהלכו שערותיהם של האב והאם נהיו לבנות בניסיון להחליט את מי הם הולכים להציל. זה, שהוא חם וחביב, יענקל’ה? או זה שעצוב ובודד – משה?
מיכל קוראת בצורה חלקה, כמעט ללא רגש.
שקט מוחלט עומד בכיתה. מתי דבר כזה היה?!”

היא קוראת על איך ההורים יושבים צמודים אחד לשני כדי שחס וחלילה הילדים לא ישמעו. בהתחלה לא מבינים איך אפשר להפריד ביניהם, הם בלתי נפרדים! לא יכולים לעשות זאת! לא, אי אפשר.
ואז הם מבינים שאין להם ברירה. שהם חייבים לבחור אחד מהם, כדי שיחיה. אז את מי לשלוח, מי?!.. יענקל’ה, חם וחמוד, שיהיה ללא ספק בעל משפחה עם הרבה ילדים ונכדים. או משה, עצוב, בודד, אבל כל כך חכם, שיהיה לו עתיד גדול, הוא כמו איינשטיין, מוישה שלנו!
הם לא יודעים מה להחליט, הם משתגעים, בוכים, שותקים, שוב מדברים, והזמן חסר רחמים, הוא לא עומד וכל תזוזת מחוג, כמו צביטה בלב. כל שנייה מכווצת את הלב! הם רוצים לשבור את המחוג של השניות, אבל מה זה ישנה..
וכך הזמן מתקרב לחמש.

ופתאום הבעל מבחין בפיסת שיער אפור ליד הרכה של אשתו. היא לא הייתה שם קודם. הוא מלטף את שערה ואומר: אני רוצה שהוא יוציא אותך.
היא נבהלת. היא רואה את עיניו, ואיך השמים של טרום השחר משתקפים בהם.
עוד יהיו לך הרבה ילדים, – הוא אומר. אני רוצה שתחיי!
היא רואה שידיו רועדות.
‘איך אוכל לחיות.. בלעדיך?’ היא שואלת.
הם שותקים, שתיקה ארוכה מדי כי הזמן אוזל..
והיא פתאום אומרת ‘אני יודעת מה נעשה.’
– ‘מה?’ – קולו לא נשמע, רק השפתיים זזו. – ‘מה?’
אנחנו נעשה הגרלה. תכתבי את השמות ואוציא אחד מהם.

וכך הם עושים. באיטיות, אבל עם הבנה שעוד מעט השעון יראה חמש, והאדם הזה יופיע, הפולני, ויהיה צריך להיפרד..”

בכיתה אף אחד לא נושם בזמן שמיכל קוראת.
היא כתבה כך שאנחנו רואים כל פרט.
ידיה הרועדות של האם והיד שלו האוחזת בעיפרון קצרצר.. הנה הוא רושם את שמות ילדיו..
אנו רואים איך הוא מכניס את הפתקים לכובעו המלוכלך. הנה הוא מנער אותו, כאילו היו בו הרבה פתקים, הרי יש רק שניים.
ואנחנו רואים, אני יכול להישבע, שאנו רואים איך לאט לאט, ידה של האם עולה כדי להכניס אותה לתוך הכובע ולהוציא אחד מהפתקים.
את זה.. לא. את זה..
היא מוצאת אחד.. תופסת אותו.. ולא יכולה להוציא את ידיה.
וכך היא קופאת, בלי לפתוח את האצבעות.
הוא לא מזרז אותה, לא, והיא לא יכולה להזיז את ידיה.
אבל לזמן אין רחמים, ולא ידוע איפה האלוהים, כי הדפיקה בדלת נשמעת.
הוא בא. זה שהכי שנוא והכי נחשק, הרוצח והמושיע, איש הזבל הפולני.
והיא שולפת את הפתק.
ופותחת את ידה.

– מוישה, – הוא לוחש. הוא הראשון שרואה את השם מכיוון שעיניה עצומות.
– מוישה, היא חוזרת אחריו.
ושניהם מסתכלים לשם, לפינת החדר בו ישנים ילדיהם האהובים.
ופתאום הם רואים כמה יפה יענק’לה, מחבק את מוישה בחלום.
הדפיקות חוזרות, הבעל קם בקושי רב והולך לפתוח את הדלת.
הפולני עומד בדלת.הוא שותק. הוא מבין הכל.
– ‘רגע, אנחנו נלביש אותו’ – אומר הבעל.
הוא בעצמו הולך למיטה, מפריד בזהירות את האחים, כך שיענק’לה לא יתעורר, לוקח את מוישה על הידיים ומתחיל להלביש אותו.
איך אפשר, לא להלביש את בנך, לא לשטוף את פניו, לא לשים פרוסת לחם בכיס שלו – זו הרי עבודה של אישה. אבל היא לא יכולה לעשות את זה, היא לא יכולה!
הבעל עושה הכל בעצמו.
והנה, עוד לפני שהספיק להתעורר כראוי, משה מועבר לידיו של פולני.
ורק עכשיו היא מבינה שזה לנצח.
ולא מצליחה להחזיק את הצעקה, רצה אל הילד ומבקשת ממנו ‘אתה רק תחיה, משה! אתה רק תזכור אותנו!
הבעל מנסה להפריד אותה מהילד.’
לוחש לפולני ‘קח אותו! קח אותו מפה!’
ומכאן הכל קורה בלי תקלות.
הפולני עובר בקלות את כל עמדות השמירה והבדיקות.
וכשהוא מוצא את עצמו מאחורי הקיר, במקום בטוח בו איש אינו יכול לראות אותו, הוא פותח את שקי האשפה, פותח את המכסה שבו הוא כיסה את הילד ביסודיות, כך שהוא רק יוכל לנשום. ואומר: “נו, יהודון, צא החוצה, הגענו.”
אבל אף אחד לא זז, יש דממה.
אולי הוא נרדם?! או חלילה נחנק?!
הפולני פותח הכל..
הילד איננו.
איך זה יכול להיות?!

הוא מסתכל סביב, הוא מפוחד, מבולבל, מבין שזה לא יכול להיות.
אבל זה כך.
בעל ואישה יושבים, בלי לזוז, מעל יענקל’ה הישן.
מה לומר לו כשהוא יתעורר?!
מישהו דפק דפיקות קטנות בדלת..
הלב שלה נפל למטה.
ומשהו התהפך בו.
כי רק אדם אחד יכול לדפוק ככה, ולא אף אחד אחר.
בפתח הדלת עומד מוישה.
הוא מחייך, המוישה העצוב שלהם, ואומר: “חשבתי, ושקלתי הכל, אני לא יכול בלי יענקל’ה..”

במקום הזה מיכל סיימה לקרוא.
מעולם לא שמעתי כזה שקט בכיתה.
טקסט כזה שנכתב תוך 45 דקות, אני לא זוכר.
מיכל אמרה ‘אינני יודעת מה לכתוב הלאה.’
מישהו הזיל דמעה.
מישהו ממש בכה.
האמיצים ביותר (חמישה מתלמידיי שירתו ביחידות קרביות) ישבו עם עיניים אדומות.
זה היה יותר חזק מכל הטקסים, דקות של דומייה, מהאבל – הכל.
לב אחד פעם בעצבות בכיתה.
אף אחד לא היה אדיש, לא.
ואז קרה משהו שבאמת שבגללו אני כותב את הסיפור הזה.

מיכל קמה לפתע ופנתה לפינת הכיתה.
היא הלכה לאסתי.
לא הבנתי את זה מיד.
אבל היא הלכה אל אסתי שגם בכתה.
ותוך כדי היא עצמה לא הצליחה להתאפק.
אסתי קמה לקראתה. הכיסא נפל.
מיכל תפסה את אסתי, היא הייתה נאה וגבוהה, על עקבים, ואסתי הייתה קטנה ונראתה כמו עכבר מבוהל.
וכך הן עמדו, מחובקות, מול כל הכיתה.
ומיכל אמרה בקול, כך שכולם שמעו.
– ‘אני מתחננת שתסלח לי.’
אסתי רשרשה משהו, מבוהל, אף אחד אפילו לא שמע את זה.
ומיכל הוסיפה עוד, כשהיא כבר מסתכלת עליי.
– ‘סמיון, תסלח לי אם אתה יכול. אני כזאת זבל!’
בקיצור, זה היה יום…
אני לא זוכר עוד כאלה.
הוא שטף את כולנו, ניקה, קרצף ושינה הכל.

והבנתי שאתה לא יכול למחוק אף אחד.
בכל אחד חי הניצוץ הזה, המכונה “ניצוץ האהבה” או “הנקודה שבלב”.
מכוסה בשכבה של לכלוך, חוסר רגישות, גאווה וכל מה שגררנו בזמן חיינו..
ופתאום השעון מתקתק, שרביט קסמים עולה.. והופ!
מתוכנו פורץ אדם.
הגיע זמנו להיוולד. ולאהוב.
מאז חלפו חמש שנים.
איפה מיכל?
איפה אסתי?
אולי הן יראו את הפוסט הזה ויגיבו..?