סיפורים מהחיים

היו לו את כל הנתונים

אני מלמד באקדמיה לקולנוע. חמישים סטודנטים לומדים בכיתתי. גברים ונשים, בגילאי עשרים וארבע ועד ארבעים, כבר לא ילדים.
אני שואל:
– מה אתם רוצים להשיג, לשם מה הגעתם ללמוד?
והם עונים:
– להתמקצע, לעשות סרטים טובים, לזכות בפרסים בפסטיבלים…
אני אומר להם ישירות, ומדגיש את דברי בכוונה:
– להפוך לשחקן גדול, זו לא מטרה עבור שחקן. לעשות סרטים נהדרים ולהתפרסם – זו לא מטרה עבור במאי. כל אלו אינן מטרות אמיתיות.
להשתמש בכישרונך, על מנת להעביר לאנשים משהו מאוד חשוב – זו מטרה אמיתית.
למשל, להעביר את המסר שאין לנו ברירה, לכל בני האדם, שניאלץ במוקדם או במאוחר להפסיק להתבודד ולהתחבר זה עם זה. לדבר על החיבור. על חיבור העולם. להעניק לאנשים תקווה.
להציג זאת בצורה מוצלחת, משכנעת. כמו שרק מקצוען מסוגל. בכדי שישמעו.
מה אם, להיות שחקן או בימאי מוצלח, דווקא למען זה?

אני שואל. אבל הם עדין לא שומעים.

ובדורי ישנן המון דוגמאות של חברה’ ש”נשרפו”!
כשהאגו והאמביציות עשו את שלהם, וחבר’ה כשרוניים “מתו” מקנאה בדרך להצלחה, משום ששמותיהם לא היו הראשונים שעולים בכתוביות, משום שהם לא בתפקיד הראשי, מאחר שהם מוכשרים, ואף אחד לא שם לב לכך…
הם בילו לילות שלמים בבכי מרורים על מר גורלם, שתו, הזריקו, עשו הכול כדי לשכוח את כאבם ולהמתיק את חוסר הצדק שממנו סבלו.
וכל זה משום שבחרו לעצמם מטרה לא נכונה!
אני מבהיר להם כמובן, לתלמידיי, שזוהי רק דעתי, שזו המסקנה אליה הגעתי בחמישים וארבע שנות חיי.

בסוף שנות השבעים כבר שירתתי שנה בצבא, הייתי מפקד מחלקה, סמל, כשלפתע שלחו אלינו לסוללה בחורצ’יק צעיר, ג’ינג’י, בעל תווי פנים של ילד, – יעקב סטפאנוב. הסתבר שהוא היה אחד השחקנים המובילים בתיאטרון הילדים של לנינגרד.
תיאטרון לנינגרד לילדים הצליח מאוד בזמנים ההם. הבמאי הראשי, קורוגודסקיי, הכשיר את שחקניו להיות הטובים ביותר, עמל להפוך את התיאטרון לטוב ביותר… ולזמן מה זה הצליח בידו.

באחד הימים התיאטרון היה אמור לצאת לסיבוב הופעות בעיר פריס, ויעקב, כמובן, היה אמור לצאת למסע עם התיאטרון. אבל משהו לא עבד שם כמו שצריך, בהנהלה, במחלקת אידאולוגיה. מזכירות המפלגה הקומוניסטית לא הזדרזה לפעול ולהוציא את האישורים הנדרשים, ולשכת הגיוס חטפה אותו ושלחה אלינו, לשלגים, ליערות, לזאבים, למחוז ארכאנגלסק, לידי הסמלים, ששמחו להריץ אותו.
וכך נפגשנו.

אני כבר סמל, ותיק, ויעקב חיפש אצלי הגנה מהפקודות, מהקור ומה”פזמניקי”ם”.
דיברנו לעיתים תכופות על אמנות, הוא היה נלהב, צעיר מאוד.
הוא סבל מחוסר החופש, מהמדים, ומחוסר הזכויות.
השתדלתי לעזור לו איך שיכולתי, אפילו ארגנתי לו אישור כניסה למועדון היחידה לזמן מה, – מקום ה-“VIP” שלנו. אבל הוא לא התסדר שם משום מה.

אבל זה לא נמשך זמן רב, שיחק לו המזל, והשירות הצבאי שלו נגמר מהר.
באחת הפעמים שהגעתי גמור לחדרי אחרי מסדר, נפלתי למיטה וצעקותיו של יאשה נכנסו לי לחלום:
– החבר הסמל, אף פעם לא אשכח אותך!

באו לקחת אותו.
מזכירות המפלגה הקומוניסטית סידרה את העניין, וזימנו את יאשה חזרה ללשכה להשתחרר… ולהצטרף למסע לפריס. ולאחר מכן לסיבובי הופעות בכל העולם.

סיימתי את השירות שלי. חזרתי הביתה. יעקב הזמין אותי למחזות. הוא הצליח מאוד, התקדם במהירות מסחררת!
הוא שיחק הרבה בתיאטרון. הוא רצה להתחיל להצטלם גם לקולנוע, והתחילו ללהק אותו לשחק גם בסרטים.
הוא רצה, כמובן, להפוך לשחקן גדול, כמו שלימד אותו קורוגודסקיי, והיו לו לכך את כל הנתונים. באותם הזמנים כל שחקני תיאטרון הילדים היו מפורסמים, מיוחדים ומרוכזים בעצמם.

ואז קרה מקרה, וכלאו את קורוגודסקי. ה”אבא” נעלם.
בלעדיו, התיאטרון החל לדעוך לאיטו.
יעקב הסתובב באולפנים של חברת ההפקה המרכזית “לן-פילם”, בחיפוש אחר תפקידים.
ליהקו אותו פחות ופחות. אני זוכר, שהוא הצטלם בסרט “המראה של הגיבור” באולפן בסבירדלובסקי בתפקיד טנקיסט בעל פנים חרוכות.
איפרו אותו כך שבקושי זיהיתי אותו. ולאחר מכן גם החליפו את קולו, על ידי דיבוב. עד עכשיו אני לא מבין, למה זה נעשה.
זו הייתה מכה עבורו. אני זוכר את זה כאילו זה קרה היום, הוא צעק, מכופף מכאב, במסדרון האולפן הריק למחצה:
– כלבים, אתם כלבים! קודם לקחת לי את הפנים, ואחרי זה את קולי!
ורידי צווארו התנפחו כל כך מהצעקות, שכמעט והתפוצצו.

לאחר מכן נפגשתי איתו מידי חודש סמוך לקופות של “לן-פילם”.
הוא לווה כסף מכל מי שהיה מוכן להלוות.
בזמן זה כבר התחלתי לקבל את התמלוגים עבור סרטי הראשון “צעקה לעזרה”, ידעתי שיאשה לא יחזיר את ההלוואה, אבל ריחמתי עליו.
בערך לאחר שנה-שנתיים, לא זוכר בדיוק, הוא כבר לא היה בין החיים.
הוא קפץ למותו מהקומה האחד עשרה. השאיר אחריו מכתב, אבל לא קראתי אותו, רק סיפרו לי, שהוא כתב על כך, שלא יכול לחיות כך, מעונה ובודד.

וכך הגיעו לסיומם חייו חסרי הכיוון של אדם מוכשר.
מטרתו הייתה – להיות אומן גדול, לכבוש את העולם.
ובזה כל האסון.