כללי לחיות בערבות הדדית סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

חמימות בלתי נשכחת

ושוב על חברות.
זה קרה בצבא. באזור ארכנגלסק. חורף.
אני הולך במסדרון של הצריף, לקראתי הולך הסמל, אני כבר לא זוכר מה היה שמו.
זה היה רק שלושה ימים מאז שהגעתי ליחידה שלי, הייתי עדיין ירוק.
אני מצדיע לו (אצלנו היו מצדיעים לסמל).
והוא נותן פקודה: “לוחם, תגיע אליי!”
אני ניגש אליו. הוא תופס אותי בחגורה (הוא בגובה 1 מטר 52 ס”מ).
מסתכל עליי מלמטה ומתחיל לסובב את החגורה, שהייתה משוחררת, לא לפי הנהלים ואומר לי בצורה מאיימת: “אתה לא מתבייש, לוחם?”

הוא מלפף את החגורה סביב ידו 6 פעמים. ואז הוא מביא מברשת שיניים ואומר: “6 נקודות”.
משמעות הדבר היא שאני צריך לצחצח 6 אסלות עם המברשת הזאת.
בלי סמרטוט, בלי סבון – רק עם מברשת השיניים.
טוב, אז אני מנקה… 12 בלילה, אני עדיין מנקה. השירותים היו מלוכלכים.

זה היה חדש בשבילי, סך הכול שלושה ימים מאז שהגעתי מהבית, אימא לא לימדה אותי דברים כאלה.
אני מקרצף… וחושב לעצמי, שלא אספיק לסיים עד הבוקר.
פתאום אני שומע רשרוש בקצה השני של השירותים… ומישהו שמתנשף בקול רם. אני ניגש לשם ורואה את קוליה טופסחלוב – הכרתי אותו רק שלושה ימים.
הוא היה יווני, מעיר יסנטוקי. וגם הוא מקרצף את האסלה, גם כן במברשת שיניים.

אני שואל, – ולמה אתה, קוליה? והוא עונה, – אתה לא תצליח כאן לבד. ומחייך.
מתברר שהוא ניגש לסמל וביקש ממנו שיאפשר לו לעזור לי.
והוא אמר לו: רק בתנאי שזה יהיה באותה מברשת. קוליה הסכים.

אז הרגשתי כזאת חמימות. אנחנו לא ממש מכירים, בקושי החלפנו כמה מילים לפני זה.
והוא לא היה צריך שום דבר ממני, הוא יכל לישון טוב.
מה הביא אותו לזה?
אז עברה בי מחשבה: “אני לא הייתי יכול לפעול כך.”
בחור פשוט, בלי להיות איזה “מלומד”, “אינטליגנטי”, הוא השאיר אותי פעור פה, עם המעשה הזה שהיה ללא כל חשבון. הוא פשוט הרגיש אותי ובא לעזור.

עברו יותר משלושים וחמש שנה. אני מבין שהיום אנחנו שונים, לא קל להיות חברים, ועוד יותר קשה לאהוב מישהו, אני מבין שאנחנו אגואיסטים גמורים, ועלינו להתאמץ כדי לשמוע אפילו אדם קרוב… אבל הוא לא נעלם, נשאר בזיכרוני, המעשה ה”פשוט” הזה של קוליה. ואני חושב שאם אני זוכר הכל, זה אומר שזה היה צריך להירשם בזיכרוני, כדי שאוכל לומר, “כך אני רוצה לחיות, כך לפעול, ככה להיות חבר”.

להתעלות מעל החישובים וללכת לקראת האדם. זה קשה. זה לא פשוט. אבל זה הכרחי!
תודה לך, קוליה. אני זוכר הכל, כל פרט, כל המחשבות והתחושות שלי. ואת החמימות שלך.