ישראל והעולם להיות ישראלי סיפורים קצרים

להיות עם חופשי בארצנו

מדברי בן-גוריון על בעל הסולם: “…אני רציתי לדבר אתו על קבלה, והוא רצה לדבר על סוציאליזם…” (ארכיון של בן-גוריון, יומנים, 08/11/1958).
המקובל הגדול, בעל הסולם עבר בין כל מנהיגי המדינה.
הוא קיווה שיקשיבו לו.

בתחילת אוקטובר 1945 הגיעה מכונית לאסוף את בעל הסולם.
הנהג היה בחור צעיר ועליז, כל הדרך הוא סיפר לבעל הסולם על כמה שיהיה לנו כאן “גן עדן לכל היהודים”.
הוא היה בטוח שהם יגיעו לכאן מכל העולם – כמובן, שהם יגיעו!
עכשיו הם יהיו יותר חכמים, עכשיו הם יבינו שהם חייבים להיות ביחד.
בעל הסולם הנהן לעברו, לא נכנס לוויכוחים.

הרכב נעצר ליד צריף נמוך.
בעל הסולם הלך דרך מסדרון ארוך, הבחור הצעיר הלך לפניו.
הבחור פתח את הדלת וצעק – “דוד, הבאתי אותו”- הוא הכניס את בעל סולם פנימה.

במשרד לא היו שום רהיטים מלבד שולחן ושלושה כיסאות.
בן-גוריון קם מן השולחן, קטן קומה ונמרץ, הלך במהירות אל עבר בעל הסולם.
הם לחצו ידיים.
– “הרב אשלג” – בן גוריון קרא לו בשם המשפחה, כך הוא היה רגיל.

– “אנחנו בפתחה של הקמת המדינה” – אמר בעל הסולם. – “בגלל זה ביקשתי להיפגש אתך.”
בן גוריון התיישב והציע לבעל הסולם לשבת.
– “הקיבוצים זה האב-טיפוס של המדינה העתידית שלנו” – אמר בן-גוריון.
– “צריכים לעשות רק תיקון אחד” – הוסיף בעל הסולם.
– “דיברת על אחדות. קיבוצים זה האחדות” – בן-גוריון הקדים אותו. – “דיברת על שוויון. זה הבסיס של הקיבוצים. דיברת גם על אהבה!.. הקיבוצים כבר חיים על פי החוק “ואהבת לרעך כמוך”.
האם זה לא כך?
– “לא, זה לא כך!”

– “נו ידידי, קשה מאוד לרצות אותך, בחיי! בשבילך, הכל תמיד יהיה לא בסדר. אבל זה כך!” – בן גוריון בכוונה עשה דגש, כדי שלא יהיה ספק . – “אנחנו נבנה חברה שוויונית!”
-“הקיבוצים לא ישרדו!” – אמר בעל הסולם.- “הם לא יוכלו לבנות כאן גן עדן. על הארץ הזאת.. אגואיסטים גמורים לא יוכלו לבנות גן עדן!”
– “סבלנו כל כך הרבה שזה טבעי שנהיה שווים” – התנגד בן גוריון.
– “דוד היקר, רק תיקון אחד צריך להכניס לקיבוצים, את הבורא… ואז הכל ילך כמו שצריך” – בעל הסולם עשה ניסיון נוסף להסביר.
אבל בן-גוריון הקדים אותו:
– “יקירי, אחרי המלחמה הזאת לא תכריח אותם לעשות תיקון כזה… הם, שאיבדו את קרוביהם, את יקיריהם, את הילדים, את ההורים… על מה את מדבר?! על איזה בורא אתה מדבר?”
– “אני מבין אותם, ואני מוכן להסביר, לפרסם… ללמד קבלה. הם יבינו הכל!”
– “אתה אדם תמים” – בן-גוריון התבונן בהתפעלות בבעל הסולם.
– “אני לא תמים.., לא” – השיב בעל הסולם. ולפתע השתתק. הוא הבין שלא יוכל להסביר. לפתע נעלמו הכוחות. לרגע. הוא הרגיש שהוא מתנדנד, הספיק לאחוז בכיסא ולהתייצב, לא הראה שום סימן.
– “ובכל זאת, אנו נבנה כאן מדינה עבור היהודים” – אמר בן-גוריון בצורה משכנעת.
– “עבור העולם” – בעל הסולם הוסיף בעייפות.
– “עבור יהודים הנרדפים על ידי העולם” – עמד על שלו בן-גוריון.
– “עבור היהודים, שיביאו לעולם את הידיעה על החוק העליון של האהבה.” – בעל הסולם לא ויתר. הכוחות חזרו.
– “ככה אתה קורא לבורא?” – שאל בן-גוריון.
– “זהו הבורא” – אמר בעל הסולם. – “הוא אהבה מוחלטת. כן! חוק של אהבה מוחלטת. של אחדות. זהו הבורא. אנו נמצאים בתוך החוק הזה. אסור לנו להיות באי התאמה אליו, אסור!”

בן-גוריון הביט בשתיקה בבעל סולם, כאילו שקל אם לדבר או לא. והחליט לומר:
-“עוד רגע צריך לבוא אליי אדם אחד, ידידי הוותיק, הוא עבר את כל הגיהינום של השואה… אין לך מושג מה הם עשו לו, שהיה כל כך מלא חיים ולוהט, לפני כן. אז, יקירי, הרב אשלג, אל תדליק אותו עם החוק העליון של אהבה… כל אלה שיצאו משם, הם כל כך חדורי זעם- הם יכולים לקרוע אותך לגזרים.”
– “אחרי שלוש שנים, כשאתה תהפוך לראש הממשלה, כל האחריות תיפול עליך, השיב בעל הסולם בכובד.”
– “הו, אתה אפילו יודע מתי תקום המדינה?”
– “שוב, תקשיב לי, המדינה הזאת יכולה להתקיים רק על פי חוקים רוחניים. בלבד!”

נקישות על הדלת קטעו את השיחה.
– “הנה, זה הוא” – אמר בן-גוריון. – “כמו תמיד מדויק. אני הזהרתי אותך..”
– “בוא כנס!” – הוא אמר בקול רם לעבר הדלת.

הדלת נפתחה ונכנס איש רזה , מאוד שקט, כפוף, עם עיניים עייפות וחיוך מאולץ.
הוא התקרב לבן-גוריון, שניהם התחבקו.
בן-גוריון עזר לו להתיישב.
האיש הפנה באיטיות את ראשו לעבר בעל סולם.

– “תכיר, זה הרב אשלג, אידיאליסט גדול” – אמר בן גוריון.
האיש בהה בבעל סולם. ופתאום החל לקום.
הרגליים החלשות סירבו להחזיק אותו.
הוא אמר בקושי:
– “יה-הו-דה…”
– “יענקל’ה!” – קרא בעל סולם…
– “יהודה…” – הוציא יענקל’ה. – “יהו-ו-ודה!”
בעל הסולם עשה צעד אחד לקראתו…
ויענקל’ה נפל לתוך זרועותיו. הוא נתלה עליו ולא היה מסוגל לעצור את הדמעות.
ולא התבייש בהם.

“יודה-ה, יקירי, – נאנח יענקלה – אם רק ידעת כמה פעמים אני נזכרתי בך שם, כמה פעמים התחננתי שתבוא אלי, שתסביר לי את החיים שלי… אם רק היית יודע, אחי האהוב!”
– “אתם… מתברר… מכירים?” – שאל בן-גוריון המופתע.
– “אנחנו מכירים מזמן” – ענה בעל הסולם, תומך ביענקל’ה.

חצי שעה לאחר מכן הם ישבו בכיסאות ויענקל’ה סיפר בלי לשחרר את ידו של בעל סולם, כאילו חשש לאבד אותו שוב.
– “ובכן..” – הוא אמר, – “אז הגיע הגטו וכל הזוועה הזאת מסביב.. ואז אושוויץ, שם העמסתי במשרפות את הגופות של אחיי ואחיותיי, ואחר כך הגיע מותי..”
– “אבל אתה לא מת..” – אמר בן-גוריון.
-“לא, אני מתתי” – ענה יענקל’ה ברוגע.
– “לא באמת..” – בן גוריון ניסה לחייך.
– “אתה מדבר עכשיו עם איש מת” – ענה יענקל’ה.
– “היי” – טפח בן-גוריון על שכמו של יענקל’ה, בעידוד. – “אנחנו נחזיר אותך לחיים! יש לנו עוד כל כך הרבה לעשות!”

יענקל’ה לא ענה. כל תשומת לבו הייתה מופנית לבעל הסולם.

– “אני אגיד לך מתי הבנתי שאני מת..” – יענקל’ה החזיק את ידו של בעל סולם עוד יותר חזק. – “זה היה אחרי הבריחה השנייה שלי מהגטו. הם היכו אותי והשליכו אותי עירום לתא בידוד. הייתה שם רצפת בטון והייתי יכול רק לעמוד. בקושי עמדתי. זה היה דצמבר. הרצפה הייתה מכוסה בקרח. ביקשתי את המוות והוא לא בא. כמה פעמים איבדתי את ההכרה … חזרתי לאימה הזאת ושוב ביקשתי למות. אני לא זוכר כמה זמן עבר, אבל כששוב התעוררתי בתא המוות הנורא והקר הזה.. פתאום הרגשתי איזשהו חום. הרגשתי חום, יהודה!
כאילו כיסו אותי בשמיכה חמה. כאילו אימא הניחה שמיכה חמה על כתפי.
כן, כן. לעולם לא אשכח את ההרגשה הזאת. חשבתי שאני יוצא מדעתי, אבל תמיד הייתי אדם מאוד פיקח, תמיד הייתי אדם לוגי, אתה הרי זוכר אותי, לא האמנתי בשום דבר אם לא יכולתי למשש אותו.
וכאן.. אז התחלתי להסתכל סביב, לחפש את הסיבה למצב שלי..”

בעל הסולם הביט בו בשלווה.
יענקלה לחץ את ידו בחוזקה.
בן-גוריון ניגש אליו, לא היה נראה כאילו האמין לדבריו – “אתה צריך לנוח, אחי.”

יענקל’ה הרים את ידו ועצר אותו. הוא פנה ודיבר לבעל סולם “הדבר החשוב ביותר זה מה שהרגשתי. הרגשתי..” – הוא היסס. – “הרגשתי..” – שוב הפסיק. – “אהבה”. הוא הנהן בראשו – “כן, כן… אהבה, יהודה, אהבה! ההרגשה הזאת מילאה אותי בגלים. איך להסביר את זה? איך להסביר את ההרגשה הזאת של אהבה אינסופית. של הגנה מוחלטת. של אושר עצום.
זה מה שהרגשתי שם, בתא הזה. זה היה אמיתי. אני זוכר כל רגע, כל שנייה. מעולם! אתה שומע, יהודה? מעולם לא חוויתי דבר כזה בחיי. כזה..” – הוא עצר בעוד מחפש את המילה – “הרגשתי ש… שאני חי! הרגשתי שזהו האושר!”
וכבר ממהר, כאילו חושש שיפריעו לו, שלא יספיק להגיד את מה שרוצה להגיד, יענקלה המשיך “וגם.. חשבתי.. חשבתי שזה היה שווה את זה.. היה שווה לסבול כל כך הרבה, כדי שיום אחד להרגיש דבר כזה..”

הייתה שתיקה שאיש לא רצה להפסיק.
-“ובכן, מה קרה אחר כך?” – בן-גוריון שבר את השתיקה.
יענקלה הביט בו, כאילו לא ראה אותו.
-“אחר כך הכל נעלם” – אמר.
“ומצאת את עצמך שוב בתא, באותם חיים..” -אמר בן גוריון.
אבל יענקל’ה לא ענה לו. הוא פנה אל בעל הסולם.
– “מיד נזכרתי בך” – הוא אומר- “כל הזמן הייתי נזכר בך, אבל אז התחלתי לדבר אתך כאילו אתה כאן, לידי, עכשיו.”
– “זה דבר נדיר מאוד, יענקל’ה, מה שהרגשת” – אמר בעל הסולם. – “זה קורה. זה ניתן לאדם לאחר סבל ענק, לא אנושי. הבורא נותן לו את ההזדמנות להרגיש מה זאת הדרגה התחתונה ביותר, הדרגה הראשונה של העולם הרוחני. זה ניתן כפרס על הסבל.”
– “ובשביל זה צריך לעבור את כל הגיהינום הזה?” – שאל בן-גוריון.
-“לא, לא צריך!” – ענה בעל הסולם. – “צריכים לבחור בדרך של אור ולא של סבל. זה מה שאני מציע עכשיו ואתם לא שומעים אותי. אותו מצב, אבל קבוע, לא רגעי, אלא תחושה מתמדת של אושר שאפשר להשיג בלי הסבל, עכשיו, בחיים האלה!.. ואתם לא שומעים אותי.”
– “אני? אתה אומר את זה לי?” – שאל בן-גוריון.
– “לך! המנהיג של מדינת ישראל העתידית”, אמר בעל הסולם. – “תאמין לי, אם אנחנו עכשיו נבחר את האור, אז הכל ילך אחרת.”
– “אבל כל זה לא נראה בר קיימא!” – קרא בן-גוריון.
– “החוק היחיד שאתה צריך לקבל עכשיו. להתעלות מעל כל ההיגיון הזה שהוביל את העולם למה שהוא עכשיו.” – בעל הסולם הרגיש שמקשיבים לו והתחיל לדבר בביטחון רב יותר. – “להתעלות מעל כל החשבונות שהיו ליהודים וללא יהודים לפני המלחמה.. היכן החשבונות האלה עכשיו? להתרומם מעל כל מה שנראה לא מציאותי. להתרומם ולומר: אני אבנה את המדינה על פי חוקים רוחניים. ישראל לא יכולה להיות כמו שאר העולם. כאן אי אפשר לחיות כמו שחיים כל העולם. ישראל היא ארצו של הבורא.”
– “אבל מה עומד מאחורי המילים האלה?” – בן-גוריון קם בפתאומיות.
– “רק דבר אחד, – לחיות על פי החוק “ואהבת לרעך כמוך” השיב בעל סולם. – “כדי לגלות את הבורא בינינו.”

– “ואתה יודע איך לחיות לפי החוק הזה?”
-“אני יודע.”
– “ואתה יודע איך לגלות את הבורא?”
– “כן. אני יודע!” – בעל הסולם ענה בביטחון וקם.
בן-גוריון שתק לרגע, ואז, הושיט בנמרצות את ידו לבעל סולם.
-“תודה רבה, הרב אשלג. יש לי עוד הרבה דברים להיום.”
– ואז פנה ליענקלה: – “תישאר איתי, אני רוצה שתיקח על עצמך את העבודה על הקיבוצים. בעל הסולם קם ופנה לכיוון היציאה.”
– “אני תכף חוזר” – זרק יענקל’ה לבן-גוריון ורץ אחרי בעל הסולם.
במסדרון הצר עמד יענקלה מול בעל הסולם.
הוא היה חייב לשמוע את התשובה.
– “זה לא יחזור?” – הוא שאל.
– “לא. זה ניתן לאדם רק פעם אחת” – ענה בעל סולם בגלוי. – “ולאחר מכן, האדם עצמו חייב לקבל החלטה.”
– “אתה רוצה שאני אלך אתך?” – שאל יענקל’ה.
– “במקרים כאלה, לא שואלים. או הולכים או נשארים” – ענה בעל הסולם.
– “אני חושב..”- התחיל יענקלה ועצר. “אני חושב שאני יכול לעזור לך.. אם אני אטפל בקיבוצים. אני צריך קצת להתחזק … ואז אני אבוא.”
– “בסדר” – אמר בעל סולם בפשטות.
– “אתה לא מרוצה ממני?” – שאל יענקל’ה.
– “אין כפיה ברוחניות, יענקל’ה. האדם הולך אחרי הלב. הלב שלך נמצא בעולם הזה לעת עתה, למרות הכל. ואתה לא יכול לדלג על זה. אבל כבר יש לך את ההתחלה של הרוחניות. יש. ואתה תגיע.”
– “אני אגיע.”

בעל הסולם חיבק אותו, הסתובב והלך לאורך המסדרון ליציאה. יענקלה הביט לעברו.
התלבט אם לרוץ אחריו או להישאר.

ונשאר.

***

חלפו שנים. ואנחנו עדיין מתלבטים אם ללכת או לא ללכת אחרי המקובלים. ולא נשאר הרבה זמן.