הרהורים חינוך ומשפחה נפש האדם סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

מורים לחיים

אנחנו נוסעים במכונית, בקושי זזים. זו אמצע עונת הגשמים והמים נשפכים מהשמיים בלי סוף.
לא רואים את הדרך אבל אתם יודעים, יש הרגשה טובה בלב.
ברדיו משמיעים ג’אז, מצאתי את ג’נין. ואני ממשיך בשיחה עם בני.
– בני, הייתי הולך להיות מורה – אני אומר לו.
בני נוהג ועונה תוך כדי:
– רק לוזרים -הוא אומר- או אדיאליסטים הולכים היום לבית הספר.

איליושה שלי, דוקטור לפילוסופיה. הוא עבד כמורה במשך שלוש שנים, הוא יודע מה הוא אומר.
– יספיק לך שנה – אומר הבן- עד שתקבל התקף לב. אני מכיר אותך, כך זה יסתיים.
היום בית הספר זו התאבדות.
אבא, זה לא כמו בזמנים שלך.
ואז חשבתי לעצמי, איך זה היה בתקופה שלי?

החיים התחילו להתגלגל לאחור עם הבזקי פנים של המורים והמחנכים.
כן, היו לי הרבה ובמי נזכרתי עכשיו?
מהגן את ראיסה איבנובנה – בקושי.
מבית הספר היסודי את לובוב סמירנובנה, במעורפל.
הכימאי השנון וסילי כלור, הפיזיקאי האירוני גאורגי איבנוביץ’, המורה הקשוחה למתמטיקה פולינה אפימובנה, רייסה ניקולאוונה היפהפייה.
כן, אני זוכר. אבל לא בחדות, הפוקוס מטושטש.
-מה, ממש אין שום דבר בולט? – שואל הבן.
ופתאום אני נזכר- נינל לבובנה מרקובה. היא הגיעה אלינו לכיתה כמחנכת ולימדה אנגלית. אבל לא זו הסיבה שנזכרתי בה אלא בגלל שהדאגה המסורה והכאב הופיעו לפתע בכיתה שלנו. אתה מבין? אכפתיות וכאב.
לא על כמה שנדע אנגלית או לא, אלא על איזה סוג של בני אדם אנחנו נהיה.
– בני אדם! – חזר הבן. הוא אהב את זה.
– פתאום אנחנו נפגשים בבית שלה – אני ממשיך – פתאום אנחנו מדברים על גיבוש הכיתה ולא על בחינות וציונים. פתאום אנחנו והיא, כמו שווים. פתאום זאת לא מורה קשוחה ליד הלוח, אלא אדם יקר לנו ליד הכיריים, מבשלת לנו משהו טעים להפליא.
זה כאילו התחלנו חיים חדשים. לא ידענו שזה אפשרי.
לא ידענו שזה כזה תענוג – פשוט לגלות אחד את השני, לדבר מלב אל לב. הרגשנו כמה שזה טוב… להיות ביחד.
ובדיוק כשאנחנו מתחילים להתרגל לחיים החדשים, מעבירים את בעלה לעבוד במוסקבה.
והיא עוזבת והכל נגמר.

בית הספר ממשיך אבל זה כבר לא אותו דבר.
שוב ימי חול, שוב שיעורים ובחינות. שוב מכינים אותנו לקבלת מדליות, ללכת לאוניברסיטאות, לעבוד במפעלים, או אפילו להוביל פרויקטים.. אבל מי צריך את זה?!
הבן מקשיב. מביט על הדרך. המכונית חודרת דרך הגשם ואני מתקרב למסקנה.
– הנה, בני, אני עשיתי שני תארים במכללה – אני אומר לו – ועוד כל מיני קורסים בנוסף. לקח לי שנים, עשרות שנים. ועכשיו, כשאני מביט לאחור, אני אומר לך, ניתן היה לעבור את כל הלימודים האלה תוך שנה אחת, אפילו תוך חצי שנה. חוץ מזה שאני יכול לנופף עכשיו עם התעודות האלה, אין בזה שום דבר.
לעולם, בני, המתמטיקה הגבוהה לא הועילה לי, קל וחומר הפיזיקה. לא הייתי מת בלי כימיה, הייתי שורד בלי ביולוגיה, כלכלה פוליטית, תורת הסגסוגות, תולדות הקולנוע והכתיבה…

אבל יש משהו שבלעדיו לא הייתי יכול לחיות.
הכבוד לאנשים הוחדר בי על ידי אבי.
כישורי תקשורת – מאימא. הניסיונות לשמוע את האחר, להזדהות עם הכאב של מישהו אחר – את זה למדתי בכל מקום שרק יכולתי. אספתי את זה טיפין טיפין, גם חוויתי את זה דרך הניסיון המר שלי.

מי לימד אותנו את זה?! אף אחד! החיים לימדו…
אחר כך גם הגעתי לדבר החשוב ביותר – להבנת טבעו של האדם, שכולו אגואיזם מוחלט, שאי אפשר למחוץ, לבטל או לצמצם. אתה יכול רק לעבוד אתו. וכאן, בני, כאן הבנתי מה צריך לעשות.
צריך לשים את כל המאמצים, ממש הכל, לא להשקיע בהשכלה- לא, אלא בחינוך.
עלינו לעסוק בדבר אחד בלבד – בחינוך האדם.
והאמינו לי! באמצעות “האדם” – כמו שמתוך מנסרה אופטית יוצאים כל הצבעים – מתוך “האדם” יגיע כל הידע. כי בתוך אווירה של אהבה, הכל נכנס ללא התנגדות- גם פיזיקה ומתמטיקה, הכל!
אני מתלהב, מדבר ומדבר, כי הבן מקשיב.

– הייתי מכניס מקצועות חדשים בבית הספר, במוסדות להשכלה גבוהה ובכל מקום. איך ללמוד להיות חברים. זה יותר רציני מכל המתמטיקות… מהי אהבה?! זה טוב יותר מכל פיזיקה.
מה זה האגואיזם, ואיך לגרום לו לא להפריד בינינו, אלא לחבר אותנו.
לא ביולוגיה ולא גנטיקה יעמדו במשימה הזאת.
איך לשמוע את האחר ואיך להרגיש אותו. ומהם הקשרים בינינו. וגם, מהי האחדות בסופו של דבר.

אח, כמה נושאים חשובים שלא עברנו בבית הספר או במכללה. ורק עברנו עליהם בחיפזון בחיים שלנו.
כמה דברים חשובים שהיו מגנים עלינו מכל הטירוף של ימינו כי הם היו מחברים אותנו.
הייתה שתיקה. אנחנו נוסעים, וחושבים.
– כל הנושאים האלה.. זה דבר נכון – אומר לפתע הבן – זה כמובן דבר חשוב אבל לא העיקרי.
– לא הבנתי.
– זה לא העיקר, אבא, – הוא נאנח. – העיקר זה, איפה המורים שיכולים ללמד את זה.
הסתכלתי עליו, הרגשתי שהוא פגע בדיוק בנקודה.
– הכל יצליח, אבא, אם נוכל להכין כאלו מורים.
ועכשיו נאנחתי בעצמי. וכנראה, בקול רם.
– רק אל תיאנח – אומר הבן. – רק אל תחשוב שאין אותם. הם ישנם. ונפשם כואבת
על הילדים. צריך רק ליצור דרישה כללית כזו כדי שחינוך האדם יהפוך לעיקר.
שכולם יבינו את זה שבלי החינוך זה הסוף!

כאן אעצור את הסיפור.
נסענו ודיברנו עוד במשך זמן רב.
הגשם נגמר והמגבים גירדו את הזכוכית היבשה אך לא שמענו אותם מכיוון שדיברנו על החשוב ביותר.
והיינו מאוחדים בזה.
אגב, היום בני מכשיר מורים כאלה, שהבורא ייתן לו כוח!