הרהורים לחיות בערבות הדדית נפש האדם סיפורים מהחיים סיפורים קצרים

עד שמבינים

אז עבדתי במפעל איז’ור, ובמקביל למדתי בקורסים של “לנ-פילם” וחלמתי שמישהו יבחין בי ואז אני אראה לכולם למה אני מסוגל.
הו, אז אני אראה להם, רק שיתנו לי הזדמנות!

והנה פעם אחת, אני ואשתי חוזרים מחופשה לדירת הקומונה שלנו ופותחים את הדלת.
השכנה שלנו עומדת דום, ומביטה בי כאילו אני לנין, ואומרת:
– התקשר אליך הבמאי מנשוב, זוכה פרס האוסקר ופרסים בינלאומיים רבים אחרים וביקש שתחזור אליו.
ביד רועדת היא נותנת לי דף עם מספר טלפון.
אני נבהל. מתקשר למספר. ומגיע לסגן שלו וולודיה קוצ’ינסקי.
הוא צועק לתוך השפופרת: “איי-איי-איי, איזה תסריט כתבת! אני ממש רוצה לצלם על זה סרט! מה דעתך?”

מסתבר שמנשוב אהב את התסריט שלי, והוא העביר את זה לסגן שלו, שממש רצה להיות הבמאי הראשי.
בקיצור נפגשתי עם וולודיה בדירתו במוסקבה, שליד תחנת “דינמו”.
ובכן הדירה, שבמרכז מוסקווה הייתה פשוט מדהימה, ה”מספרי שתיים” אז הרוויחו טוב מאוד.
אני מגלה שהוא עבד כבמאי שני עם אברשיטוב, מיכלקוב ובכל הסרטים עם מנשוב.
והנה הוא יושב מולי – גבוה, נאה, מקצועי… ורק מתלונן.
– אני לא יכול! – הוא מיילל. – אני לא הבמאי המשני, לא! הם עוצרים אותי במקום השני, ואני הראשון!
תשאל את מנשוב, איך אני עבדתי על הסרט “אהבה ויונים”? נו, תשאל, תשאל אותו! תשאל את יורסקי! את תנקוב.. תשאל… תשאל מי עשה שם את הכל!

אני ממלמל משהו, אומר לו שאני מאמין, אבל הוא לא מרפה וכמעט בוכה. מולי, מול אדם זר. אפילו פחדתי עליו. והוא לא משחרר – הוא מתקשר ל”מוס-פילם”, מזמין אולם צפייה, ואנחנו הולכים לראות את הסרט הקצר שלו. הסרט הקצר היה נחמד ומחמם את הלב בכיכובה של ילנה סולוביי. אחר כך אנחנו מנהלים שיחה ארוכה, אני משבח את הסרט שלו, והוא רק מתלונן על החיים… הוא אומר שהוא יותר מדי זמן בתור מספר שתיים, שהוא עבד “בשביל הדוד” במקום להיות עצמאי.

כבר אז, כשהסתכלתי על הכאב שלו, החלו להתעורר בי שאלות:
– בשביל מה כל זה?! הנה, כל זה – בשביל מה?! מהי המטרה?!
ומיד הייתי עונה לעצמי, ברוגז:
– מה זאת אומרת, בשביל מה?! להיות הבמאי הראשי. ליצור סרטים בעצמי… סוף סוף לבטא את עצמי!
אז, היה נראה לי שזאת המטרה האמתית.
אז, אני בעצמי רציתי להיות הראשון.

ובאמת אחר כך וולודיה קוצ’ינסקי “פרץ” מתוך המקום השני, והפך להיות הראשון.
הוא ביים כמה סרטים טובים. אולי אפילו טובים מאוד.
באותה תקופה עזבתי את הכל, עליתי לישראל וניסיתי לסלול את דרכי כאן.
יום אחד, מישהו סיפר לי, ככה בין הדברים, שיש כתבה על הבמאי קוצ’ינסקי. הם לא ידעו שאני מכיר אותו. הם אמרו, אתה לא תאמין, הוא ירה בצלם שלו מרובה ציד בדירה שלו ואחר כך התאבד. ואז הם התחילו להתווכח על כל מיני פרטים.
אני זוכר איך שזה הכה בי. למרות שנראה, שזאת הייתה היכרות שטחית, אבל אז הוא נעמד נגד עיניי, הוולודיה קוצ’ינסקי הזה, כאילו הרגע נפגשנו, הזדעזעתי: “אלוהים, על הם רבו? על מה? איך לצלם איזה סצנה? על האסתטיקה של הסרט? האם הוויכוחים האלה שווים חיים? אני זוכר, כל היום הייתי מדוכא, כאילו אני אשם במה שקרה.

מחשבות עליו הסתובבו בראשי, עליו ועל רבים אחרים שפגשתי, ידעתי, וכל הזמן ההרגשה הזאת – שלא מספיק דיברתי, לא הסברתי. למרות שמה כבר יכולתי להסביר אז, הייתי צעיר, נלהב, רציתי את אותו הדבר, כמוהם.
אני נזכר בגיאורגי יפיפנצב. הייתי בן 12 כאשר אני, בהתלהבות, בלי למצמץ, צפיתי ב-“נהר סאלן”. זה היה חזק. מאוד. אחד מסדרות הטלוויזיה הסובייטיות הראשונות. יפיפנצב כשחקן ראשי. יפה תואר, אמן, איך הוא שיחק!!

בסוף שנות השמונים אני למדתי בקורסים הגבוהים של במאות וכתיבה, היינו הולכים עם הכסף של מלגת הלימודים, למסעדה של בית הקולנוע. זו הייתה המסורת שלנו – סעודה עם שיפודים על האש וברנדי ביום של המשכורת. ופתאום אני רואה שלא נותנים למישהו לעבור בכניסה. והוא דוחף בכוח, עוד שניה קורע את החולצה שלו, אני מסתכל לראות מי זה – אפיפנצב. מאוד שיכור. אני לא זוכר איך הוא הצליח, אבל הוא נכנס. אנחנו הולכים בעקבותיו. הוא עולה במדרגות וצועק:
– הם לא מכניסים אותי, היצורים האלה! אמרו להם לא לתת לי להיכנס! יש כאן חגיגה, ופתאום אני לא מוזמן! לא בא בחשבון! אני רוצה להסתכל להם בעיניים!

אני זוכר כמעט כל מילה שהוא אמר. היה ברור למי הוא פונה.
הוא לא קיבל תפקיד בסרט הרבה זמן, סיפרו שהוא היה שותה בלי הפסקה.
ראיתי איך הוא תפס את הבמאי ויקטור טיטוב וצעק לו שהם קשרו קשר נגדו, שהוא יודע מי “סוגר לו את חמצן”, שהוא לא מפחד משום דבר ושאף אחד לא יעצור אותו.

הבטתי בו, והיה לי כל כך עצוב. ראיתי איך החיים שלו הולכים לאבדון.
ואז כשהייתי בישראל, נודע לי שזה נגמר בצורה טרגית, שפגעה בו רכבת משא כשהוא הלך שיכור על הפסים.. ככה זה.

אתם שואלים למה נזכרים יותר בסיפורים הטרגיים?
זה משום שהם מראים בצורה ברורה יותר את מה שאני רוצה לומר.
וגם בגלל שאלה אנשים שיקרים לי. וגם בגלל שאולי זה יעזור למישהו לקבוע מהי בעצם מטרת החיים שלנו ומהו האושר.
בשביל מה נולדתי כל כך חכם, מוכשר? כדי להראות את האינטליגנציה והכישרון שלי? כדי להתפרסם?
ועד שאתה מבין שכל הכישרונות ניתנים לא כדי לבזבז אותם על עצמי.. עד שמגלים כי משמעות החיים היא לא לחיות בשביל עצמך, אלא להתמוסס באחרים, כדי ללמוד לאהוב אותם.
עד שמבינים, החיים כבר עברו.