נשיות

את הרי הגבר בבית

גשם דופק על החלונות של רכב. הצחוק מתגלגל של הילדים עטוף אותי. אני נהנית מהרגעים הכל כך נדירים שאנחנו מצליחים לבלות ערב ביחד.
“אמא, למה לא הכרחת את אבא לבוא איתנו?”, שקט נתלה באוויר. שני הגדולים העבירו את מבטם ממני לקטן.
“איך אני יכולה להכריח את אבא, מתוק”, עניתי עם חיוך מאולץ.
“את, הרי הגבר בבית”…
את שאר הדרך עשינו בשקט מוחלט.
“את הרי הגבר בבית, גבר בבית, גבר…” התנגנו לי המילים בראש שוב ושוב ושוב.

לפני שני עשורים הייתי אולי שמחה לשמוע את המילים האלה. רציתי להיות עצמאית, חזקה, לשלוט בכל ובכולם, במיוחד בגברים. וזה בהחלט היה מצליח לי. הלכתי ללמוד כלכלה, מקצוע שהיה נחשב לגברי, רוב התלמידים בכיתה שלנו היו בנים. עבדתי במשרה מלאה בזמן הלימודים. מצאתי גבר שהיה מוכן לשליטה מוחלטת.
לימודים, עבודה, ילדים, הכל ביחד. בהתחלה זה היה מסב לי גאווה. אני יכולה לעשות כל כך הרבה דברים ביחד! מי עוד יכול לעשות את זה, כמה גברים היו עומדים בעומס הזה? כל ההחלטות המשפחתיות היו בידי. החל במה לקנות לארוחת הערב וכלה באיזו דירה לשכור ומתי אפשר לקנות.

אני אקבל כל החלטה שלך

סיימתי את התואר. התחלתי עבודה אמתית. ילד שני נולד בפער קטן מהראשון. עבודה מחוץ לעיר, פיצול פעמיים בשבוע ולהישאר עד שמונה בערב בעבודה, סידורים, שני תינוקות בבית. כשהקריירה לא התקדמה במהירות כצפוי, התווסף גם התסכול מעבודה. העומס על הכתפיים הקטנות החל לתת סימנים. לראשונה הרגשתי שאני רוצה לחלוק את הנטל, ההחלטות והחיים עם מישהו. “אין בעיה אני אקבל את ההחלטות, רק שב איתי, תחשוב איתי”. “אני אקבל כל החלטה שלך” אמר וסובב לי את הגב. הרגשתי כאילו הוא ירה בי. כאילו קליע קטן נכנס לי לתוך הלב. הכאב הרגיש כל כך אמיתי, פיזי לגמרי. אבל אני חזקה, אני יכולה, אני אקום, אני אחליט, אני אמשיך.

הקרירה לא הצליחה, כל ההבטחות התבררו כהבטחות סרק. שנים חלפו ושום דבר לא השתנה. עבודה, החלטות, בית, החלטות, סידורים, תואר שני, ילד שלישי. עם כל שנה שחלפה, עם כל החלטה, הכתפיים נשמטו עוד מילימטר. כבר לא הלכתי עם ראש מורם גבוה, חזה קדימה וגב זקוף.

העבודה גרמה לי לדיכאון. החלטתי לעשות שינוי. אני הרי מחליטה הכל לבד. ״מה שווה לי מקום יציב ובטוח אם רע לי? הרי רוב חיינו אנחנו בעבודה״. החלטתי. עזבתי, שיניתי. עברתי לעבודה אחרת, מעניינת, הערכה של הממונים, משכורת טובה יותר ו… הרבה פחות בטחון כלכלי. לראשונה הרגשתי שלא כל החלטה שלי מתקבלת בשמחה. אני רציתי עבודה מפרגנת והוא רצה יציבות.

בית בלי אישה הופך רק לארבע קירות

הקריירה החדשה דרשה ממני עוד יותר זמן. הילדים גדלו איפה שהוא בחיים אחרים, הרחק הרחק ממני. הייתי צופה בהם מהצד. במהלך השבוע הייתי חוזרת מאוחר, בסופי שבוע הייתי עייפה מכדי להשקיע בהם. גם בית בלי מגע יד של אישה הופך לרק ארבע קירות.
עוד זמן חלף ועניינים בעבודה השתנו, לא לטובה. אז קיבלתי עוד החלטה: פשוט לעזוב. לעזוב מיד, בלי למצוא חלופה. פשוט ללכת, לקחת קצת זמן, הפסקה, לחשוב. אחרי כל כך הרבה שנים של עבודה, פתאום היתה לי אבטלה והגיע לי קצת זמן לעצור ולנוח.

חצי שנה בבית. פעם לא הייתי שורדת את זה. הפעם זה היה גן עדן. ישנתי עד מאוחר. ניקיתי, סידרתי, שיניתי כל פינה בבית. הבית הפך שוב ל”בית”. נקי, מסודר, נעים. למדתי לבשל. כל יום הייתי מגלה הצלחה קולינרית נוספת. פתאום יש זמן לפדיקור, מניקור, טיפול פנים, מספרה. נרשמתי לחדר כושר.
פתאום הרגשתי אחרת. גם הבגדים בארון השתנו. שמלות וחצאיות שלא לבשתי מאז בית הספר הדתי, החליפו את כל המכנסיים. כבר לא רק שחור, המדפים בארון נראו כמו שדה פרחים צבעוניים – אדום, כחול, צהוב אפילו ורוד, אני לובשת ורוד…

והילדים. הייתי יושבת איתם שעות. התחלנו לדבר, לצחוק, לדון על כל מיני דברים. ארוחות משפחתיות החליפו ביסים גנובים מול טלוויזיה. לאט לאט התחלתי להרגיש… אישה. אהבתי את השינוי. אהבתי לדאוג, להכין, לשבת ולראות את בעלי אוכל, את הילדים עושים שיעורי בית. אפילו אהבתי לנקות. הרגשתי שהכול הרבה יותר טבעי, הרבה יותר נכון, הרבה יותר שלם.
השינוי שעשה לי כל כך טוב, התברר כלא מבורך בכלל אצל בעלי. הרי לא לאישה הזו הוא נישא. לא עם אישה כזו הוא הסכים לחלוק את החיים. משהו נקרע, נשבר ביחסים בינינו. הלחץ הכלכלי גבר, העסק שהתחלתי לבנות לאחר הפוגת האבטלה, כדי שיישאר לי יותר זמן לבית, לא התרומם מהר כמו שציפיתי והקרע ביני לבין בעלי התרחב יותר ויותר.

חזרתי למקצוע שלי, לעבוד סביב השעון. לקבלת החלטות בעבודה ובבית. הקריירה שוב התקדמה. הממונים פרגנו אבל אני כבר לא נהניתי מזה. משהו בתוכי עבר שינוי שאין ממנו דרך חזרה. האישה שהתעוררה בי סירבה לחזור לחור הקטן איפה שהוא בפינת הגוף בו הייתה חבויה כל השנים האלה. כל יום היא רצתה לפרוץ החוצה יותר ויותר. היה נדמה לי שזה המצב הטבעי שלה. שכל השנים פשוט סגרתי אותה בכלא, סגרתי את העיניים ואת הלב. שיחקתי תפקיד בסרט של החיים ואילו את התפקיד האמיתי, החיים האמיתיים, היו נעולים במנעול ובריח וצפו מאחורי הסורגים על המתרחש.

היום, בין לבין, אני מתחילה לחשוב איך היה נראה העולם שלנו היום אם המהפכה הפמיניסטית לא הייתה קורית. מה אם לא היינו מחליפים תפקידים? מה אם אישה הייתה קשורה יותר למשק הבית, והגבר היה דואג יותר לפרנסה של המשפחה, כמו פעם, הרי זה לא אומר שאישה פחות חשובה מגבר. האישה, בהתאם לטבע שלה, היא כוח מרוסן יותר, רציני, היא מאזנת את העולם, זה הכוח של הבית, של המשפחה. מנקודת המבט של המשכת המין האנושי, אישה היא החלק החשוב ביותר.
אם הטבע יצר אותנו שונים, אולי אנחנו צריכים לחיות באיזון עם הטבע? אולי דמוקרטיה טובה כשהיא חכמה, כשהיא מלווה בידע שמגיע מהטבע. אולי אם היא מנוגדת לטבע, היא לא תחזיק מעמד במבחן הזמן, ורק תהרוס את הכול?