הרהורים כללי סיפורים קצרים

שלום כתה א’

יש הרבה מעברים בחיים.
גן, בית ספר, תיכון, אוניברסיטה ועוד.
אבל המעבר הקשה בחיים, שיותר דומה ללידה- למעבר חד מהרחם החמים והמפנק בבת אחת לעולם תובעני, לחלוטין לא מוכר, אכזרי ומנוכר.
הוא היום הראשון לכתה א’.

מן הגן- גן העדן, הקטן הביתי. עם ילדים שגדלו מן החיתולים עד הילקוט ביחד. גננות מחבקות ועוטפות.
חופש לנוע לקפוץ לדבר לצעוק לצחוק לשיר, ההתחייבויות כרוכות בחמלה, מלוות בלטיפה.
פתאום בית ספר.

נכנסים בשער בתוך נהר של מאות ילדים דוחפים דורסניים ללא התחשבות, רועשים. אחזתי בידו הקטנה של בני שנצמד אלי כמעט בפחד, בתחושה שאין מקום לילדים קטנים כאלה בזרם הזה. בחצר הגדולה ההומה ורוחשת, מחפשים שלט ”כיתה א’ 1”.
השנה כבר יש 2 כתות א’ כבר יש ילדים שלא מכירים.
ילדים נכנסים לכיתה, כל ילד עם הורה, מכווצים עם עניים פעורות הסורקות את הסביבה החדשה הזרה. שולחנות עם זוג כיסאות ליד כל שולחן, כולנו עומדים כמו עדר כבשים בקדמת הכיתה ולא יודעים מה לעשות. בכניסה עומדת המורה חדוה והסייעת מרגלית, הן היחידות שמחייכות בחדר. חדוה כך נודע לנו, זו לה שנה ראשונה שמחנכת כיתה א’, אחרי שנים רבות בכיתות הגבוהות ז’ ח’. הבחנתי שהחיוך אצלה היה מהול במתח כשהביטה בנו.

המורה חדוה מוחאת כפיים ”בבקשה כולם לשבת” הילדים מסתכלים במבוכה זה על זה ולא זזים לא יודעים איפה לשבת.
מאחורי כל אחד תלוי ילקוט מלא שמגיע להם כמעט עד הברכיים והם כורעים תחת הנטל.
הסייעת מרגלית לוקחת כל אחד ביד ומושיבה, עם ההורה לידו.
הסתכלתי סביבי, כל כך קטנטנים ורכים מתכנסים בתוך עצמם, שותקים.

המורה חדוה: כותבת על הלוח ” שלום כיתה א”’. ואומרת ”ילדים להוציא מחברות’.
הילדים מסתכלים זה על זה, מה להוציא, התיק מלא כל טוב ומחברות בכמה צבעים. אף אחד לא מוציא. הם לא מבינים, המורה חדוה לא מבינה מה הם לא מבינים. ואז איזו הברקה עלתה בראשה כנראה. בחיוך היא הרימה מחברת כחולה ואמרה מחברת כזו. הצליח. כל הילדים הוציאו מחברת בעטיפה כחולה.
המורה חדוה: ”פתחו מחברת וכתבו מה שכתוב על הלוח” שלום כיתה א”’.
הילדים פקחו עניים המומות, אפילו שחלק ידעו כבר לכתוב את שמם, לא הסתדרו איך לפתוח ,מאיזה צד, מה לעשות, איפה לכתוב?!
המורה בהלם, אפילו את זה הם לא יודעים, מאיפה להתחיל?! כמובן שבכיתות ז’ ח’ הם כבר יודעים אבל ביום הראשון בכיתה א’ מסתבר שעדין לא.
צליל מנגינה מבחוץ, הילדים מופתעים מה זה?

חדוה: הפסקה, אף ילד לא קם, הילדים מצטופפים ליד ההורים. הם לא יודעים מה עושים בהפסקה. אני מלטפת את ראשו של בני הקט ומרגיעה ומסבירה שיש שעורים ובין השעורים יש זמן שאפשר לקום ולעשות מה שרוצים. ואז בכל זאת קמו כמה ילדים אבל נשארו בטווח בטחון ליד ההורים.
שוב אותה מנגינה מבחוץ, חדוה נכנסת שוב עם חיוך נחמד ומרגיע.

שעור שני.
שוב יושבים. הילדים כבר עייפים והסבלנות מתקצרת. פתאום נכנסת דמות שלישית. היא מסבירה על חוגים שאפשר להירשם ומספרת בקצרה על כל חוג. מסיימת מחייכת ויוצאת כלעומת שבאה.
הילדים מביטים זה בזה. כמה ילדים כבר תפסו פינה על הרצפה ונרדמו. ופתאום אחד הילדים קם לקח את הילקוט ופסע לכיוון הכניסה.
חדוה שואלת בהפתעה ,לאן אתה הולך? הילד ענה:” אני לא רוצה להיות בחוג הזה אני הולך הביתה”.

בסוף היום יצאנו ההורים בתחושה מעיקה לאן הבאנו את הילדים הרכים העליזים והתוססים שלנו, ששמחו כל כך להגיע סוף סוף ליעד הנכסף, כיתה א’.
המורה חדוה ומרגלית הסייעת נראו תשושות ושפופות.

אני מוכרחה להוסיף ולספר שבהמשך לאותו היום במשך כל השנה, הייתה חדוה נשארת עם הילדים הרכים האלה בכיתה בכל ההפסקות לשמור עליהם כשיצאו לחצר היה עליהם לאחוז בשמלתה הרחבה 20 ילדים והיא שמרה עליהם כמו על אפרוחיה. אפילו בטיולים נהגה לרכז אותם סביבה כמו אימא אווזה.
אחרי אותה שנה חזרה חדוה לחנך כיתות ז’ ח’.

לימים פגשתי את חדוה בשער הישוב. עצרתי לברך אותה. והיא חייכה בשמחה כדרכה.
היא אמרה לי ”את יודעת לעולם לא אשכח את אותה שנה שחינכתי את כיתה א’, זו הייתה השנה הקשה בחיי ומעל הכול היום הראשון של כיתה א’.
הם היו כל כך רכים חסרי ישע ואבודים. לא ידעתי מה לעשות אתם. לא יכולתי להתרגל ולהפסיק לדאוג להם עד היום האחרון של השנה.”
ועוד נזכרנו שתינו שיום אחד נכנסה ביום הראשון של הלמודים לכיתתה, כיתה ז’ ומולה עמדו כל הילדים שלה מאותה כיתה א’, היא עמדה ובכתה מהתרגשות ואמרה ”כל כך גדלתם שאני אפילו לא מגיעה לחבק אתכם”.
חדוה הייתה אישה די נמוכת קומה. אבל הילדים צהלו ושמחו כל כך לקראתה. היא הבטיחה בצחוק מתלוצץ שתיתן להם לצאת לבד לחצר בהפסקות.
חשבנו ביחד באותה פגישה מה ניתן לשנות במערכת כדי שילדים יוכלו להיכנס בשמחה ובטחון בשער בית הספר לדרך הארוכה במערכת זו.