www.kab.co.il

אין זמן, אין מרחב

מסתבר שהמושגים עליהם דיברו המקובלים לפני 2000 שנה, נמצאים בין התגליות החדשות של המדע המודרני. על זמן ותנועה לפי הקבלה

מאז ומעולם הטרידה סוגיית הזמן את המין האנושי. לאורך ההיסטוריה החליף מושג הזמן את משמעותו פעמים רבות. החל מהתפיסה המעגלית-מחזורית בימי הביניים, דרך הגדרתו של אריסטו את מידת התנועה, המצאת השעון המכאני בסוף המאה ה-13, תפיסתו המכאניסטית של רנה דקארט וממשיכיו בסוף המאה ה-17, מושגי הזמן והמרחב המוחלטים של ניוטון, תורת היחסות של אינשטיין, ועד לתורת הקוונטים של שלהי המאה ה -20 שפיתחה גישה חדשנית לנושא, ולבסוף תורת הכאוס.

חכמת הקבלה כשיטה עתיקה להבנת המציאות ומימושה נדרשה גם היא לסוגיית הזמן והתנועה, ובדומה לתחומים נוספים מציעה גם היא פרשנות ייחודית משל עצמה. ביותר ממובן אחד ניתן לומר כי המדע עשה דרך ארוכה כדי להגיע לאותם מושגים עליהם דיברו המקובלים כבר לפני אלפיים שנה.

זמן רוחני

את השורש לכל המציאות מכנים המקובלים בשם "עצמותו". מעצמותו יוצא אור במטרה לברוא נברא ולהַנות לו על ידי מילואו בתענוג. כלומר מטרת האור היא לברוא נברא שירגיש את האור כתענוג. משום כך קראו המקובלים לנברא בשם "כלי" או "רצון ליהנות", ולאור בשם "מילוי". כאמור, האור יוצא מעצמותו, בורא כלי וממלא אותו באור.

"זמן רוחני" פירושו סדרה של מצבים. בעל הסולם, הרב יהודה אשלג, כותב בספרו תלמוד עשר הספירות חלק א’ כי "זמן רוחני פירושו מספר מסוים של חידושי שינוי צורות, המסובבים זה מזה, קודם ואח"כ, פירושם סיבה ומסובב".

המקובלים טוענים כי במציאות הרוחנית זמן ומקום אינם קיימים כלל. מהי אם כך מקורה של תחושת ה"זמן" באדם?

תפיסתו של האדם את המציאות היא תוצאה של כלי החישה שלו. האדם מרגיש פרגמנט מסוים מתוך האור הכללי הנמצא מחוצה לו ומכנה זאת בשם מציאות. בעוברו דרך השכבות השונות של הרצון ליהנות, האור המורגש ע"י האדם יוצר תמונה מדומה. מקורה של הרגשה זו הוא המפגש בין הרצון ליהנות של האדם והאור המורגש על ידו. כאשר האדם מתעלה למדרגה רוחנית, המציאות שהוא חווה משתנה, וכתוצאה מכך הוא מתחיל להעריך את הזמן והמרחב בצורה שונה לגמרי. יחד עם הרגשה זו מתעוררת בו ההבנה שזמן הוא תוצאה של מוגבלות כלי הקליטה שלו.

בעת שהאדם מתחיל להבין את המבנה של הכוחות העליונים והרכבם, הוא מפתח מערכת יחסים שונה לגמרי עם העולם החיצון, וחי בממדי זמן ומקום שונים לחלוטין. אדם החי במקביל בשני העולמות, העולם הרוחני והעולם הגשמי, חי בהתאם לשינויי המצבים הפנימיים שהוא עובר, ולא על פי לוח השנה שעל הקיר. כלומר התקופות השמחות או הקשות שעוברות עליו הן ביטויים למצביו הרוחניים.

רשימו

בכדי להרחיב את ההסבר על מושג הזמן על פי חכמת הקבלה נדרש הסבר מקדים לאחד ממושגי היסוד הנקרא "רשימו".

מטרת הבריאה להַנות לנבראים יכולה להתממש רק כאשר הנברא ייהנה מהאור בצורה עצמאית. אם הנברא לא ישיג את המטרה בכוחות עצמו, הוא יישאר לא יותר מאשר בובה על חוט. בכדי לרצות לקבל את האור, הנברא חייב לדעת למפרע מהו גודל התענוג שישנו באור. הוא חייב להתמלא באור, להתרוקן ממנו ולהרגיש את הריקנות. רק אז נולדת בו תשוקה אמיתית לאור. בקבלה מתואר התהליך הזה ע"י המשפט "התפשטות האור והסתלקותו עושה את הכלי ראוי לתפקידו".

בכדי לאפשר לנברא להשיג את האור בצורה עצמאית, הכלי הרוחני שנברא מלא באור, הולך ומתרוקן בהדרגה בסדרה של פעולות רוחניות, עד למצב הנקרא "העולם הזה" בו הוא נמצא מרוקן לגמרי מאור.

בכל פעולה רוחנית, אחרי הסתלקות האור מתוך הכלי הרוחני, הוא משאיר אחריו שני "זיכרונות" מהמצב הקודם: זיכרון מהאור שהיה בכלי והסתלק, וזיכרון מהכלי עצמו. שני הזיכרונות הללו נחשבים לאחד ומכונים בשפת הקבלה בשם "רשימו".

כל תהליך השתלשלות המציאות מתחילתה ועד סופה בעולם הזה הוא שרשרת של מצבים שמעורר ה"אור העליון" ברשימות הנשארות לאחר כל מצב.

הדרך של הנברא מהעולם הזה חזרה אל שורשו הרוחני היא למעשה מימוש של אותן הרשימות, המסודרות כשרשרת קבועה מראש, רק בסדר הפוך – מלמטה למעלה. כלומר, הנברא, בהתעלותו מהעולם הזה לעולם הרוחני, חוזר על אותן פעולות שביצע הבורא בהשתלשלות האור מהעולם הרוחני לעולם הזה.

זמן ותנועה

כל "רשימו" חדש שמתגלה באדם, יוצר בו ביחס לאור העליון תמונה מסוימת של המציאות. התעוררות של "הרשימו" הבא "בשרשרת הרשימות" מעורר באדם תמונה אחרת. הרגשת השוני בין מימוש של "רשימו" אחד למימוש של ה"רשימו" השני מעוררת באדם הרגשה של תנועה, אולם אין זו הרגשה של זמן אלא של זרימה, האדם מרגיש את העולם זז סביבו.

במאמרים קודמים דימינו את האדם לקופסה בעלת חמישה פתחים שקולטת אינפורמציה מחוצה לה ומפענחת אותה כתמונה של מציאות. האמת היא שמחוץ לקופסה אין דבר מלבד "אור מופשט". האור לוחץ על האדם בצורה קבועה, ומכיוון שהרשימות מתחלפות באדם באופן תדיר, האדם מתרשם מהלחץ של האור העליון כל פעם בצורה שונה. התנועה המורגשת מחוץ לאדם היא למעשה תנועה פנימית, בתוכו, וחוץ ממנו אף אחד אחר אינו מרגיש אותה, אך האדם מפרש אותה כשינוי חיצוני. תנועה היא סדר של התחלפות מצבים.

סמיכות בין הופעת "רשימו" אחד לאחר, יוצרת באדם הרגשה של זמן. כלומר קצב החלפת הרשימות, קצב התמונות שבאות ומתחלפות, הוא שמעורר באדם את תחושת הזמן. מאחר וקשה להבדיל בין תנועה וזמן, ניתן לומר שהתנועה היא הנוסחה והזמן הוא הדיפרנציאל. הזמן אם כך נוצר כאשר האדם לא מתחשב בשינויים עצמם אלא בהבדלים ביניהם.

כל עוד האדם לא מימש את מטרת הבריאה "להיטיב לנבראיו", להתמלא בצורה עצמאית בתענוג הנצחי של האור העליון, האור ימשיך ללחוץ על הנברא ולעורר בו "רשימות" חדשות. התנועה אם כך היא תמידית והיא מכוונת לכיוון אחד בלבד, להתעלות רוחנית. במסגרת התהליך של מימוש "הרשימות" יש תקופה אותה האדם עובר בחוסר הכרה עד שמתעורר בו רצון להתפתחות רוחנית.

לימוד חכמת הקבלה מצייד את האדם בכלים לזרז את קצב החלפת הרשימות, "לזרז את הזמן". הבורא ברא את הבריאה במצבה המושלם, על האדם מוטל רק לגלות זאת. כך או אחרת האדם יגיע למימוש מטרת הבריאה, השאלה היחידה היא כמה מהר הוא יעשה זאת, ובאיזו צורה יעבור את הדרך. במילים אחרות כמה תענוג או ייסורים יחווה במשך התהליך. חכמת הקבלה פשוט מזרזת את קצב ההתפתחות, את תחלופת המצבים ההכרחיים עד למצב המושלם, הנצחי.

בתקופה שלאחר התגלות הרצון לרוחניות, האדם מתחיל להיות מודע בצורה חלקית להתגלות והתממשות "הרשימות" ובהמשך התהליך, עם כניסתו של האדם למימד הרוחני, הוא מטפס במדרגות הרוחניות תוך מימושן של "הרשימות" בהכרה מלאה.

זמן ותנועה מפי בעל הסולם

מתוך ספרו "תלמוד עשר הספירות":

"עוד נשאר לבאר דבר הזמן והתנועה, שאנו נתקלים בהם כמעט בכל מלה בחכמה הזאת. אכן תדע, שהתנועה הרוחנית איננה כתנועה המוחשית ממקום למקום, אלא הכוונה היא על התחדשות הצורה. שכל חידוש צורה אנו מכנים בשם "תנועה". כי אותו החידוש, דהיינו שינוי הצורה שנתחדשה ברוחני, במשונה מצורה כללית הקודמתו שבאותו הרוחני, הרי היא נבחנת שנתחלקה ונתרחקה מרוחני ההוא, ויצאה בשם ובשליטה לפי עצמה. שבזה היא דומה לגמרי למהות גשמית, אשר נפרד ממנה איזה חלק, ומתנענע והולך לו ממקום למקום. ולפיכך מכונה החידוש צורה בשם "תנועה".

ודבר הזמן בהגדרתו הרוחני תבין, כי כל עיקר מושג הזמן אצלנו, אינו אלא הרגש של התנועות. כי מוח המדמה שבאדם מצייר ומרקם מספר מסוים של תנועות, שהרגיש בהן זו אחר זו, ומעתיקם בדמיון "זמן" מסוים. באופן שאם היה האדם עם סביבתו במצב של מנוחה מוחלטת, לא היה יודע אז ממושג הזמן ולא כלום. והנה כן הדבר גם ברוחניים, שסכום מסוים של חידושי הצורות, הנבחנות לתנועות רוחניות, המסובכות זו בזו בדרך סבה ומסובב, מכנים אותן בשם "זמן" ברוחניות. ועניין "קודם ואח"כ" פירושו תמיד כמו סבה ומסובב".

"בזבזתי את הזמן ועכשיו הזמן מבזבז אותי"

הזמן והתנועה כסדרה של מצבים פנימיים המתגלים באדם בדרכו הרוחנית, מתוארים בכל סיפור הבריאה. שבעת ימי הבריאה הם שבע מדרגות רוחניות בהן האדם פוסע בהתעלותו מתחילת דרכו הרוחנית ועד למצבו הסופי המתוקן.

אחד החוקים המגדירים את המציאות הרוחנית נקרא "פרט וכלל שווים" – קרי אותו מבנה פנימי מחייב את היחיד ואת הכלל לפסוע באותה הדרך. על כתפי האנושות כולה מוטלת המשימה לעבור את אותם המצבים שאדם פרטי אחד עובר בדרכו "חזרה" לשורשו הרוחני.

שבעת ימי הבריאה כמצבים פרטיים של אדם בודד, עוברים על האנושות כשבעת אלפים שנה. ששת האלפים הראשונים שווים לששת ימי השבוע – ימי החול, שבמהלכם האנושות מצויה בצורה לא מודעת, ואחרי כן בתהליך מודע, מתקנת את עצמה. האלף השביעי, או היום השביעי, הוא יום שבת. שבת הוא מצב בו אור הבורא, האור העליון של הנאה ושפע ממלא את התכונות המתוקנות. למספר שבע עצמו משמעות רבה בקבלה. המערכת שמנהלת את העולם שלנו מורכבת משבעה חלקים. מכאן שהכל בעולם שלנו מתחלק לשבע או לשבעים: שבעת ימי השבוע, שבעים אומות העולם, נשמת האדם מורכבת משבעים חלקים, וגם חיי האדם נמשכים כשבעים שנה.

כל תהליך ההתפתחות של האנושות מורכב מ"שישה ימים – ששת אלפי שנות תיקון". על פי הלוח העברי, האנושות נכנסה לשנת 5765. בשנים שנותרו עד שנת ה-6000 האנושות כולה תצטרך לתקן את עצמה, ובאלף השביעי תתקבל התמורה לעבודתה.

הדבר היחיד אם כן שנותר לו לאדם לעשות הוא להתערב בצורה פעילה בתהליך ולזרז אותו. אלה המסוגלים להגיע לתהליך באופן אינדיבידואלי, ישיגו את מטרת הבריאה לפני האחרים ויגיעו להרגשת העולם העליון, להרגשת המציאות העליונה והמושלמת.

"בזבזתי את הזמן ועכשיו הזמן מבזבז אותי", מקונן ריצ’רד השני על מר גורלו באחת מיצירותיו הידועות של וויליאם שייקספיר. אילו הוא רק היה יודע שבמקום סדרה בלתי פוסקת של מכות חסרות פשר, יש ביכולתו של האדם לעבור את תהליך התיקון ואף לחוות אותו כיצירה, כהרפתקה מופלאה שהיא מעל לזמן ולמקום.

Skip to content