במלחמה הזאת עלינו לחזק את עצמנו כל פעם מחדש. לא להיחלש לרגע, אלא להגביר את הנחישות שלנו לנצח. הרוח הישראלית בינינו, כוח החיבור בינינו, כמו תמיד הוא שישמור עלינו בשתי החזיתות, הגשמית והרוחנית.
לכן לא להתפזר, אלא להתמקד. כנראה שאנחנו עדיין לא מספיק שונאים את המלחמה המתחוללת, כי אם היינו שונאים אותה, היינו כבר מעמיקים בתפילה לאיחוד האומה, לא מתפשרים בבקשה לשלומה.
כבר אמרו אבותינו החכמים שתפילה לאיחוד היא הנשק היסודי הבלעדי של ישראל. וכדי להגיע לתפילה כזו עלינו לפתח רגישות כלפי כל פירוד בינינו. לראות באגו המפלג דבר בלתי נסבל, שאין יותר גרוע ממנו, והוא האחראי לכל חולשה ורפיסות והפסד. ואז חיבור או פירוד יתבהרו כמקדמי תפילה לניצחון שלם.
“עיקר הכלי זין שלנו הוא תפילה, וכל זמן שאין אנו מייאשים עצמנו ממלחמה הזאת חס ושלום, ואוחזים עדיין הכלי מלחמה, בוודאי אנחנו מנצחים, כי כל זמן שהאדם מחזק את עצמו בתפילה וצעקה להשי”ת, הוא בכלל מנצח את המלחמה, כי זה עיקר הניצחון” (“משיבת נפש”).
העתיד שלנו תלוי בפנייה לכוח העליון, שהכול עובר דרכו ושום דבר לא קורה בלעדיו. הוא אחד וכוחו אחדות. אנחנו צריכים לקבל אותו כמנהל העבודה שלנו. להביא לפניו בקשה, והוא כמנהל העולם ייקח את התפילה ויחליט מה לעשות איתה. לכן בהיעדר בקשה מעומק הלב, שאלה אחת צריכה להיות בפינו: איפה התפילה שלנו, ישראל? איפה הבקשה שלנו למנהל?
