כל פעם כשבא עלינו כאב גדול, וביתר שאת בזמן מלחמה, מתעוררת השאלה: איך אלוהים, שכתוב עליו שהוא רחום וחנון, רב חסד וטוב ומיטיב, יכול לסבול פעולות מזעזעות כאלו של רצח, הוצאה להורג, ולא רק של חיילים, אלא של תינוקות ונשים, של ילדים וזקנים? איך?
ואין תשובה. אין מילים. כדי להבין את ה”שכל” של אלוהים, את מעשיו ואת תוכן פעולותיו, צריך לגלות אותו בשלמות ככל האפשר: מה מהותו, מהי תכונתו ומה הם חוקיו. מעצם השאלה מתבהרת תמונת מציאות, מתברר האופן שבו ברא ועיצב בעולמו זה כנגד זה את רעיון הצדקה, החיבור והעזרה ההדדית, אל מול האגו, האנוכיות והאהבה העצמית.
להבין את אלוהים אפשר בעיקר כשמתחקים אחרי פעולותיו במציאות, דרך השתוות התכונות אליו, כמו שכתוב, “מה הוא נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הוא נקרא רחום אף אתה היה רחום”. כלומר העיקר עבורנו זה ליצור בינינו אותם יחסים וקשרים להיות רחמנים וחַנונים, להיות קרובים וטובים, להיות חברים זה לזה. את החיבור הזה אנחנו צריכים להרגיש בלב, במוח, בכל הנשמה. מלבד זאת אין משהו של ממש שאנחנו יכולים לעשות היום, מתוך המאמץ שנעשה נתחיל לקבל מלמעלה תשובות מלאות, לא רק על היום, אלא על מה שקרה איתנו במשך כל ההיסטוריה, ואפילו נחוש מה שעתיד לקרות.
בהתקרבות הלבבית בינינו תתגלה רשת חוטי הערבות בינינו. יתגלה בחוש שאם מישהו מאיתנו לא בסדר, לא הוא אחראי ואשם אלא כולנו, כולנו, כמו שכתב הרב חיים ויטאל, תלמידו של האר”י הקדוש, “כל ישראל הם גוף אחד, וכל אחד מישראל הוא איבר אחד פרטי, כי זהו הערבות, שאדם ערב בעד חברו אם יחטא. לכן אף על פי שאין באדם אותו עוון, עם כל זה ראוי הוא להתוודות עליו, כי כשעשה אותו חברו, הרי כאילו הוא עשה אותו בעצמו”.
זה הזמן להתפרץ באהבה, בשלום, לא לסגור חשבונות אלא למחוק אותם ולפתוח את הלב. זאת תהיה החזרה שלנו בתשובה והמענה על כל השאלות הקשות.
