אדם יושב על הכורסה בבית וצופה בחדשות: מלחמה מתנהלת על המסך, ישראל נגד הטרור של ישמעאל. התמונה די ברורה. בתוך ליבו מתחוללת מלחמה דומה, מקבילה, אבל היא לא משודרת מול העיניים או מכה בתוף האוזניים – ישנה הפרעה בקליטת מלחמת הלב שלא נובעת מגורם חיצוני, אלא מגורם פנימי עוין, שלא מעוניין שנקלוט מה קורה שם.
בספר הזוהר הקדוש כתוב שלב האדם כלול מכל אומות העולם. יש בו בני עשו ובני ישמעאל, ויש בו גם בני ישראל. בספרי הקבלה נקראים עמי העולם בשם “הרצון לקבל לעצמו”, וישראל נקראים “הרצון להשפיע לה'”, לכוח עליון של נתינה. הרצון לקבל לעצמו הוא הגורם הפנימי העוין.
עוד כתוב בזוהר כי “בשעה שרצה הקב”ה לתת התורה לישראל, הלך והזמין את בני עשו, ולא קיבלוה”. אחר כך “הלך לבני ישמעאל, ולא רצו לקבלה”. ומסיים, “כיוון שלא רצו, חזר אל ישראל”. כאן נעוצה העוינות, מבחוץ ומבפנים. התורה שלא רצו לקחת בני עשו ובני ישמעאל, וקיבלו על עצמם ישראל, היא הוראה עליונה לנקות את הלב מאהבה עצמית, ולהשליט בו את הכלל “ואהבת לרעך כמוך”.
כענף גשמי לשורש רוחני, אנחנו רואים בחיצוניות, בעולם הזה, שלבני ישמעאל יש משיכה לארץ ישראל, אבל רצון לקיים את התנאים לקבלתה אין להם, כך שהיא לא בשליטתם. ובכל פעם שהם מצליחים לזנב בארץ, זה רק משום שעם ישראל בעצמו נופל. לאן נופל? לרצון לקבל לתועלת עצמם, לאהבת עצמית במקום לאהבת הזולת. כמו עכשיו, שמעדנו לסכסוך נורא.
עד שלא נפנה את תשומת הלב לפנימיות שלנו, לנקיות הדיבור והמחשבה, שתהיה טובה, שתחפש קרבה על פני הרצון לקבל לעצמו, תמיד נהיה בסכסוך בינינו ועם כל אומות העולם, במיוחד עם עשו וישמעאל.
למלחמה הפנימית, שהיא קשה ונסתרת, יש השפעה מכרעת על המלחמה החיצונית, וחייבים לעבוד בשתי החזיתות בעת ובעונה אחת, אחת בלבד לא תנצח. לכן עלינו לחנך את עצמנו לכך שהקשר בינינו קובע את סדר היום הלאומי שלנו. לעבוד כל יום לנקות עוד קצת את הלב, עוד קצת להתקרב, עד שלא יישאר יותר אויב שיקום בתוכנו, בינינו, עלינו.
