במשך היום אדם נפגש עם אנשים ברחוב, עם חברים לעבודה או עם משפחה מורחבת. גם אם החליט שהוא לא מתעסק בפוליטיקה כי יש מלחמה וצריך להתרכז בהצלחה ובמחשבה על החיילים, כשמתחיל הסחרור של “מי אשם” הוא נופל בו כמו טירון, מגייס את כל כישורי הוויכוח והשכנוע כדי להוכיח מי אשם בעיניו. הכעס עולה, הקולות מתגברים, המלחמה מתחילה, והחיילים, הלוחמים עבור כולם, נשכחים מהלב.
אם היינו נותנים לעצמנו לברר מי אשם, לא מתוך עמדה של הצדקה עצמית אלא מתוך שורש מהותנו, היינו מגיעים מהר מאוד למסקנה שכל ישראל אשמים. לא שמרנו על דרכנו ולכן עלינו לתקן את צעדינו – ובזה אנחנו צריכים לחזק זה את זה. לא ליפול לבכי, חרטה ובקשות סליחה. להיפך, לומר שאנחנו חייבים עכשיו, בעיניים פקוחות, לראות איך אנחנו הולכים בדרך לחיבור, לשלום, להשלמה הדדית.
למקרה שנקלעתם לשיחה פוליטית, כדאי מראש להתכונן ולייצב בפנים דעה חזקה שלא נופלת למלכודות: החיבור בינינו הוא הכוח היחיד שלנו. ואם מכוונים את החיבור לכוח העליון, האמצעי בין ימין ושמאל, אז לא נמצאים בצד פוליטי כלשהו, אלא במרכז הבריאה. משם אנחנו יכולים להצליח באמת. לא להצליח לנצֵח בוויכוח, אלא להצליח להוכיח לכל הנוכחים שהחיבור בין כולם הוא למעלה מכל יריבות.
עם הידיעה המוצקה הזאת צריך גם לפנות לעזרת הכוח העליון. אם הוא ברא, אז שיחבר אותנו יחד, שיאסוף את כולנו לקבוצה אחת, לעם אחד, עַם ה’. לבד אנחנו לא יכולים. תַּראֶה לנו ותלמד אותנו באיזו דרך עלינו להחזיק את עצמנו אחד כלפי השני, מה לחשוב ומה להרגיש זה כלפי זה. כי אם לא תעזור אז תמונת המלחמה הזאת לא תסתיים היום ולא מחר, אלא רק בעוד שנים, אם בכלל.
