מילואימניקים שלא ראו את הבית מעל חודשיים מגיעים הביתה ונכנסים להלם. בלי שידעו, בבית המשיכו כל הזמן הזה במלחמות פוליטיות כאילו אין אלוהים ואין מלחמה. כל רוח הלחימה והאחווה שמילאו להם את המפרשים בחזית מתרוקנת בבת אחת. תארו לכם, ככה הם יצטרכו לחזור לחזית, ובשביל מה, כדי שבבית יוכלו להמשיך לעשות בשקט מלחמה?
עכשיו, אפשר לבכות על המצב, “אוי אוי, זה נורא”, אבל למי זה בדיוק עוזר? זה אפילו מזיק עוד יותר. ואפשר לצאת כמו אריות להילחם על החיבור בינינו, כדי להחזיר להם גב יציב ורחב, ורוח עורפית שתלווה אותם כל הקרב.
צריך להבין, המלחמה באויבים שם היא אינסופית, היא בור בלי תחתית, ואנחנו כאן, באחדות, בחיבור, יכולים לעשות לה סוף. לא לבד. לאחד את עם ישראל אי אפשר בלי כוח עליון. כי יצר השנאה בתוכנו כמו האויב החיצוני, הוא בור אינסופי: אם מנטרלים אותו במקום אחד, הוא נפער במקום אחר. כל אחד סוחב איתו אגו גדול על הלב ולא יכול להפוך את עצמו בעצמו מאויב לאוהב, לכן אנחנו צריכים את הבורא לצידנו, שינהל אותנו בצורה קצרה ונכונה לניצחון במלחמה על האחדות, על הבית.
הלוא ממילא גם את ההתעוררות הזאת לראות איך אנחנו מתנהגים בזמן שהחיילים בחזית, הבורא נתן לנו עכשיו. הרי הפילוג ישן נושן, החידוש הוא שאנחנו מסוגלים להכיר בו, להרגיש אותו, להיבהל ממנו. כלומר הכוח העליון הוא ראשון והוא אחרון, הוא התחיל בפעולה, הראה לנו את רוע המלחמה בינינו, והוא יגמור בעדנו, באהבת עם ישראל.
המלחמה על החיבור דומה לריקוד בין שניים, כמו טנגו עם הכוח העליון: צעד אחד אנחנו, צעד אחד הוא, עד לניצחון. אומנם להרגיש מתי תורנו להתאחד בכוחנו ולהבחין איפה הנקודה שבה אנחנו לא מסוגלים ואז לתת לו להוביל, זו משימה מורכבת, ריקוד שדורש עדינות הנפש. אבל אם נרצה ללמוד אותו עבור החיילים הוא יבוא לנו באופן טבעי, כמו תנועה שידענו היטב ושכחנו, ועכשיו נזכרים בה.
