הפחד הזה שיחדרו לך הביתה כמו שקרה ביישובי העוטף הפך לנחלת הרבים, ממלא חלומות ביעותים, רודף ישראלים בהקיץ. כאילו גילינו שבכוחנו היה לבנות מדינה שהיא מרחב מוגן ליהודים, וכל מה שבנינו הוא צריף רעוע שבאה רוח רעה ופירקה, השאירה אותנו חשופים, רועדים בין השברים.
יכולנו לבנות מדינה ובנינו צריף של ויכוחים. עמדנו בו שקועים בוויכוח מי יותר חכם, יותר צודק, יותר מצליח, בזמן שרוחות רעות התקרבו ואפילו לא שמנו לב. זאת לא הייתה בנייה. בנייה יהודית נקראת חיבור, הרכבה בין כולם. זה היסוד המוצק הנצחי, היחיד, לבנות עליו מדינה מתאימה לרוח העם.
ובכל זאת, “עת צרה היא ליעקב, וממנה יוושע”, כמו שאמר הנביא ירמיהו. למרות שהפחד רובץ על הלב, אנחנו יכולים לקום מהמצבים הרעים ביותר, להתעלות ולגדול, להתחזק ולהצליח יחד. כי לפחות עכשיו אנחנו מבינים שאין ברירה, אנחנו חייבים לקום ולנצח.
סוף סוף אנחנו מגיעים למה שקרוי במקורותינו “הכרת הרע”. מבינים מה הורס אותנו, ומכאן מתעורר חוש פנימי איך בונים, איך נבנים. קודם עלינו להבין שאם אנחנו ממשיכים לבנות כמו עד היום, אנחנו הורסים במו ידינו אפילו את רצפת הצריף הרועד תחתינו. ומכאן נתחיל ללבן לבנים של אהבת ישראל, להניח אותן ולבנות מדינה בעלת עוצמה ליהודים, שתהיה גם מרכז רוחני לכל העמים.
לשם כך נולדנו כאומה, זאת מטרת הכוח העליון בקיבוצנו כאן, שנהיה דוגמה לבניין חברה של אחדות אנושית שמקרבת אותה אליו, אל האחדות העליונה. נקווה שהמקום הקשה הזה יישר אותנו ויכוון לבנות בניין איתן מתאים למטרה הזאת. “בניין האומה והתגלות רוחה הוא עניין אחד”, כתב הראי”ה קוק, “וכולו הוא מאוחד עם בניין העולם, המתפורר ומצפה לכוח מלא אחדות ועליונות, וכל זה נמצא בנשמת כנסת ישראל”.
