“עם כלביא” מזוהה היום עם הצלחה צבאית מזהירה ורגעי גאווה לאומית, אבל שורשיו עמוקים הרבה יותר. איזה סוד עתיק מסתתר בו?

איך בכלל יכול להיות שחכמת הקבלה, שהייתה נסתרת מאות שנים, פתוחה היום לכולם, בכל מקום בעולם, ובחינם?

לפעמים אנחנו מרגישים ריקים, צמאים למשהו שיחזיר לנו חיות. גם כשנראה שהכול בסדר, בפנים יש צמא שלא מרפה.

למה כשנגמרת מלחמה בחוץ, בפנים משהו נשאר במתח, לא שקט, כאילו המלחמה הבאה כבר כאן?

למה דווקא הרגעים שהכי טלטלו אותנו, באו ללמד אותנו משהו חשוב?

דווקא כשאנחנו מוקפים באי-ודאות, מחלוקות פנימיות ותחושת בלבול, מתחדדת השאלה מי ראוי להנהיג ואיך שומרים על אחדות אמיתית.

למה דווקא היום, בעידן של פילוג, הר סיני נשמע יותר רלוונטי מתמיד?