אנחנו כל הזמן מדברים על הארץ היפה שלנו, ארץ שהתמלאה בחודשים האחרונים בגילויים של אהבת אחים ובמחשבה טובה על הזולת, אבל לצערנו היא גם מתלכלכת בהרבה שנאה ומאבקים אנוכיים, שמכערים את אנשיה ונופיה.
המקובלים מלמדים שהמילה “ארץ” מקורה במושג רצון, שהוא לב ליבו של האדם. בארץ הזאת הנקראת “לב” האדם, גרים “אומות העולם” ו”עם ישראל”. אבל השכנים, הרצונות האלו, לא מסתדרים יחד, לא מסוגלים לגור במקום אחד בדו-קיום: או שאומות העולם שולטים על הלב או שעם ישראל שולט.
לא תמיד אומות העולם ועם ישראל גרו בכפיפה אחת בלב האדם. בהתחלה הלב היה פראי ויצרי, שלטו בו “עמים זרים” בלבד, רצונות של אהבה עצמית שמילאו אותו ומשכו כל דבר לעצמם, בלעו הכול לבית קיבולם.
רק בשלב מאוחר יותר בהתפתחות האדם התעורר בליבו רצון קטן שנקרא “ישראל”, רצון המכוון ישר לאל, רצון שמואס באהבה עצמית ומוצא טעם רק באהבת הזולת. זהו רצון שאין לו תביעות לעצמו וכל תשוקתו היא שיהיו לו אמצעים לתת הנאה לכוח העליון, לטבע האוהב.
מרגע שנכנס ללב הרצון שנקרא “ישראל” התחילה “מלחמת היצר”. האדם התחיל להילחם עם עצמו כדי להכניע את הלב, לגרש ממנו את שליטת הרצון לקבל, ולתת את מפתחות השלטון בידי הכוח העליון – שיעשה איתו כרצונו, יעצב אותו בתכונתו.
המלחמה ביצר נמשכת עד שהמאמצים המתמידים להכניע אותו מכריעים את הכף, והאדם זוכה בחסדי ה’ להתגבר עליו. אז הוא יוצא כמנצח במערכה וכובש את הלב, שנקרא עכשיו “ארץ ישראל”, משום שכל רצונו הוא ישר לאל.
האמצעי הנצחי לנצח ולהגדיל את הרצון ישר-לאל הם הישראלים שנמצאים סביבנו. אם נילחם כל אחד באהבה העצמית שלו עד שנאהב כל אחד מהעם כמו את עצמנו, נכבוש חלק אחר חלק מליבנו, עד שכל רצוננו יהיה מכוון ישר-אל, ארץ ישראל השלמה תהיה בידינו, נקייה ויפה.
