התאבדות היא לא דרך
אין אחד מאתנו שבמהלך חייו לא עברה בראשו המחשבה לשים קץ לחייו ברגע של משבר, ייסורים, צער או מכאובים, כשנראה היה שאין מהם מוצא. זה היה הפתרון הקל שהיינו משוכנעים שיוביל אותנו לתענוג, למנוחה, לנחלה ולשקט המיוחל. מחשבה כזו נובעת מהצורך הטבעי שלנו לברוח מייסורים ולשאוף לתענוג, אך במקרים רבים הבריחה הזו עלולה לעלות לנו ביוקר
התאבדות לא פוטרת את האדם מן הייסורים
אדם שמתאבד לא נמלט מייסורים, משום שהגשמת מטרת הבריאה תלויה בחיים בעולם הזה. אדם חי, עובד, מקים משפחה, מתמודד עם מצוקות, ומבצע תיקון של נשמתו, ברמה הנמוכה ביותר, רמת הדומם, בין אם בהכרה ובין שלא בהכרה. כל אחד מאתנו משתתף בתהליך התיקון הכללי של המציאות, בהתקדמות הכללית לקראת הכוח העליון. אך אם אדם מחליט, על דעת עצמו, לצאת ממעגל החיים ולברוח מהייסורים, הוא מזלזל, במודע, בדרגת הדומם ומזלזל, שלא במודע, בזכות שהעניק לו הכוח העליון לעמוד בפני ייסורים, ולהגיע באמצעותם למטרת הבריאה.
אולי המתאבד אינו יודע זאת, אך מרגע ההתאבדות הוא מחזיר את עצמו, בתוך זמן קצר, למעגל של חיים קשים אף יותר. הוא לא מגיע אל המנוחה ואל הנחלה כפי שנדמה לו, אלא לייסורים קשים יותר מאלה שברח מהם. לעתים אנו נתקלים במקרים של ילדים שנולדים עם מומים קשים, או שנולדים לתוך מציאות בלתי אפשרית. סביר להניח, כי מדובר באותם אנשים שביקשו לברוח מייסורים, ובכך החליפו צרה אחת באחרת, גרועה ממנה. לאדם אין דרך להימנע מהייסורים, שכן הייסורים נובעים מהסתרת הכוח העליון, וכאשר אדם בורח מהייסורים הוא מתרחק מהכוח העליון עוד יותר, והשלב הבא בחייו יהיה ירידה למדרגה נמוכה יותר מזו שבה הוא נמצא.
גם התורה אוסרת על אדם בתכלית האיסור לשים קץ לחייו, ולעומת זאת אינה אוסרת יציאה למלחמה, למשל, על אף שברור כי יש בזה סכנת מוות. מכאן משתמע, שאסור לאדם לבחור לצאת מהחיים בגלל ייסורים. הפתרון לייסורים מצוי רק בתיקון.
היו אנשים ששמו קץ לחייהם, ובדרך כלל הרקע למעשה היה אבדן של חלק קטן מהרכוש, או מהאגו שלהם. ברוב המקרים נוטים להתאבד אנשים שצברו עושר רב והפסידו חלק ממנו, או אנשים שהיו במעמד רם בחברה וצנחו ממנו לאשפתות. זה מלמד, כי עניין הייסורים הוא יחסי, והעובדות מצביעות על כך שאחוז המתאבדים במדינות המפותחות גבוה יותר מאחוז המתאבדים במדינות הנחשלות. לא תמצא תופעה חריגה של מתאבדים במדינות שבהן אין מה לאכול.
לעומת זאת, תמצא מתאבדים דווקא בחברת השפע, בחברה שמציעה לאדם הכל מכל כל, משום שככל שאדם מטפס גבוה יותר, כך הנפילה מטה כואבת יותר. זו המתכונת שעל פיה פועלים חוקים פיזיקליים בעולם החומר. אדם לא מתאבד עקב מחסור בצרכים קיומיים, אלא רק מתוך אבדן של תאוות אנושיות, כבוד או כסף.
כאן אנחנו מתחילים לשאול מדוע. הקבלה מסבירה שהרצונות שלנו מחולקים לדרגות, מהרצון הנמוך ביותר לתאוות טבעיות כמו של כל חי, ועד לרצון הגבוה ביותר, הרצון לרוחניות. אנו רואים, כי אנשים המצויים בסיכון גבוה להתאבדות, הם אלו שהגיעו לרצונות גבוהים יותר, דווקא אלו שלכאורה נראה היה שיש להם הכל.
מחוסר תענוגים טבעיים, אדם לא יפגע בעצמו. האדם מקבל רצונות גבוהים, כדי להתפתח ולהתקדם על ידם לרוחניות. אם לא יעשה בהם שימוש בצורה נכונה, פירושו שהוא מזלזל במה שקיבל מלמעלה, ואין דבר גרוע יותר מאי-שימוש באמצעים שנתן לך הכוח העליון.
הייסורים הם המרכיב העיקרי שניתן לנו. הם הכלי, הם המנוף למטרת הבריאה. האנושות לא יכולה לפטור עצמה מהייסורים, אלא רק לשכך אותם באמצעות סמים. השימוש המופרז כיום בסמים הוא אחד הסימנים לכך שהאנושות רוצה לברוח מהייסורים, אך אינה יודעת איך.
לו אנשים היו מבינים כי ייסורים מגיעים מאותו מקור, והוא העדר של מצב רוחני שהיינו צריכים לחוות לו עבדנו נכון ברוחניות, הכל היה נראה אחרת. אנו סובלים מהעדר מילוי רוחני, ושום מילוי גשמי כבר לא יכול לספק אותנו. בדורות הקודמים הצלחנו להשקיט את הרצון לרוחניות על ידי מדע, טכנולוגיה והשכלה. היום, לאחר שמיצינו את כל הרצונות שעל פיהם פעלנו בדורות הקודמים, מתפתח בנו הרצון לרוחניות. את הרצון הזה אי אפשר להרגיע על ידי שום תענוג גשמי.
גם הסמים לא פותרים את הבעיה
הסמים פועלים, בעצם, כמשכך כאבים בעל תופעות לוואי קשות, וככל שיגדל בעולם הרצון לרוחניות, יגבר גם השימוש בסמים.
– מדוע היחס למתאבדים, על פי התורה, הוא כל כך משפיל?
משום שהאדם השליך את חייו מרצונו, והחליט לזלזל בחברה שבכל זאת, ולמרות הכל, ממשיכה לסבול ולנוע קדימה. אדם שמוציא עצמו מן הכלל, הכלל מוציא אותו מתוכו. לכן אנו מחויבים לקבור את המתאבדים מחוץ לגדר, רחוק משאר המתים, משום שעל דעת עצמם החליטו להיפרד מהחברה, בעצם הפעולה האובדנית שביצעו. בניגוד למה שהם חושבים הם אינם מגיעים, אחרי המוות, לעולם שכולו טוב, אלא להפך. הם יחוו סבל גדול יותר מזה שהם חוו כאן לפני שעזבו את העולם בחייהם הקודמים.
הקבלה הופכת ייסורים לתענוג
הקבלה לא מנטרלת את הייסורים אלא הופכת אותם לתענוג. ייסורים הם כמו רעב לפני האוכל, והקבלה היא כמו סעודה עשירה. אם יש לך סעודה עשירה כזאת לפניך, לא תחפש תחליפים, אלא להפך, תשמח על הייסורים שקיבלת.
המקובל יהודה אשלג כתב על כך משל: למה הדבר דומה? לעבד שהיה עובד בבית אדונו ויום אחד הודיע לו בעל הבית כי הוא יוצא לנסיעה ארוכה, והפקיד עליו ממונה, שישגיח על עבודתו. מאז שנסע בעל הבית, היה הממונה מזמן את העבד אליו יום יום, ומלקה אותו 10 מלקות. כאשר שב בעל הבית מהנסיעה וביקש להתעדכן במה שהתרחש בהעדרו, סיפר לו העבד על המכות שספג מאותו ממונה. בעל הבית הביע צער עמוק על הדברים, והחליט להעניק לו, תמורת כל מכה שקיבל, עשרה זהובים. העבד קיבל את הכסף ושב הביתה ממרר בבכי. כאשר שאלה אותו אשתו מה קרה, סיפר לה את הסיפור, אך היא לא הבינה מדוע הוא בוכה. לבסוף סיפר לה כי הוא בוכה על כך שאותו ממונה לא הלקה אותו יותר, שכן היה מקבל יותר זהובים בזכות המלקות. זהו, בערך, הסיפור שלנו כאנושות. ביום מן הימים נבין כי הייסורים נובעים ממקור שכולו טוב, אלא שכרגע הם נראים בעינינו כייסורים. באותה עת נצטער על שלא הזדמן לנו "להתייסר" יותר, על מנת להגיע קרוב יותר למטרת הבריאה.
על כך כתב דוד המלך, בפרק קי"ט בספר תהילים: "טוב לי כי עוניתי, למען אלמד חוקיך". מרגע שאדם מתחיל לעסוק בקבלה, הוא מתחיל לתקן את עצמו, גם שלא במודע, וככל שהוא מעמיק ומתקדם לקראת המחסום הרוחני ועובר אותו, הוא מגיע לעולם הרוחני וממנו להגשמת מטרת הבריאה.
על כך נאמר: "בעל כרחך אתה נולד, בעל כרחך אתה חי, ובעל כרחך אתה מת". לאדם יש רק בחירה חופשית אחת – לבחור רב, קבוצה וספרים, שעל ידיהם הוא יתקדם אל מטרת הבריאה. אם אדם חושב, שמעבר לכך הוא אדון לחייו, והוא מקבל החלטות, יש לו טעות חמורה. כל החיים נכתבו כבר למעלה, ובידיו החלטה אחת בלבד, אם להתקדם למטרת הבריאה או להתרחק ממנה.
על האדם להאמין שגם לו היה נעול חודש ימים במרתף, הקב"ה היה מזמן לו את מזונותיו בכבוד, כי "הכל צפוי והרשות נתונה". החיים צפויים מראשית הבריאה, אך החופש היחידי שהופקד בידי האדם, הוא החופש לבחור בין התקדמות למטרת הבריאה, לבין ההתרחקות ממנה. כאשר אדם עוסק ברוחניות, על פי הקבלה, הוא הופך להיות כצופה על חייו. החיים הם עבורו אמצעי ולא מטרה. הגשמת מטרת הבריאה הופכת עבורו למטרה העיקרית שעליו להגשים.
- נושאים
