“עם ישראל חי!” מבטיחות כתובות שחיילים השאירו בדרכם על קירות עזה באותיות כחולות גדולות. “עם ישראל חי” מנגן פזמון של תקווה בלב, מלווה את התקופה הקודרת, לקצב הליכה ברחוב.
מה זה “עם חי”, לא אדם חי אלא קיבוץ בני אדם שנקרא “עם”, ולמה דווקא “עם ישראל”? ועד עכשיו מה, עם ישראל היה מת?
בשמחת תורה נזרקנו אחד אל השני בכוח מלחמה. יש שזה עורר בהם דחייה מיידית והם מיהרו להתנער מהקרבה, אבל רוב העם הרגיש פתאום שוב את אוצר החיים שטמון באחדות, ומפחד עכשיו שיחמוק ויברח ממנו ה”עם ישראל חי” הזה.
“עם ישראל חי” מורכב מקבוצת אנשים שמרגישים שהחיות שלהם נמצאת בקשר ביניהם. כי שם, בקשר החי, הקרוב, המחבק את כל ישראל, נמצא אל חי, כוח עליון. ובלעדיו, עם ישראל מת. אומנם ישנם גופים, הם מסתובבים, אוכלים, ישנים, מדברים, אבל בפנים הם ריקים וחסרי חיים.
בלא קשר לכוח העליון, עם ישראל מת, משום שבמהותנו אנחנו אוסף אנשים שהבטיחו זה לזה בהר סיני להתחבר כדי להידמות לכוח עליון, להידבק בו. כתוב “הרוצה להשיג חיי עולם ידבק במידת אל חי” (“שערי אורה”), כלומר ידבק בכוח המאחד, זאת מטרת האומה שהגדיר הכוח העליון עוד לפני שהוקמה.
עם ישראל חי בזמן שמכוון למטרה הרוחנית ומקבל ממנה הארה. לכן לא רק שאנחנו יכולים להמשיך את החיבור שהרגשנו לפתע, אלא אנחנו חייבים.
צריכים לכוון לזה בכל רגע, לפנות לאל חי, למקור הכוחות, המחשבות, הדוגמאות, ולבקש להשתנות מאוסף נפרדים לאגודה אחת. פנייה לעליון צריכה להיות יצירתית ולבוא לצורך תיקון, לבוא מהבנת העם, לְמה הוא רוצה להשתנות ולהשתוות.
כשעולה תפילה כזאת, היא מביעה צורך אמיתי. זאת כבר לא בקשה לתוספת חביבה ונעימה לחיים, אלא נוגעת בנקודת ההכרחיות הכי בסיסית, לעצם החיים.
