לפעמים אנחנו מרגישים ריקים, צמאים למשהו שיחזיר לנו חיות. גם כשנראה שהכול בסדר, בפנים יש צמא שלא מרפה.

למה כשנגמרת מלחמה בחוץ, בפנים משהו נשאר במתח, לא שקט, כאילו המלחמה הבאה כבר כאן?

למה דווקא הרגעים שהכי טלטלו אותנו, באו ללמד אותנו משהו חשוב?

דווקא כשאנחנו מוקפים באי-ודאות, מחלוקות פנימיות ותחושת בלבול, מתחדדת השאלה מי ראוי להנהיג ואיך שומרים על אחדות אמיתית.

למה דווקא היום, בעידן של פילוג, הר סיני נשמע יותר רלוונטי מתמיד?

בימים שבהם כולנו שואלים מה צופן לנו העתיד, נצלול לפרשת “שלח לך” שמדברת בדיוק על זה

למה דווקא היום, בעידן של פילוג, הר סיני נשמע יותר רלוונטי מתמיד?

אין קיצורי דרך לרוחניות, אבל יש תחנות מרתקות בדרך, וזו אחת מהן.

למה דווקא היום, בעידן של פילוג, הר סיני נשמע יותר רלוונטי מתמיד?