אין עוד מלבדו

האור העליון בורא את הרצון, והוא בורא את המילוי, הוא בעצמו, ומנהל את הרצון. לכן הרצון שמתעורר יכול להתעורר רק לגלות את השורש שמנהל אותו, בלבד

קשה להגיד מה יש חוץ מהנושא הזה. בדרך כלל אנחנו אומרים על כל הנושאים שלנו שהם חשובים, וזה חשוב וזה חשוב. אבל "אין עוד מלבדו", באמת אין אחר, אין נושא אחר חוץ מזה. כי "אחד, יחיד ומיוחד"^{^[1]}, "אין עוד מלבדו", "טוב ומיטיב", זה כוח אחד, זה הכול. איפה אנחנו קיימים? זאת שאלה שצריכים לברר, האם באמת קיימים אנחנו או אולי אנחנו איזו מין תוכנה, איזה באג בסך הכל במציאות וצריכים לברר אותו ולמחוק אותו בצורה שהוא קיים.

כמה שאנחנו מתעמקים בכל חכמת הקבלה, אנחנו רואים שכולה כולה מדברת על כל המציאות, היא מדברת על איך אנחנו קובעים את האמת ש"אין עוד מלבדו", ואנחנו קיימים רק כדי לקבוע את זה. וזו בעיה, כי אנחנו נולדים לפי אותה מחשבה ש"אין עוד מלבדו" צריך לקבוע בסוף. והמחשבה הזאת מפתחת אותנו להיות דווקא אגואיסטים, כל אחד חושב ש"אין עוד מלבדו", הוא בעצמו קיים וכל האחרים, "אלו שלא נבראו אלא לשמשני"^{^[2]}, כך אנחנו מרגישים מטעם הרצון לקבל שלנו שהבורא ברא אותו בדיוק ההיפך מעצמו.

ולכן מתפתחים אנחנו ברצון לקבל הגדול, וזה לא שאנחנו בחיים שלנו, אלא הרצון לקבל הגדול הוא ממש מתגלה, ומתחיל להתגלות בנו בעליה הרוחנית, שם זה העיקר. כאן זה רצון לקבל עדיין בהמי, בכל מיני האופנים הקטנים ביותר שלו, שרק יכולים להיות במציאות, הוא אפילו לא מנוגד לבורא. הרצון לקבל שמנוגד לבורא הוא כבר קליפה, נמצא כנגד הקדושה במימדים הרוחניים.

לכן "אין עוד מלבדו", אנחנו יכולים רק שם לקבוע, במדרגות רוחניות זה כנגד זה, שבעזרת הכוח ששורה בנו כנגדו, ששולט בנו, אנחנו יכולים לקבוע את המצב ההפוך, שבאמת אין עוד חוץ מהכוח העליון שהוא פועל.

כדי להבין את זה בצורה יותר קלה, נוחה, שנוכל איכשהו להתחיל להיכנס למושג הזה, אני חושב שכדאי לנו להבין שאנחנו לא קיימים, כי זה באמת נכון. ולכן הקיום הזה שאנחנו מרגישים את עצמנו עם כל הסביבה הזאת שלנו, זה נקרא "העולם המדומה", שניתן לנו כדי שאנחנו איכשהו נתחיל את הגילוי הזה ש"אין עוד מלבדו".

והמגמה צריכה להיות שכל מה שקורה זה הכול מחשבה שנקראת "מחשבת הבריאה", והיא פועלת ואנחנו נמצאים בה ואנחנו נכללים בה. וכל מה שאנחנו גם עכשיו מדברים וחושבים ומבצעים, זה הכול לפי אותה המחשבה ואין חוץ ממנה. ואני יכול לחשוב בעד או נגד, לקלל ולברך, להסכים או לא, זו אותה המחשבה. אין שום דבר שבכלל פועל חוץ מזה.

אם אדם משתדל לשמור על ההרגשה הזאת, שגם הוא וגם הסביבה והכול, שדומם צומח חי, בני אדם, כל מה שקורה לו במוח ובלב, לא חשוב באיזה צורות, זה הכול "אין עוד מלבדו", שליטה אחת, גם כשמדבר עליו ובכלל, הכוח הוא מחשבה אחת והמחשבה האחת מביאה אותנו דרך הלימוד, דרך המצבים, לכך שכל מטרתה היא שאנחנו נכיר שבאמת "אין עוד מלבדו", ואת העצמאות שלנו אנחנו רוכשים דווקא בזה שאנחנו נכללים משני הצדדים, בעד ונגד, שיש רק אני ויש רק הבורא, וכששני המצבים האלה פועלים זה כנגד זה ואנחנו מקבלים מלמעלה, מהבורא, עוד כוח נוסף כדי לחברם יחד בקו האמצעי זה מעל זה, כי "על כל פשעים תכסה אהבה"^{^[3]}, אז יש סך הכל פשע אחד, לחשוב שממש יש עוד מישהו שפועל חוץ מ"אין עוד מלבדו". והמצווה היא רק אחת, לקבוע שיש רק כוח אחד, "אין עוד מלבדו".

אז כשאנחנו משתדלים לחבר זה על פני זה, בלי למחוק, כמו שהוא מסביר לנו אחר כך, למשל שאדם הולך לרופא ומקבל ממנו תרופה, ומקבל את התרופה ומברך את הבורא אחר כך וכן הלאה, אנחנו עוד לא מבינים איך זה מסתדר יחד, אבל דווקא מתוך המשחק הזה, מתגלה מציאות מאוד מיוחדת. למרות ש"אין עוד מלבדו", יש בנו ישות, מציאות, מהות, אנחנו קיימים, ודווקא קיימים בזה שקובעים ש"אין עוד מלבדו".

זה לאט לאט מתגלה באדם בצורה רגשית ושכלית בדרך. אבל הגישה הנכונה היא, בוא נתחיל בזה שכל מה שאני חושב, לא חשוב איזה מחשבות, וכל מה שאני אבצע, לא חשובות אחרי זה ההחלטות, מה שלא יהיה, במחשבה, בדיבור, במעשה, זה הכול ביצוע של "אין עוד מלבדו", הכוח העליון. ואנחנו סך הכל נמצאים כאיזה נתונים קטנים בתוכנה שלו.

"אתה הראת לדעת, כי ה' הוא האלהים: אין עוד, מלבדו."

(החומש, ספר דברים, פרק ד', פסוק ל"ה)

זאת אומרת, "אין עוד מלבדו" זו ידיעה, זו השגה, זה משהו שאדם בונה לזה כלי כדי להשיג. ועוד נוסף בתוך הכלי, כלי נוסף כדי להבין, להשיג, לא רק לגלות. יש דרגות לגילוי "אין עוד מלבדו", ובמידה שאדם בונה את עצמו, את הכלי שלו, זאת אומרת, עצמו, במידה הזאת שהוא נכלל מהבורא, הוא משיג "אין עוד מלבדו".

כי בורא כלפי עצמו הוא לא נקרא ש"אין עוד מלבדו", זו עובדה שהיא לא צריכה לשום אמרה, לשום הוכחה. אלא מדובר כאן על המבנה שאדם כאן צריך לעשות בתוכו, ושהאדם בזה מגיע לאותה המהות ש"אין עוד מלבדו", בזה שלמרות שהוא כולו הפוך, בצורה מלאכותית, כי בורא ברא את הרצון לקבל רק לצורך זה, אז אדם דווקא מפני שהוא הפוך מהבורא, הוא מתוך זה יכול להשיג ולקבוע ש"אין עוד מלבדו". לכן הצורך במערכת הטומאה היא דווקא כדי לקבוע ייחודיות הבורא, ואז האדם כולל את שניהם.

יחוד האין סוף ב"ה הוא - שרק רצונו ית' הוא הנמצא, ואין שום רצון אחר נמצא אלא ממנו, על כן הוא לבדו שולט, ולא שום רצון אחר. ועל יסוד זה בנוי כל הבנין:

יסוד האמונה ועיקר החכמה הוא יחודו העליון ית"ש, לפיכך זה מה שצריך לבאר ראשונה. וזה, כי כל חכמת האמת, אינה אלא חכמה - מראה אמיתת האמונה, להבין כל מה שנברא או שנעשה בעולם, איך יוצא מן הרצון העליון, ואיך מתנהג הכל בדרך נכון מן האל האחד ב"ה, לגלגל הכל, להביאו אל השלמות הגמור באחרונה. ופרטות החכמה הזאת הוא רק פרטות ידיעת ההנהגה בכל חקותיה ומסיבותיה. נמצא המונח הראשון של החכמה הזאת - שלכל מה שאנחנו רואים, בין בגופים הברואים ובין במקרים המתילדים בזמן, לכולם כאחד יש אדון אחד לבדו ב"ש, שהוא העושה כל זה, המנהג כל זה, שדרכי מעשיו והנהגתיו הוא מה שאנו מבארים ומודיעים בחכמה הזאת. אם כן זהו מה שיש לנו לבאר בראשונה, כ"ש שזה הענין עצמו הוא יסוד לבריאה עצמה."

(רמח"ל, "קל"ח פתחי חכמה", פתח א')

בכל הקיום שלנו, בכל רגע, בכל פעולה, רצון, מחשבה, דיבור, מה שמתעורר בנו, אנחנו צריכים קודם כל, לפני הכל, לקבל כעובדה, כמושכל הראשון שזה מגיע לנו מהבורא. ואחרי זה לבצע במחשבה, בדיבור, במעשה, אחרי שאנחנו מבינים שאנחנו עושים את זה מפני שזה מגיע לנו מהבורא.

ואז לפי זה אנחנו כבר מתחילים להתייחס נכון למה שהוא מעורר בנו. בפעולות, או כדי שאנחנו נבצע כמצוות, או שאנחנו נתקן אותן כביכול, בעזרתו, כשאנחנו פונים אליו ומבקשים תיקון. והכול עובר כך דרכו, או בצורה שאני כביכול מגלה בהסכמה, או שאני מגלה באי הסכמה. וכך אני לומד דברים של מצווה ושל עבירה. וכך אני מתקדם בלהיות יחד עימו, להיות בעבודת ה' מה שנקרא.

אבל התנאי ההכרחי הראשון, כל הזמן להיות בביקורת עצמית, פנימית, שמה שמתעורר בי, בי זה נקרא בכל העולם, כי מה שאני מרגיש זה הכול בי, שזה הכול מגיע אך ורק מהבורא.

למה חשוב להגיע ל"אין עוד מלבדו", א' מהצורה ההופכית, שכנראה האדם חושב שיש כמה גורמים שמפעילים את המציאות, והוא צריך להגיע לאחד, ולמה בכלל הבורא לא בא וסיפר לאדם, "שמע, אין עוד מלבדי" וזהו. למה זה צריך להיות בדרך ההפוכה, מה עומד מאחורי זה?

הבורא רוצה לברוא את הנברא, נברא זה נקרא שיש לו מין עצמאות מצד אחד, אז אפשר לברוא את הנברא בהסתרה, אבל מצד שני מהרצון להיטיב, הנברא צריך להיות כמו הבורא, כי רק הצורה הזאת היא שלמה. ולכן הנברא צריך להשיג את המציאות ש"אין עוד מלבדו". מי זה "מלבדו"? מלבד הנברא אין. לכן הנברא צריך להיות מצויד ברצון אגואיסטי שיגיד, "אני אשלוט, אני הקיים היחידי". והרגשה כזאת היא קיימת בכל אחד.

וכמה שאנחנו גדלים ומתפתחים, ההרגשה הזאת שאני לבד קיים וכל האחרים, אם קיימים, יש להם זכות קיום אך ורק בכמה שהם יכולים לשמש אותי, ההרגשה הזאת היא גדלה בכל אחד ואחד, וכך האנושות מתפתחת. זהו. ואם את ההתפתחות הזאת בגשמיות אנחנו כבר עברנו, אז כבר אין טעם, זה קטן עלי, אני רוצה לשלוט על הרוחניות.

מה זה על הרוחניות? כמו שמספרים על הקליפה, ש"אני אמלוך"^{^[4]}, "מי ה' אשר אשמע בקולו"^{^[5]}, הוא צריך לשמוע בקולי וכן הלאה. זה האגו שלנו. מסופר עליו בכל מיני [מקומות], כמו בלעם, בלק, פרעה, המן וכולי, שכל הנטייה של הרצון לקבל היא כדי שהכוח העליון שקיים, הרצון לקבל לא יכחיש אותו, אלא יגיד, "הוא ישמשני". זאת אומרת, "הבורא כן, גדול, חזק. אתה יודע שהוא העוזר שלי, אני אומר והוא מבצע".

אז הבורא הוא הגדול, הוא החזק, הוא "אין עוד מלבדו". מה הוא רוצה בכך שהוא מוביל את האדם להבין את זה?

כי אדם, כדי להיות קיים כנברא, בשביל זה הוא צריך להיות קיים מהטבע ההפוך מהבורא, להגיד, "אני אמלוך, ואני, אין עוד מלבדי", וכך הוא מרגיש, שכל האחרים הם בכלל לא קיימים. קיימים כך שבינתיים הם מפריעים לי, מה לעשות, אין לי בינתיים כוח למחוק אותם. אבל אני הייתי מסדר את העולם בצורה כזאת שרק אני קיים, וכל האחרים, אם אני צריך אותם אז כן, ואם אני לא צריך אז לא. רק לצרכי עצמי.

זה הרצון לקבל הנורמאלי, זאת אומרת הוא לא מגזים. אחר כך הוא אומר, לא, זה שהעולם קיים רק בשבילי, זה בסדר, אבל מה עם הבורא? הבורא גם. גם הבורא שיהיה קיים רק בשבילי. אתה לא כזה? אני אגיד לך, קורה לפעמים שאתה לא מסכים עם ההשגחה, שאתה מתרגז, שאתה לא מרוצה מהחיים, אז מה אתה אומר בזה? שהבורא לא עושה מה שאתה רוצה ואתה מתרגז.

כל אחד מאיתנו הוא כך. זה עוד כאן, וברוחניות, שם זה קליפה, שם זה עולמות, כוחות, שאני נלחם עם הבורא. מי אתה חושב נמצא שם? המן, פרעה ועוד. זה אנחנו, אני, האדם מבפנים בתוכו, הוא חושב כל הזמן איך אני אסדר אותו, איך אני ממש אשתמש בו.

אז האדם רוצה שהבורא יעשה מה שהוא רוצה, אבל מה הבורא רוצה בזה, מה הוא רוצה שיהיה בסוף, מה הנקודה האחרונה, לְמה כל זה?

הנקודה האחרונה היא שהאדם, למרות שהוא מאפס, מאין, יגיע למצב שהוא כמו הבורא ממש לכל דבר. כי זה שיש לו רצון לקבל יש מאין, שהוא העתקה הפוכה מהבורא, ההעתקה ההפוכה הזאת היא נשמרת, ויחד עם זה האדם רוכש, לא העתקה, אלא פוזיטיב, יחד עם השלילי שיהיה לו חיובי, שני צדדים מהבורא, העתק אחד שחור, והעתק אחד לבן, ובשני ההעתקים האלו שישנם באדם, בשני אלו האדם קיים. ימין ושמאל ואמצעי ביניהם זה בעצם השילוב הנכון בין שני הצדדים הללו, ואז יש לו קיום.

קיום למי? למי שמאין. מאיפה? מזה שקנה מהבורא צורה ישרה והפוכה, או יותר נכון הפוכה ואחר כך ישרה.

אז הוא קנה צורה הפוכה וישרה, ועכשיו הוא ניצב מול הבורא? איפה הוא ניצב עכשיו?

הוא בדבקות עם הבורא. בדבקות. מה זה בדבקות? אנחנו לא נבין את זה, אבל איכשהו. מתוך זה שהוא הגיע למצב שמעמיד את עצמו דווקא במרכז הבריאה בגלל שקובע ש"אין עוד מלבדו" חוץ מהמקור שלו אחד יחיד ומיוחד, הוא מברך אותו בזה שיש לו יכולת להתקיים רק בכוח הברכה. רק בכוח הברכה. שמברך אותו, ובכוח הזה קיים.

נעזוב את זה, אלה דברים שאי אפשר להעביר אותם במילים. נגיע, למי שיש סבלנות והכנעה, הוא יגיע.

אז מברכים על יצר הרע בסופו של דבר?

מברכים על יצר הרע שעוזר לנו לגלות כנגדו את הצורה הנכונה ש"אין עוד מלבדו".

אז יוצא שגם החיסרון הוא לא עלינו?

שום דבר לא עלינו, שום דבר בסופו של דבר לא עלינו, לכן מברכים על הרע כמו על הטוב.

מה עושים כשהיחסים עם הבורא נפגמים בצורה מאוד רצינית?

זו גאווה, צריכים קצת לדרוך עליה. כי מאיפה זה בא? מתוך זה שהאדם חושב שהוא קיים. הוא שוכח שהוא בסך הכול קיים כאיזה "באג", כמו איזו טעות, כמו איזו הפרעה בתוכנה, ולא יותר מזה.

זה יותר רציני, כי זה לופ כזה שהולך ונהיה יותר גדול.

נכון, אבל אם אתה מלכתחילה כך רואה את החיים שלך אז אתה לא נופל, אין לך לאן ליפול.

אבל זה מצב שאתה לא יודע מאיפה באות המחשבות האלה והציורים האלה.

מהבורא, בטוח.

בסדר מהבורא, אבל פתאום הגדלות נאבדת, כי אני לא אוהב את התכונה הזו.

גם זה בא הבורא.

אחרי שנים שאתה משקיע, ואתה בהודיה, ובתפילות, אתה מצטייר פתאום כגרידי, תאב בצע, אני הראשון ואני אחרון, על פי יישק דבר.

כן.

תאר לך אבא שלוקח את הילד שלו ואומר לו תכין שיעורים, זה לטובתך, ואחרי עשר דקות שהילד מכין שיעורים, האבא נכנס עם חברים, משחק פוקר בחדר, מתחיל להדליק מוזיקה ברעש, ועוד אומר לילד, העיקר לא צא. והילד לא יכול להתרכז בשיעורים, האבא כל הזמן מפריע לו. לאיפה זה הולך?

כדי שתחזיק בזה ש"אין עוד מלבדו", והכול כדי שתהיה יותר מרוכז בשיעורים.

בטוח שכבר מזוהה הכוח הזה שמנהל את המציאות.

אז מה עוד? אם אתה מסדר את כל היוצרות שהוא נתן לך, את כל התנאים, קבוצה, מורה, ספרים, הכול, אז אין בעיה. הוא מראה לך עד כמה שההפרעות האלה הן הפרעות, אם אתה לא יכול להפוך אותן לתמיכה.

זה כאילו שהבורא מתאמץ מאוד שנגלה שנאה כלפיו.

כדי להגדיל בך משהו שנגדו, ודאי. אלא איך תעמוד, איך אתה תוכל לקבוע את המקום שלך, את המעמד שלך, אם לא יהיו לך כאלו הבחנות גרועות, הפוכות, תרעומת?

לא יודע, מאוד קשה לי להשתלט על זה, לפעמים אני המום.

נכון.

אני יודע הכול, אני יודע שכולם בגמר תיקון וכל זה, ואני לא יכול להשתלט על זה, לא יכול.

כי אתה שוכח על זה שגם את זה נותן הבורא.

הכול נותן הבורא, גם את זה.

לא, אתה סתם אומר עכשיו שזה כך, אתה תתפוס את המחשבה הזאת מלכתחילה שזה בא מהבורא. אם אני מבין שכל אותה המוזיקה, אותו המוזיקאי שנכנס לחדר שלי ומתחיל לנגן ואני רוצה לישון, אם אני יודע שהוא נשלח על ידי הבורא, אז אני אתייחס אליו אחרת. קודם כל, אני צריך להתייחס אליו נכון, בצורה מועילה כדי להתקדם למחשבת הבריאה, למטרת הבריאה וכולי. שמאותו כוח בא הכול, גם רע וגם טוב.

זה יפתיע אותך אם אני אגיד לך שכל שנייה אני עם הבורא כבר שנים, מזהה שהוא הכוח שמניע את כל המציאות. לדעתי זה התחיל אפילו לפני חכמת הקבלה, התחלתי לכתוב על זה משהו. מאיפה זה בא? זה גם ממנו.

לחיים.

אני רוצה לשאול מה זה קו אמצעי. יש אין עוד מלבדי, אין עוד מלבדו, וביניהם תהום, והבורא נמצא דווקא מול התהום הזו, כשצריך לחבר שני דברים. אם אני נמצא באין עוד מלבדי אז האמונה מאפשרת לי לבקש לצרף קו שמאל, אבל ברגע שיש תיקון באיזו דרגה והאדם באמת נמצא בקו אמצעי, מה זה? איך יכול להיות שהוא יכול להיות או שם או שם?

אני לא יכול להגיד לך. אני לא יכול להסביר מה מרגישים בקו האמצעי, כי זה מה שאתה שואל. נגד הבורא, כן. שאני נכלל בו, כן. אבל מה שבאמצע, איך להיות גם מחוצה לו וגם בכל זאת קיים, איך יכול להיות שאני קיים וגם "אין עוד מלבדו", אני לא יכול להסביר. כך זה בעולם הרוחני, כל הדואליות הזאת היא קיימת בעולם הרוחני, בעולם שלנו לא ניתן להסביר, בשכֶל וברגש אין לנו כאלו דוגמאות, העולם שלנו שטוח.

לָמה כל ההשגה שלנו היא בכאילו ורק המאור המחזיר למוטב נותן לנו ודאות?

שאלה יפה. ההשגה שלנו היא לא בכאילו, המאור שמגיע הוא נותן לנו הרגשת ודאות מפני שבו נמצא השורש העליון. לא המאור עצמו, מה זה המאור? זו מחשבה או הרגשה, או מוחא וליבא. אלא בגלל שזה קשור לכוח העליון שגם אנחנו משם, לכן זה נותן לנו הרגשת ודאות. קשר עם השורש העליון איפה שגם האור וגם אותו שורש להכלי נמצאים יחד. לכן כשהאור מגיע משם הוא נותן לנו הרגשת ודאות.

האם במאור המחזיר למוטב נמצאת הה-ו-י-ה שזו התבנית י-ה-ו-ה?

הה-ו-י-ה י-ה-ו-ה נמצאת בכל דבר, אפילו בכלי בלי אור, גם שם היא נמצאת, אין יותר מה-ו-י-ה. גם בכללות כל הבריאה ששייכת כלפינו, ששייכת מעצמותו, וגם בכל חלק וחלק, כי רוחניות היא לא מתחלקת לחלקים והיא תמיד ה-ו-י-ה.

איך אנחנו יכולים להודות לך על כך שאתה מלמד אותנו בטנת"א, אין שום רב בעולם שמלמד בשיטה הזו, זו שיטה שמלמדת את חכמת הלב, ורק מקובלים מסוגלים לזה, איך אנחנו יכולים להודות לך?

להודות בזה שיותר צמודים למה שהרב"ש כותב על חוקי החברה, זה הנחת רוח הכי גדול.

איך אפשר להגיע להחלטה שרק הבורא יכול לעזור אם לא נגיע למצב של ייאוש?

שוב אני אומר, כאן זה העניין, שאם אדם מחזיק בזה ש"אין עוד מלבדו", ומשתדל כל הזמן לבנות תומכים, חומות, איזה כלי עזר, שרשראות ברזל שלא ינתקו אותו מזה שזה מגיע לו מ"אין עוד מלבדו", הוא מזהה שמה שיכול לקשור אותו ל"אין עוד מלבדו" זה שלושת המקורות.

זה מורה, שאדם קודם כל מגיע לבן אדם שהוא המורה, זה הספרים, שהמורה אומר לו שאלו המקורות שאנחנו צריכים להיות קשורים לזה, וזו החברה, שגם המורה מסדר לו את זה. ובסך הכול אם אדם קשור למורה, ספרים, קבוצה, ודרכם מתקשר ל"אין עוד מלבדו", לבורא, אין לא יותר כלום, זה מה שהוא צריך לדעת שזה החיים. וללא זה, זה חוסר קיום.

איך כל התהליך הזה להגיע לגמר תיקון לוקח כל כך הרבה זמן אם כתוב שהכול נעשה ברגע אחד?

אני לא יודע איפה כתוב ברגע אחד, בעל הסולם כותב שאדם צריך עשרים ואפילו שלושים שנה כדי להגיע לזה. לגילוי, לא לגמר התיקון, אלא לגילוי הראשון אפילו. זו המדרגה הכי קשה, המדרגה הראשונה. ומתי אדם מגיע לזה? מתי שהוא מסכים עם המורה ועם התנאים שהוא לומד ב-100%. וזה לוקח המון זמן עד שאדם שובר את עצמו, את האגו שלו, שגם מלאך המוות הופך להיות מלאך הקדוש לפחות בדרגה הראשונה.

צריך להתבטל, צריך להתכלל, צריך להידבק. איך אפשר? והעיקר זה להבין שכל מה שיש בעולמו זה הכול בא מהבורא, והוא צריך רק למיין מה בעד ומה נגד, אבל שהכול בא מהבורא, שהבורא מלכתחילה מתחיל לכוון אותו בשני קווים.

הייתי רוצה לחדד את הנקודה הזאת שעליה אנחנו בדיוק מדברים, אתה מגיע למצב שאתה מזהה את "אין עוד מלבדו", האם בזה שאתה מזהה כבר את "אין עוד מלבדו" ומסדר את זה, העבודה כבר נעשתה או שצריך לעשות הבחנות יותר ספציפיות?

זה בדרך, הכול בדרך. אתה יכול להגיד, מתי אני באמת נמצא באין עוד מלבדו, כשאתה ב-100% מסכים, עד כדי כך שזה שולט בך, למרות שאתה מתנגד ב-100%, ולמעלה מזה אתה מסכים ב-100%, זה נקרא "על כל פשעים תכסה אהבה". כי כל אי ההסכמה שלך ב-100% היא הסכמה. אתה ב-100% נגד הבורא, ויחד עם זה ביקשת כוחות להיות בהסכמה, השלמה.

אתה מזהה את המצב, מסתכל עליו מהצד ולפעמים נמצא בסיטואציה שאתה חייב להגיב באיזו צורה, הוא מביא אותך למצב של שפלות, אבל אתה צריך להתייחס.

כן, ודאי, אנחנו לא מקבלים את "אין עוד מלבדו" בצורה כזאת שזה משתק אותי, לא, מה פתאום, אנחנו צריכים לקבל את זה בצורה שלמה, שאני עובד, עושה הכול, אני מבצע, אני פועל, ויחד עם זה בכל רגע במה שאני עושה איזו יגיעה אני מרגיש שזה הבורא עושה דרכי.

שוב אני אומר, צריכים להיות בזה כדי להתחיל להרגיש עד כמה זה לא משפיע אחד על השני, זאת אומרת מחזק דווקא אחד את השני ולא מפריע. אני בכל הבירורים האלה רק מגלה אין עוד מלבדי, וכנגד זה "אין עוד מלבדו", ויחד שניהם קיימים בקו האמצעי.

מטרת הבריאה היא, ליהנות לנבראיו, מה יש בידיעה הזאת, ש"אין עוד מלבדו" שגורמת לנברא הנאה, מה ההנאה מזה?

את הידיעה הזאת שאין עוד מלבדו. אני לא צריך שום דבר חוץ מאשר את הידיעה הזאת "אין עוד מלבדו". אם אני יכול לקבוע על פני כל הרצון לקבל שלי שמתנגד לאין עוד מלבדו ואומר אני אמלוך, ועל פני זה אני קובע שאין עוד מלבדו, אז אני מגיע למצב הטוב ומטיב, הכול מושלם.

"מצות יחוד השם, להאמין ולידע שהשם יתברך הוא אדון הכל, בורא כל, אחד יחיד ומיוחד.

[...]להאמין ולידע בידיעה ודאית, שהשם יתברך שהוא הפועל להמציאות, מנאצל הראשון עד שילשול קטן שבים, הוא אדון הכל, בורא כל, אחד יחיד ומיוחד, בלי שום שיתוף חלילה וחלילה, יחיד ומיוחד, שנאמר "שמע ישראל הוי"ה אלה"ינו הוי"ה אחד", אחד מפשטי המצוה ושרשיה, הכל אחד, שצריך לידע שיש שַם מצוי ראשון דלית אתר פנוי מניה, והוא אחד יחיד ומיוחד, לית מחשבה תפיסא ביה כלל. ואין שם לא ציור ולא תמונה ולא גוף ולא שום תפיסה בגודל אורו וקודשתו וחכמתו ובינתו ודעתו ושכלו העמוקה עד אין סוף, ואין לו שני לו חלילה, "אני ראשון ואחרון ומבלעדי אין אלק"ים". לא קָדמו ולא אִחרו שום דבר, שהוא ראשון והוא אחרון והוא נמצא תמיד - היה הוה ויהיה, משגיח על כל מעשה בני אדם. ואלופו של עולם הוא בכל תנועה ותנועה, וצריך לקבל על עצמו למסור נפשו על אמונה זאת, אמונת אמת, שהשם יתברך הוא אחד ברוך הוא וברוך שמו. שורש מצוה זאת(מצות יחוד ה'), כל ספר הזוהר והתיקונים וספרי מרן וכל ספרי המקובלים נתיסדו על סוד מצווה זאת."

(ר' איזיק יחיאל ספרין מקומרנה, ספר "עצי עדן")

זה רק מחזק את החשיבות למצווה הזאת, לקבוע "שאין עוד מלבדו" יותר ויותר.

אמרת מצווה, מצווה זה ציווי?

כן.

מה זה התגברות על פי עיקרון "אין עוד מלבדו"?

התגברות על כל ההפרעות כדי לקבוע ש"אין עוד מלבדו", שישנן גם מאותו מקור אין עוד מלבדו, כדי ללמד אותנו איך לקבוע שאין עוד מלבדו בדיוק, יותר גבוה ממקודם. כל ההפרעות הן כדי שנלך מדרגה לדרגה, ובסוף בכל דרגה קובעים שאין עוד מלבדו, זה נקרא "כתר" של כל המציאות. אותה המציאות שמתגלה וכך אנחנו מכתר לכתר, מכתר לכתר מגיעים לזה שאין עוד מלבדו.

"פירש לנו הרמב"ן ז"ל, על ענין אחדותו ית' בסוד אחד, יחיד ומיוחד, וזה לשונו, בפירושו על ספר יצירה פ"א מ"ז, יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד: שם המתפרש, כשהוא מתיחד לפעול בכח אחד, נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו, נקרא יחיד. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד.

[...]פירוש, מתיחד לפעול בכח אחד, רצונו לומר שפועל להיטיב כראוי ליחודו. ואין שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה ח"ו כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד מפני שלכל פעולותיו המשונות יש להן תוצאה יחידה, להיטיב. ונמצא שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה ואינו משתנה ע"י פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד כלומר אחד מורה על עצמותו יתברך שאצלו כל מיני ההפכים הם בהשואה אחת. כמ"ש לעיל. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שאצלו היודע והידוע והמדע אחד הם. כי מאד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכינו"."

(בעל הסולם, תע"ס, חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א')

בדרך כלל האנשים מתבלבלים באחד יחיד ומיוחד, אבל זה רק כדי להדגיש שבהחלט כל פעולות הבורא מאוד מאוד שונות ואנחנו בסך הכול עדי ראייה לכל מה שנעשה, וגם העיניים שלנו, איך שאנחנו מקבלים את זה, כל זה בא ממנו, הכל מכוון ממנו, והכל אך ורק כדי להביא אותנו למצב אחד, שזה הטוב והמטיב. "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומטיב".

אם "אין עוד מלבדו" אז מה זה ריבוי השמות הקדושים, כמו שאנחנו לומדים עליהם?

השמות הם כלפי הנבראים, אלה הפעולות שלו, אנחנו מכנים אותו לפי הפעולות. האור העליון הוא אחד כשהוא פועל בכלי, הכלי נמצא בכל מיני מצבים, לפי האותיות, היינו כלים שיש בתוך הכלי, בזה מתגלים השמות השונים. כמו החשמל שהוא אחד, מחמם ומקרר ועושה כל מיני פעולות, מסובב את הדברים, הכול. אבל הכוח אחד.

אז "אין עוד מלבדו" זה הסכום של כל אותם השמות הקדושים?

אני לא יודע סכום, בשביל מה להגיד סכום, אין עוד מלבדו הוא המקור לכל מה שקורה, בדיבור, במחשבה, במעשה, בכל מה שקורה תחתיו שזה בכל הנבראים. "אין עוד מלבדו". ויש לו רק כוונה אחת להביא אותם לגמר התיקון. ולכן אנחנו צריכים רק לזהות בכל מצב ומצב שזו יד ה'. זה אותו מקור, וטוב ומטיב. כדי להגיע לזה אנחנו צריכים לתקן את עצמנו. בכל מצב ומצב להגיע להשתוות, להזדהות, לדבקות ואז אנחנו קובעים מתוך הכלים שלנו שאין עוד מלבדו, טוב ומטיב, לעת עתה. ברגע הבא שוב יש לנו כל מיני הפרעות, שהן לא הפרעות, אלא תוספות של הרצון ההפוך מהבורא שמביא לנו כל מיני הפרעות, שאנחנו גם על פניהן צריכים לגלות שוב "אין עוד מלבדו", "טוב ומטיב".

אני חייב לקבוע בכל רגע, אין עוד מלבדו או שמספיק לעשות פעולות השפעה?

מזה אנחנו מתחילים, שום דבר אני לא מתחיל, לא פעולות של השפעה ולא כלום, המחשבה הראשונה שלי שאני נפעל ב"אין עוד מלבדו", ואפילו אותה המחשבה שאני צריך לפעול ב"אין עוד מלבדו" באה מ"אין עוד מלבדו". מה שאנחנו עכשיו מדברים, הבורא מפעיל אותנו לדבר עליו. אתה מבין את זה או לא? ככה זה. זה פשוט, רק לקבל את זה ולהחזיק בזה ואז כבר אתה קשור למקור הבריאה. וכל היתר, מתוך זה שהמקור מביא לך כל מיני הפרעות ואתה את ההפרעות האלה גם מתקן ומוסיף לאותה התוכנה של "אין עוד מלבדו" ו"טוב ומטיב", ואז יוצא שאתה נעשה בעל אותה התוכנה, בעל אותה המערכת.

אם אני אומר "אין עוד מלבדו", אז איך אני בעצם משתמש בזה כדי לעבוד עם החברים ולא שזה ירפה את ידיי?

הוא מפעיל אותנו, אבל זה לא מוריד מאיתנו יגיעה, כי הוא נותן את ההפרעות האלה ואני צריך עליהן להתגבר. רק אם אני קובע שזה בא ממנו, אז יש לי צורת עבודה יותר מרוכזת, יותר מכוונת, יותר חדה, נכונה, אבל לא שזה מוריד ממני. אז מה, אני אשב ואגיד "אין עוד מלבדו", ואחר כך בא אליי, נותן לי איזו מכה או איזו הפרעה ואני מה אגיד? גם זה בא מהבורא "אין עוד מלבדו", ומה אני אעשה? כך אשב ורק אגיד בכל פעם אין עוד מלבדו? אני לא יכול ככה לעשות, הוא לא ייתן לי את זה לעשות. הוא לא ייתן, אני אצטרך לעשות כל מיני פעולות ואז לקבוע אין עוד מלבדו בכל פעולה ופעולה.

אתה לא יכול להיות חכם לפני המעשה, כי אם הבורא הוא הראשון, בכל מה שקורה לך, איתך וגם אותך שברא והכול קובע בך, אם תחשוב טוב טוב, אז לא נשאר לך כלום, אלא רק את זה לקבוע, שאין עוד מלבדו. תחשוב, אין, מטבע הבריאה, ממקור הבריאה, מסיבת הבריאה, הוא ברא אותנו והוא ממלא אותנו, על ידי אותו האור נעשה גם רצון וגם מילוי, זאת אומרת, הרגשה בתוך הרצון, לא נשאר לך שום דבר, שום דבר, אם אתה לא נפעל כדומם צומח וחי, אלא מקבל איזו התעוררות להיות כאדם, זאת אומרת, להכיר שאתה נפעל וממי אתה נפעל, אז נשאר לך רק את זה להכיר. לא יכולה להיות יותר שום שאלה, עבודה, יגיעה שמתעוררת בנברא, לא יכולה להתעורר.

אתה מבין מאיפה זה נובע? האור העליון בורא את הרצון, והוא בורא את המילוי, הוא בעצמו, ומנהל את הרצון. לכן הרצון שמתעורר יכול להתעורר רק לגלות את השורש שמנהל אותו, בלבד. תגיד לי מה יכול להיות עוד?

אני צריך מצד אחד לייחד את שמו, ומצד שני לפעמים גם להסתיר את גילוי הבורא כדי שאוכל לעבוד עם "אין אני לי מי לי"?

אלה כבר דברים בדרך. "אם אין אני לי מי לי" את זה צריכים לראות מתי. עוד נקרא על זה.

.138" כל ההפרש, שיש בין עוה"ז שמלפני התיקון, אל גמה"ת. כי מטרם גמה"ת נקראת המלכות עצה"ד טו"ר. כי המלכות היא הנהגת ה' שבעוה"ז. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טו"ר, ושכר ועונש. כי כלי קבלה שלנו, מלוכלכים עוד בקבלה עצמית, המצומצמת מאוד במידתה, וגם מפרידה אותנו מהבורא.

והטבה שלמה, בשיעור הגדול שחשב עלינו, איננה, אלא בהשפעה, שהיא תענוג בלי שום גבול וצמצום. משא"כ הקבלה לעצמו, היא מוגבלת ומצומצמת מאוד, כי השְׂביעה מכבה תכף התענוג. כמ"ש, כל פעל ה' למענהוּ. שכל הפעולות הנוהגות בעולם, לא נבראו מתחילתן, אלא להשפיע נחת רוח אליו. ולפיכך נמצאים בני אדם משמשים בעסקי העולם, בהיפך גמור ממה שנבראו מתחילתם. שהרי הקב"ה אומר, כל העולם בשבילי נברא, כמ"ש, כל פעל ה' למענהו. וכמ"ש, כל הנקרא בשמי, לכבודי בְּרָאתיו.

ואנו אומרים ההיפך ממש מקצה אל הקצה. כי אנו אומרים, כל העולם אך בשבילנו נברא. ואנו רוצים לבלוע כל טוב העולם לבטננו, להנאותינו, ולכבודנו. ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה."

(זוהר לעם, קטעים נבחרים כרך י"ב, טוב ורע, "השגחת ה'")

סדנה

איך זה שהבורא אומר הכל בראתי לכבודי, ומצד שני אנחנו שומעים שרצונו להטיב לנבראיו וכולו בטוב ומטיב ולעצמו לא צריך כלום וכן הלאה? איך הכל ברא לכבודו, ומצד השני רצונו להטיב לנבראיו, איך זה משתווה יחד, אלה דברים הפוכים לגמרי.

"ולפיכך, אין פלא, מה שאין אנו ראויים עוד לקבל הטבתו השלמה. וע"כ מוטעמת לנו השגחתו בטו"ר, בהנהגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה, ששכר ועונש מסובב מטו"ר. כי כיוון שאנו משתמשים בכלי הקבלה בהיפך ממה שנבראו, אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם רע בעדנו.

כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם.

הרי שהרגשת טו"ר בהשגחתו, מסבבת עימה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ, שלא להיפרד מאמונת ה', אע"פ שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונת ה'.

אמנם מכוח הנהגת שכר ועונש עצמה, הכין ה', שסוף כל סוף אנו זוכים על ידה לגמה"ת. שכל בני אדם ישיגו הכלים של הקבלה המתוקנים, ע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרם, בשיעור הכתוב, כל פעל ה' למענהו. כמו שנבראו מתחילתם. ואז יתגלה הזיווג הגדול דעתיק יומין, ואנו באים לידי תשובה מאהבה, וכל הזדונות ייהפכו לזכויות, וכל הרעות לטובות גדולות.

ואז תתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו, כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה כל אלו המעשים והפעולות שמקודם לכן. כי עתה, אחר שכבר נהפכו הרע והעונש לטובות ולזכויות, תינתן האפשרות להשיג פועלם. כי כבר מתאימים הם למעשה ידיו. כי עתה ישבחו ויברכו אותו, על אלו הרעות והעונשים המדומים בשעתם.

וזהו עיקר הקוטב של המאמר. כי עד עתה היו גם התיקונים נחשבים למעשה ידינו. כי ע"כ קיבלנו עליהם שכר ועונש. אמנם בזיווג הגדול של גמה"ת, יתגלה, שהן התיקונים והן העונשים, כולם הם רק מעשה ידיו."

(זוהר לעם, "ליל הכלה", הקסה"ז)

זאת אומרת מי שיושב ובוכה צריך שיהיה לו ברור שברגע שהוא מרגיש עצמו שרע לו, אז יש לו נתק עם הבורא. "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאת ה' בגילוי, כי הוא פגם בכבוד ה', שהנברא ישיגוֹ כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. וע"כ, בעת שהאדם מרגיש רע, באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם." זאת אומרת, אין דבר כזה שאנחנו בוכים ואומרים שזה מגיע לנו מהבורא. אם אדם יודע שזה מגיע מהבורא, אז הידיעה הפנימית הזאת, אם זה באמת כך, בכל משקל מילת "אני יודע", הייתה מבטלת בזה את הרגשת הרע לחלוטין ולא חשוב איזה רע היה , כי אז היה קשור עם השורש ובשורש אין רע.

אבל בקטע שקראנו לא נאמר שההרגשה הרעה נעלמת, אלא למרות ההרגשה הרעה אדם באמונה למעלה מהדעת מתאמץ, ומי שמתאמץ הוא כאילו מתייגע ואז מגיע.

נכון, אז הוא מגיע, אבל בזה שהוא מרגיש רע הוא לא מגיע.

אבל הוא לא מבטל את ההרגשה הרעה, היא כאילו קיימת.

לא, לא יכול להיות שההרגשה הרעה נשארת. אם אני מגיע לעובדה שזה הבורא, אז ההרגשה הרעה נעלמת בזה שזה הבורא.

נניח שאני מרגיש רע, מה עלי לעשות כדי שהרגשה הרעה תיעלם, שלא ישרה עלי כפירה?

שום דבר לא תצליח לעשות, כי אתה רוצה לברוח מההרגשה הרעה ולא לגלות שאין עוד מלבדו.

זה נכון, זה הבהמה, זה הטבע שלי. אני מרגיש רע, מה הפתרון הנכון?

כדי להרגיש טוב לך ותקבל תרופה נגד כאבים.

לעשיריה?

לא, אני אומר לך ברצינות, הגישה שלך לא נכונה ולכן היא לא יכולה להביא אותך לפתרון כי אתה מחפש איך לברוח מהרע ולא איך לגלות את האמת. בצורה שאתה שואל, אין לי בשבילך שום עצה. זה גם לא יעזור לך.

אני רוצה להבין איך להתייחס נכון, הרי אני בעל ההרגשה, ואם אני מרגיש רע, לא אני בראתי את ההרגשה הזאת בי.

הרגשה רעה נמצאת בנברא כדי לתת לו הבחנה שהוא עדיין לא נמצא בגילוי הבורא כטוב ומיטיב, וטוב ומיטיב זה כבר ברמה אחרת לגמרי. זה לא שטוב לי או רע לי בעצמות, אלא שאני מרגיש שאני מקבל את זה מהבורא, ואם אני מקבל את זה מהבורא אני צריך לעלות לכזאת דרגה שאם אני מקבל את זה מהבורא אז אין רע. זאת אומרת את הכול אני כבר מבחין בתכונת האמונה, בהשפעה ולא הקבלה.

ברגע שאברהם שבר את הפסלים, אני מבין שהוא הגיע לתחושה שאין עוד מלבדו. ברגע שהוא עשה את המעשה הזה הוא היה יכול להעיד שהכוח הזה חי בו, שהוא הגיע לזה. אנחנו נמצאים במצב שהתיקון צריך להיות כללי, לא אישי. האם יש לנו סיכוי להגיע לתיקון בלי שנרגיש שאנחנו, כל הכלי העולמי, כל העולם, אחד, ואז להגיע לגמר תיקון, לתחושה שאין עוד מלבדו שחיה בנו?

אני חושב שלא ייתנו לנו להגיע לגמר תיקון פרטי, אלא המטרה עכשיו זה להגיע לגמר התיקון הכללי. כך נראה לי, לא יודע.

רק תבינו שהדברים האלה היום, זה עידן חדש. אני לא יכול להגיד. החוקים השתנו, מה שהיה טוב ונכון מהאדם הראשון עד כה, מעכשיו והלאה זה לא פועל בדיוק בצורה הזאת. אנחנו נמצאים עכשיו בשלב תיקון שנקרא "הדור האחרון" וקורים כאן כל מיני דברים כאלה שאני לא יכול להגיד.

מה לעשות כשמגיעים מצבים מאוד קשים שמקשים להתרכז בשיעור?

יש הרבה דברים שעוזרים לאדם לא להתנתק, ובכל זאת הבורא מסדר לו כאלה הפרעות שאחרי עשר דקות, רבע שעה, הוא מגלה פתאום שבפנטזיות שלו, במחשבות שלו הוא נמצא אי שם. צריכים להבין שזה כך, זה העונש.

כמו שאומר לנו כאן, "באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחת ה', ונעלם ממנו הפועל עליון. וזה העונש היותר גדול שבעולם". צריכים לקבל את זה כעונש, ולהשתדל לעשות כל מיני תומכים שיהיה קשה לבורא להסית אותנו מהדרך. שאנחנו נקבל ממנו כל פעם משהו, איזו הארה קטנה שתחזיק אותנו דווקא באין עוד מלבדו.

איך מקצרים את הדרך כדי להשיג את הכוח האחד, ואיזה תפקיד משחקת הקבוצה כאן?

"איש את רעהו יעזורו". הקבוצה כאן זה הכול. בלי קבוצה אין בכלל מה לדבר. אם אתה לבד בלי אף אחד, לא פיסית ולא וירטואלית, אין מה לדבר, חבל על הזמן, תלך ליהנות מהחיים.

האם משיגים "אין עוד מלבדו" במצבי החושך, כשאין לי גדלות הבורא, או ההיפך, כשיש לי גדלות הבורא?

צריכים להשתדל.

האם אדם יכול באמת להגיע להכרה ש"אין עוד מלבדו" לפני שמגיע ל"ייאוש ממעשיו", לשער הדמעות?

אתם משתמשים בכאלה מונחים שמי יודע איפה הם נמצאים, אני לא יכול לענות לפי מה שאתה שואל. תדבר לפי הדרגה שלך, ואז אפשר יהיה לתת תשובה ואתה תתמצא נכון. אתה יודע מה זה "שער הדמעות", מתי באמת קובעים שאין עוד מלבדו בכל דבר?

זה מה שאני שואל, האם בכל דרגה אנחנו יכולים לקבוע את העובדה שאין עוד מלבדו?

כן. זה נכון. ודאי, בכל מצב ובכל דרגה. בלי שאתה קובע שאין עוד מלבדו בדרגה הנוכחית, אתה לא עובר למצב הבא.

אם אני עצוב כי אני מנותק, ולידי יש חבר ששמח כי הוא מחובר, איך אני לא מושך אותו אלי אלא משנה משהו בי, איך אני יכול לעשות משהו לטובתו?

אם אתה שואל איך אתה יכול, אז אתה עדיין לא מנותק.

אבל אני עצוב.

אם אתה עדיין שואל איך אתה לא גורם לחבר ירידה, זה נקרא שאתה עדיין בסדר, תשתדל לצאת מהעצבות.

איך אני עושה את זה?

אבל אתה שואל, ואם אתה שואל אז כבר יש לך אמצעים. אם עצוב ממש, זה מת, אין מה לעשות, ואז האחרים לוקחים אותו, צריכים לדאוג לו. אם עדיין יש לו אילו כוחות מעצמו, הוא חייב להשתדל לבד, אחרת למה הוא מפיל את עצמו על החברה.

אם אני יושב ובוכה, ולידי יש חבר ששמח כי הוא נמצא במצב מאוד טוב, הוא נמצא בהיכל המלך, מה אני צריך לעשות שהחבר לא יהיה עצוב?

לבכות על זה שלא יהיה עצוב.

אבל אני מוציא אותו החוצה.

אתה אומר נכון, אבל אם אתה יכול לשאול, אז אתה כבר יכול לשנות את עצמך, ואז אין כאן שאלה. תעשה שינוי במשהו, תשתדל לצאת מעצמך כדי להיכנס ולהתכלל עם הקבוצה. הקבוצה חייבת להיות כל הזמן בהתרוממות רוח. זה חייב להיות כללי, וכל הזמן לדאוג שאם יש מישהו ללא מצב רוח, אז יופי, מתנפלים עליו ומעלים אותו. זאת צריכה להיות קודם כל העבודה של הקבוצה.

אבל באמת אתה צודק, צריכה להיות דאגה גדולה שעל ידי המצב רוח שלי אני לא אגרום ירידה לקבוצה. זאת בעיה גדולה, מי שעושה את זה ממש גורם עוול לעצמו כי הוא מוריד את כל הקבוצה.

בניגוד למושגים האחרים שלמדנו עד כה, יש לי הרגשה שאנחנו לא יכולים לתפוס את המושג "אין עוד מלבדו".

"אין עוד מלבדו" אתה תופס טוב אם אני אומר לך עכשיו שאת המושג הזה "אין עוד מלבדו" אי אפשר לתפוס, המילים האלה מגיעים מהבורא. ומי אני? אני איזה חתיכת חלבון שפותח את הפה ומבצע את מה שהוא מכניס בי, אבל הוא נתן לי נקודה לבקר שאת זה הוא עושה עלי ואני מבצע. ועכשיו השאלה שלי, מהנקודה הזאת, האם מסכים אני עם זה או לא? עד כמה שאני רוצה להיות דבוק בו. זהו. זה סך הכול.

לא ברור למה כשקובעים "אין עוד מלבדו" ומרגישים רע זה לא נקרא שקובעים "אין עוד מלבדו. מה הבעיה עם זה?

אין שום בעיה. אני קובע את זה, ודאי. רק בשכל, ולא ברגש. אני אומר, "הכול מהבורא, אתם יודעים, האטומים, זה משונה, מי בכלל נותן כוח לאלקטרונים שם להסתובב סביב הגרעין בכל אטום? מי נותן להם כוח, מאיפה הם מסתובבים כל הזמן, איזו מהירות, מאיפה הם לוקחים את האנרגיה הזאת? מאיפה כל הדברים האלה?"

"אה, זה אין עוד מלבדו. יש כזה מקור, יש כזאת תחנת אנרגיה שמספקת אנרגיה לכל חלקי הבריאה. אין עוד מלבדה, כך האנרגיה הזאת כך מגיעה". בסדר, ומה?

"כן. גם אנחנו מסתובבים, גם האטומים והמולקולות וכל ה DNA, החלבונים, כולם כך נפעלים וגם הדברים היותר גדולים, תאי מוח וכול מה שאנחנו, הדיבור שלנו, הכול נפעל כך". בסדר. אמרתי. מובן? מובן. יש עוד משהו? לא. גם השכל מופעל מאותה אנרגיה. היא מתחלקת לכך ולכך.

במוח, בשכל אני יכול להגיד הכול, אבל ברגש, זה העיקר. הבריאה זה רגש, לא שכל.

אפשר לקבוע רגשית שאין עוד מלבדו בלי קודם להרגיש רע? הוא עושה לך רע, איך אתה יכול ישר לקבוע שזה טוב?

אתה לא מרגיש שהוא עושה לך רע. אתה יכול להגיד בשכל שהוא עושה לך רע, ברגש לא. כי ברגע שאתה מרגיש אותו כפועל רעות, הוא נעלם. אין דבר כזה. כי הוא באמת לא פועל רע. אלא אתה, בהרגשה הזאת, בהבנה הזאת שהוא פועל רע, כבר מתנתק ממנו. כי זה שקר, הוא לא פועל רע. אלא אתה מרגיש אצלך את האינוורסיה הזאת, הוא פועל טוב ואתה מרגיש רע, נעתק ממנו. רק תבינו שזה לא יכול להיות.

מה גורם לי להרגיש רע?

ההופכיות שלך.

בסדר, אבל זה הוא עושה לנו. הוא עושה בנו את ההופכיות.

בסדר, אז מה?

אז שיהפוך.

תבקש. קודם כל תגלה שזה הוא עושה, אחרת אתה לא יכול לבקש ממנו, ואז תבקש. ולמה תבקש? בשביל מה הוא עשה לך רע, הרגשה רעה? שתשים לב אליו. וגם שתשים לב ותעמוד מולו, נגדו, ותוכל לקבוע למה אתה עכשיו רוצה להפוך לטוב, להגיע להרגשה טובה. בגלל ההרגשה או כדי לא לקלל אותו.

זאת אומרת לעלות מדרגת החי לדרגת המדבר.

אז כל הקביעה של אין עוד מלבדו זו קביעה רגשית, הוא קובע את זה ברמה הרגשית.

הכול זה רגש, הכול זה רגש בלבד. אין שכל בכלל, השכל רק עוזר לרגש. לכן אם אתה אומר, "הבורא עושה לי רע", אין לך קשר עם הבורא ואתה משקר. זה לא הבורא עושה לך רע. זה אתה שהפוך ממנו ומנותק ממנו, בגלל זה נגרם לך רע. מזה שהוא עושה טוב, אתה מרגיש את זה כרע.

אפילו אין רגע אחד שאתה יכול להרגיש רע ואחר כך לזהות שזה טוב? כי הרי אתה חייב משהו.

אתה יכול, בטח. זה נקרא שאתה עובר תיקון. כן, ודאי.

וזה עדיין נקרא לקבוע שאין עוד מלבדו?

אם אתה מרגיש שאתה מקבל מהבורא טוב, ואתה בזה מגלה אותו כמקור הטוב ולא סתם אומר, אתה צריך לגלות את זה. מה זאת אומרת, לגלות? לגלות אותו בך זה נקרא שיהיה בך גם מקור השפעה. אז לפי מקור ההשפעה שבך, ושיהיה הכי קטן, אבל אם יהיה בך מקור השפעה, דרכו אתה יכול להרגיש מה זה בורא. אחרת איך אתה מזהה אותו, באיזה חוש? אתה צריך לבנות בך את כוח ההשפעה, הקטן ביותר, לא חשוב, שממנו אתה קובע, "או, בורא זה טוב".

אז אתה באמת מרגיש את הבורא. אנחנו לא מרגישים אותו כרגע. כי אין לנו באף אחד כוח השפעה. אתה יכול להרגיש אותו רק מתוך השתוות, באיזו צורה להידמות לו, הכי קטנה. הבורא זה אין סוף, אז לפחות 1/125 מאין סוף.

במה אנחנו עוזרים אחד לשני ליצור את אותו מקור של השפעה בכל אחד?

בזה בדיוק אנחנו עוזרים אחד לשני. שכולנו רוצים ואנחנו נכללים זה מזה, זו כבר פעולת השפעה מסוימת. לפי הנטייה שלנו להתכלל זה עם זה, כשאנחנו עושים כאילו שרוצים להתכלל, אנחנו מזמינים מאור המזמין למוטב, והוא מתקן אותנו. אנחנו בוכים כמו ילדים, " אני רוצה, אני רוצה", כמו ילדים שבוכים כל הזמן בכי סרק. אבל הבורא כנגד זה מבין, הוא עשה את הפער הזה בין מה שאנחנו בוכים לבין האמת, כי את הפער הזה הוא ברא, הוא עשה. ואז כשאנחנו אפילו בצורה כזאת בוכים ומבקשים, האור המקיף מחזירנו למוטב. הוא נותן לנו את זה כמו שנותנים לילדים, אפילו שהבכי שלהם הוא בכי של ילדים, מכל סיבה שהיא.

אבל גם אותו בכי, הוא גם מתוך כאב, אתה מרגיש רע, וזה בא משם.

הוא נותן לך את הרע הזה, איזה רע אתה מרגיש? שאתה רוצה להשפיע?

לא.

אז איך תבקש ממנו רצון להשפיע? רק תגיד לי, מאיפה בא לך לבקש רצון להשפיע?

זה בדיוק העניין, הוא עושה לך את הכול.

אז אני אגיד לך למה, כי אתה מפחד להפסיד.

אבל הוא עושה לנו את הדברים האלה.

נכון. זאת אומרת, הרצון לקבל שלך האגואיסטי רוצה להגיע להשפעה. למה? שמעתי ששם מרוויחים טוב. כן, כן, ואז המאור המחזיר למוטב, לכן צריך להגיע כאור מקיף, מאיר לך, אפילו שאתה מבקש. זאת הטענה, לָמה נותנים להם את זה? הרי מה הם מבקשים?

מה שלא ברור זה, בסופו של דבר בכל הסיבוב הזה, כל פעם הבורא, הוא עושה בך את השינויים אם אתה רוצה או לא.

כן.

אז מה העניין? למה לעשות סיבוב כל כך גדול בשביל להגיע לאותו שינוי שצריך בסופו של דבר להגיע?

זאת הייתה השאלה בתחילת השיעור, מפני שאתה נברא, ואתה חייב להישאר נברא, אחרת אתה תתבטל, תהיה אניגילציה, מחיקה. אז אתה צריך להישאר. להישאר אתה יכול רק ברצון לקבל, בתוך הרצון הזה ליהנות, להרגיש מילוי, וכזה אתה חייב להישאר. ויחד עם זה, כדי להגיע למצב הטוב, אתה צריך להגיע להשפעה, לבורא, כי בהשפעה אין גבול ליהנות מהשפעה, אין תנאים. אז אתה צריך להיות כלול משתי צורות, משני קווים, ובאמצע ביניהם לבנות את עצמך, את עצמיותך, עצמאות ועצמיות.

רק להמשיך, לדייק את הבירור הזה. אז אני מקבל איזו מכה, אני מרגיש את זה כמכה. בשכל אני מבין שאין עוד מלבדו ואני מבין שהוא רוצה לקדם אותי, אבל ברגש אני לא מסכים עם זה.

ואז אתה מבקש לקבל את המכה הזאת בשמחה ובאהבה.

אבל בעצם זה שלא קיבלתי את המכה ברגש, אז אם הבנתי נכון קודם, אני מבטל את ה"אין עוד מלבדו".

יש לך בשביל זה שכל ורגש שמנותקים זה מזה. אתה יכול בשכל לבקש להיות מעל הרגש, מעל הכאב.

ואז כגודל הפער בין ההרגשה ברגש של ההבנה בשכל, זה עומק התפילה, זה הכוח של הצעקה?

וזה עומק השכר. פתאום אתה תתחיל להרגיש, שבמָקום שבו אתה ראית הפסד כל כך גדול, יש לך רווח גדול.

וההרגשה אז תשתנה? ברגש אני ארגיש שזה טוב, או שאני תמיד ארגיש ככה?

בטח שתשתנה, אין שום הבדל. זה כמו שאומרים הפסיכולוגים, הרופאים, שלמוח לא חשוב להרגיש רע או טוב. ההתפעלות של כל התהליכים החשמליים, זו אותה ההתפעלות.

אז איך בתוך התהליך הזה נהיה שינוי אצל האדם? כי אם הרגש ישתנה ואני אתחיל להרגיש טוב?

לפי הערכים, למי אני מהנה, מי נהנה, או בורא או האנטי בורא, הפּרעֹה, ואני מתחיל להבדיל בין שניהם, ואז אני באמצע, למי אני שייך.

האם המתח הזה, הפער בין שתי ההרגשות, מתישהו מפסיק או משתנה? כי יש תחושה שדווקא הפער הזה הוא החומר דלק, המנוע.

הוא גדל, הוא גובר, כן, נכון.

ואם אני ארגיש ברגש טוב, אז איך הוא לא נעלם, הפער הזה?

תבוא הדרגה הבאה, זה כל פעם גובר. זה ברור סוף סוף?

איך אנחנו כעשיריה יכולים בעצם לחזק את ההרגשה שאין עוד מלבדו? אולי תציע איזה תרגיל, אתה נותן הרבה תרגילים וזה מקדם אותנו.

אין עוד מלבדו בעשירייה מתגלה בצורה מאוד פשוטה. מרכז העשירייה זה אין עוד מלבדו,. תחזיקו את זה, זה מספיק, וזו האמת. אני לא יכול לתת לכם תרגיל אחר כי הוא יהיה שקרי. אני לא יכול להחליף את זה, אבל מרכז העשירייה זה הכלי לאין עוד מלבדו, והאור יתגלה בו.

איך להגן על הקביעה הזאת של אין עוד מלבדו מפני השכל והאגו שכֹּל הזמן מנסה לחטוף ולמוסס את המצב, את ההרגשה הזאת?

זה עזר כנגדו, מה אתם רוצים שהוא יעשה? הוא עושה את העבודה בצורה נאמנה, הוא כל הזמן מסיט אותך, כל הזמן מבלבל אותך, כל הזמן עושה ואתה לא מרוצה ממנו. הוא מראה לך רק איך צריך לעבוד נכון, במקום להגיד לו "איזה יופי אתה עובד, אני ממש מקנא בך, כמה אתה נותן לי סטירות, כמה אתה מביא אותי לכל מיני מחשבות זרות וכל הדברים האלה, אני ממש מקנא בך. אם הייתי יכול ככה לעבוד נגדך". למה אתה לא לומד ממנו?

אנחנו תמיד מנסים לחפש להצליח, להחזיק באין עוד מלבדו.

להצליח. אז קודם כל להצליח בזה, שאתה חושב על כל ההפרעות שזה הבורא. אין יצר רע, זה הבורא. הבורא בעצמו הוא נמצא שם בתוך המבול כמו שכתוב, והוא מסיט הכול, הוא עושה הכול, הוא. אין ליצר רע שום בחירה חופשית, אין לו חופש, אין, זה הכול ביד ה'. החופש נמצא, הבחירה החופשית רק בך, אז מה אתה רוצה ממנו?

אתה קודם תיארת נקודה מאוד מדויקת, של איך הכל זה אין עוד מלבדו, אפילו המחשבה, הדיבור, הכול זה אין עוד מלבדו.

כן, ובמיוחד כל המחשבות הזרות שהם ממש.. מה בכלל מגיע אלינו מהבורא? היצר הרע. "בראתי יצר רע"^{^[6]}. אתה שמעת מה הוא אמר פעם? בסדר. לא בסדר, אבל אין ברירה.

בהמשך הוא כותב, "ואז יתגלה השגחתו הפרטית בעולם כולו, שכולם יראו כי הוא לבדו עשה ועושה ויעשה" וזה נשמע לי כאילו זה מלמעלה למטה. האין עוד מלבדו, הוא מלמטה כלפי מעלה? איך מתגלה האין עוד מלבדו?

זה לפי הזמנתך. כי מלמטה למעלה אתה גדל במידה שאתה רוצה לספוג, לשאוב כך לתוך עצמך תכונות הבורא.

אבל מי שנותן לי את זה, זה הוא.

הוא ייתן. תבקש. את יצר הרע הוא מגלה לך בלי הזמנתך, כי בלי זה אתה לא תתעורר. אבל לבקש שיתגלה לך גם כן יצר הטוב, את זה אתה תבקש. זה קל לבקש, רק הבעיה שלנו שכשאתה מגיע לאיזה מקום ואומרים לך "תמלא בקשה", אני לא יודע לכתוב, אני לא רוצה, אני רק אחתום, אני לא אמלא. זה מה שקורה לנו. תמלא את הבקשה לפי הצורה הנכונה, כפי שצריך להיות, לפי הדוגמא שיש לפניך, והיא תתקבל, ואתה תקבל. אנחנו לא ממלאים את הבקשה.

צריך להיות אני, וקבוצה, ולימוד, וספרים, ומורה, והפצה. תמלא את הכל לפי שורה, שורה, שורה. תחתום שאתה בזה נמצא, גמרנו. זה כמו בכל מקום מסודר.

מה זו המנה הזו, כל יום לכתוב?

בטח, כל יום. כל יום. אז מה? אתה כל יום רוצה לאכול, ולנוח, ולטייל קצת, ולנשום משהו כך, ליהנות מהחיים יומיום? אז תמלא את הבקשה ליהנות מהחיים יומיום. מה יש בזה?

בבקשה שלי אני צריך לבקש לגלות את הרע, כדי שאני אדע מה זה אין עוד מלבדו.

לא, לזה אל תדאג. את זה הבורא יסדר לך. הרע זה עליו.

הוא מומחה.

טוב.

מה זה נקרא, לקבוע שאין עוד מלבדו במרכז הקבוצה?

שאין חוץ ממרכז הקבוצה. פחות ממרכז הקבוצה, זה אפס, לא קיים, העולם המדומה. פחות ממרכז הקבוצה נמצאת המציאות המדומה, שקרית, שלא קיימת, שאנחנו נמצאים בחלום וחולמים על זה.

אז מה זה מרכז הקבוצה?

"מרכז הקבוצה", זו נקודת תחילת המציאות האמתית הקיימת היחידה.

זה חיבור?

כן, מרכז הקבוצה זו נקודת החיבור. הנקודה המשותפת. אבל זה יותר ממשותף, זה שאנחנו הופכים להיות לאחד, ושם מושג שאחד מאתנו ואחד מהאור, מהבורא, נפגשים.

כלומר, אם אני נניח נמצא בתפילה עבור החברים, אז אני נמצא באיזו פעולת השפעה, ובנקודה הזאת, ביחס שלי כלפיהם, זה גם נקרא "מרכז הקבוצה"?

לא. אתה צריך קודם כל באמת להגיע איתם למרכז הקבוצה, אחרי זה תתפלל, תעשה מה שאתה רוצה, אחרת כל התפילות שלך הם תפילות לא נכונות. מרכז הקבוצה זה התנאי הראשון, אחרת יוצא שאתה מתפלל עבור עצמך, שיותר גרוע אם לא תעשה.

אז מה צריך לעשות כפעולה מקדימה, שאתה אומר שצריך לעשות?

חיבור. לבקש חיבור, אבל עבור מרכז הקבוצה. קודם כל שיהיה מניין. שיהיה איש אחד בלב אחד. שיהיו ערבים זה לזה. שיהיה שליח ציבור שזה אוסף של נקודות שבלב.

זה אומר שאני צריך להעיר אותם במעשים, לגרום להם?

גם כן. כל מה שרב"ש כותב.

"על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע" (תפלת יום כיפור).

ויש לשאול, הלא כל עבירות באות על ידי יצר הרע. ויש לפרש שהחטא הוא בזה, שאומר שיש יצר הרע. אלא "אין עוד מלבדו". כי אם האדם אינו ראוי, משליכים אותו מלמעלה. וזה בא על ידי התלבשות ברצון לקבל, הנקרא יצר הרע.

וזהו "כי יצר לב האדם רע מנעוריו", כלומר שהבורא ברא אותו כך, כי הרצון לקבל הוא עיקר הכלי, אלא שצריכים לתקן אותו. ובזה יש לפרש מה שכתוב "ויתעצב אל לבו". כי האדם מרגיש שבזה שהולך אחר היצר יש לו מכך עצבות. וזה נקרא צער השכינה."

( הרב"ש, "צער השכינה"-ב', כתבי רב"ש ג')

הדגש פה בזה שהוא אומר ש"יש לפרש שהחטא הוא בזה, שאומר שיש יצר הרע. אלא "אין עוד מלבדו"." זה הדגש.

"בא ולמד, חכמה האמיתית, סבת כל ההסתבכות הזאת, כי בהבורא עצמו ית', (תק"ז ת"ע קכא.) לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל. והטעם פשוט, כי כל המחשבות שנופלים במוחו של אדם, הם המה עצם פעולת הבורא, רצה לומר, לא כמו שמורגש באדם, שהוא ממשיכם מאיזה מקום, או שנולדים אצלו מניה וביה, זה שקר, ראש לכל השקרים. אלא כל מחשבה דקה מן הדקה, הבורא ית' שולחה למוחו של אדם, והוא כח התנועה של אדם, של בהמה וכל החי. דהיינו, ברצות הבורא להניע את החי, פועל בו בשליחת מחשבה אחת, ואותה המחשבה מנענעת אותו, כפי מדתה, כמו ששולח מטר על פני האדמה, והאדמה אינה מסוגלת להרגיש מי ששולח אליה את המטר, כן האדם, אינו מסוגל להרגיש בשום אופן, מי ששלח לו את המחשבה, כי לא ירגיש בה, בטרם שבאה לרשות מח הדמיון שלו, וכיון שנמצאת ברשותו, נראית אליו כמו חלק מעצם שלו, ובזה תבין שלית מחשבה תפיסא ביה, הטעם פשוט, מפני שהבורא לא יעלה ברצונו, לשלוח אלינו מחשבה כזאת, שתהיה מוכנת להשגתו.

אבל ערך בשבילנו סדר מחשבות, אשר מתוך כל אותו הסדר, מחויב סוף כל סוף, להשיגהו בשיעור אמיתי שזה סוד, (שמואל ב יד יד) "לבלתי ידח ממנו נדח"."

(בעל הסולם, פרי חכם - שיחות, סוד שמותיו ית')

אנחנו גם בעולם, בכללות העולם מתקרבים למצב הייאוש הטוטאלי, ובפרטות לכל אדם ואדם. שאם לא עבודת ה' שהיא העבודה לצאת מהייאוש, מאפס, מחוסר כוחות, מחוסר אונים, מחוסר מילוי כלשהו, אז באמת האנושות הולכת לשקוע במצב הנורא, ש"טוב לי מותי מחיי"^{^[7]} ולא יכול למות. כך זה.

לכן מה שיקרה זה שבורא נותן, זורק חבל להצלה. מי שמרגיש שיש לו את זה ולא מפספס את ההזדמנות, הוא מתקדם. ומי שמפספס, בכל זאת נותנים לו עוד קצת, עוד פעם, עוד פעם. אם לא, אז זורקים והוא ממשיך לזרום בכל הנהר החיים האלו עד שמת. וכל החיים האלו גם כן, הם כולם בדיכאון ובחוסר תכלית. לכן מה שאנחנו צריכים להבין, זה שעלינו לא לפספס את ההזדמנויות. הם לא הרבה.

הבנתי ש"אין עוד מלבדו" אפשר לקבוע רק כלפי מטרת הבריאה.

כן, נניח.

ומטרת הבריאה, צריכה היום להתגלות באנושות. נכון?

כן.

וזה המצב. ומיני מצב זה שאנחנו יכולים כאילו להרגיש מצב יותר גדול, שזה מרכז הקבוצה לעבוד אתו כמו מעבדה.

נכון.

ופשוט יוצא שבאמת להצדיק את הבורא, אפשר רק מתוך הבורא.

נכון.

מה בעצם הרצון של הבורא להתגלות באנושות? מה המידה שהוא תופס בחיים שלנו, של "בני ברוך" העולמי, הכלי העולמי?

אנחנו צריכים להראות לכל האנושות שאין להם אפשרות לגלות את הבורא, ובכלל לבחור בבחירה חופשית איפה הם נמצאים. את זה שהם מקבלים הכול מלמעלה, אין להם יכולת להשיג. כל עקרת בית צועקת שהיא מקבלת מהבורא. שהבורא כך וכך עשה לה, וכן הלאה. זה לא נקרא ש"משיגים". את זה יש רק לאנשים מיוחדים. כי אנחנו מחנכים ומקדמים את עצמנו להיות כאלו. נולדים עם נקודה שבלב, אבל אחר כך צריכים לבנות את עצמנו.

ולכן אנחנו צריכים להראות לכל האנושות, איך האנושות על ידי זה שהיא מתקשרת אלינו, משתמשת בנו כבראש הפרצוף כדי להיות בעצמה כגוף הפרצוף, הם יתחילו לקבל מהראש את ההבחנות. זה כמו שאנחנו מקבלים את זה ממרכז הקבוצה, שאנחנו בונים את הראש בעצמנו. הם יקבלו את זה מהראש שאנחנו בנינו, וכך יתקדמו עד כדי כך שכשהם יתקרבו ויתחברו לראש, אז הם יתחילו להבין מה קורה גם בראש לפי "ממעשיך הכרנוך"^{^[8]}. לפי הכלל הזה, הם יתחילו לאט לאט להבין, איך הראש עובד.

לא שהם יכולים להיות במקום ראש. אבל להיות בהשתתפות הנכונה עם הראש, הם יוכלו להיות. להזמין כל מיני דברים, לבקש, לקבל, לבצע הם כן יוכלו. לעבוד יחד בחיבור. כך זה עם האחרים. זו העבודה שלנו. זאת אומרת, חוץ מזה שאנחנו בונים את הראש בתוכנו, גם להיות ראש לעולם הכללי. זו במיוחד המשימה בדורנו.

""אם בחקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם". הנה בזהר הק' שואל: "כיון שכבר אמר תלכו ותשמרו, למה עוד ועשיתם. ומשיב, אלא מי שעושה מצוות התורה והולך בדרכיו, הוא כאילו עשהו למעלה, אמר הקב"ה: כאלו עשאני. וזהו פירוש 'ועשיתם אותם' - כאילו אתם עשיתם אותי" (בחקותי אות יח ובהסולם שם).

ויש להבין, מהי הכוונה שמי שהולך בדרך ה' הוא עושה את ה', איך יעלה על דעת האדם לחשוב דבר זה?" שלא הבורא עושה את האדם אלא האדם עושה את הבורא.

"הנה ידוע ש"מלא כל הארץ כבודו", וכך צריך כל אדם להאמין, כמו שכתוב: "את השמים ואת הארץ אני מלא". אלא שהקב"ה עשה את ההסתרה שלא יכולים לראות את זה מטעם כדי שיהיה מקום בחירה, ואז יש מקום אמונה - להאמין שהקב"ה "ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין". ולאחר שהאדם עוסק בתורה ומצוות ומקיים את מצות הבחירה, אז מגלה הקב"ה את עצמו לאדם ואז רואה שהקב"ה הוא השולט על העולם.

נמצא, שאז עושה האדם את המלך שישלוט עליו, זאת אומרת שהאדם מרגיש את הקב"ה שהוא השולט על כל העולם, וזה נקרא שהאדם עושה את ה' למלך עליו. כי כל זמן שהאדם לא בא לידי הרגשה כזאת, נמצא שמלכותו של ה' היא בהסתרה. וזה שאנו אומרים: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד", היינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו.

וזה כל התיקון שמוטל עלינו לעשות בעולם הזה, ועל ידי זה ממשיכים כל טוב בעולם, שכל ההשפעות שלמעלה נמשכות בזה שעוסקין בתורה ומצוות בכוונה להמשיך מלכותו יתברך עלינו."

(הרב"ש, אגרת ע"ו, כתבי רב"ש ב')

סדנה

איך אנחנו בעזרת זה שהבורא נסתר, שנסתר מאיתנו, הכול מדובר על איך שהאדם משיג, עוזר לנו לבנות את הבורא ואז הוא קיים, כי אין בורא ללא נברא? איך על ידי כל ההכנות שיש לנו אנחנו יכולים לבנות את הבורא, לעשות את הבורא? "עשיתם אותי"? אני רק מבקש שהשאלה תהיה קבוצתית. להוסיף, להגיע להסכמה שלמה ולמשפט שהוא חותם את כל הדיון של כמה דקות.

נגיד שאנחנו בנינו איזה פרצוף. מהקשר בינינו בנינו את הפרצוף, ראש, תוך, סוף, ואור בפנים שממלא אותו, שאנחנו מרגישים בזה איחוד בינינו ובין הבורא, אנחנו כהרצונות, והבורא כהמילוי, החיות שבנו. איך אנחנו גדלים למדרגה הבאה? על ידי זה שגובר היצר הרע. שהוא מפר, מוחק את הצורה הזאת שהשגנו, ואנחנו מרגישים את עצמנו שוב שנמצאים באיזו שליטה זרה, ושוב צריכים להתחבר יותר, לעשות כל מיני פעולות של איחוד, להביא את המאור המחזיר למוטב שיחבר בינינו. הצורה החדשה של החיבור, אנחנו אף פעם לא יודעים מהי, אלא רק על ידי הביטול שלנו, שאז העליון, המאור המחזיר למוטב, שזה כבר לא המאור המחזיר למוטב בדיוק, אלא כבר הטיפולים שאנחנו מדברים על הזו"ן כלפי אבא ואמא, שאבא ואמא מטפלים בהם, אבל בכל זאת העליון מטפל ועושה בנו את צורת החיבור החדשה, וכך אנחנו מקבלים דרגה חדשה.

מה אנחנו רואים כאן? ש"בראתי יצר הרע" זה בכל מדרגה ומדרגה, שמזה מתחילים את המדרגה החדשה, ואחר כך "בראתי תורה תבלין" שזה המאור המחזיר למוטב, ששוב מחבר בינינו, ואז אנחנו מקבלים את דמות הבורא, את הפרצוף המתוקן שלנו לעת עתה. ושוב "בראתי יצר הרע" ושוב "תורה תבלין", ושוב הבורא שמתגלה בצורה המתוקנת שלנו. וכך אנחנו עושים אותו.

אנחנו מתחברים במרכז הקבוצה, רוצים להתחבר, ורואים שזה לא הולך, שאין ברירה, ובסופו של דבר אחרי כמה שנים שרוצים ולא רוצים, אבל רואים שאין ברירה וחייבים להתחבר, "בואו בכל זאת אולי נתחבר במקום להסתובב ככה לכל הכיוונים", משתדלים ורואים שלא מסוגלים. אבל כבר על זה שלא מסוגלים אנחנו צועקים. למי? למשהו, למי יודע מי.

מגיע מאור המחזיר למוטב, ומתחיל לעצב אותנו יותר ויותר. גם זה תהליך, שאנחנו צועקים ודורשים ומשתדלים בכל מיני צורות, והוא פועל, וכך אנחנו מתעצבים יחד לגוף אחד. כשמגיעים לגוף אחד מתחילים להרגיש בו מבנה, ובתוך המבנה מתחילים להרגיש את החיות שבמבנה, את היחסים החדשים בינינו שהם נקראים "בורא". אני לא יודע, פתאום אני מרגיש שהיחס שלי עימו, ואיתו ואפילו איתך, זה נקרא "בורא". כן, זה נקרא "בורא", "בוא וראה". למה הגענו? לצורת השפעה ואפילו אולי אהבה, וזה נקרא "בורא". כי אותו הכוח החיובי הזה הוא מלכתחילה ברא אותנו, כך אחר כך אנחנו מגלים.

הגענו לאיזו הדגמה של הכלי הנכון והיחסים הנכונים שלנו שזה נקרא "פרצוף", "מדרגה". ומיד אחר כך כרגיל אנחנו מתחילים להרגיש ששוב באים כל מיני רצונות, הפרעות, ובעיות למינהן, הכול מתגלה, ואז אנחנו צריכים שוב ללכת למדרגה הבאה. אז "בראתי יצר רע" זה נקרא שכל פעם שאנחנו מגלים הפרעות, כנגד זה יש "בראתי תורה תבלין", שמגיע אלינו המאור המחזיר למוטב ומחבר אותנו עם ההפרעות האלה לצורה היותר מתקדמת הנכונה, ודאי שזה תהליך, ואז אנחנו מגלים עוד יחס בינינו עוצמתי יותר, מתוקן, יפה, יותר רבגוני, שזה נקרא "בורא". שזה נקרא במקום "נפש", נניח "רוח".

[1] "אחד יחיד ומיוחד" (ספר "תלמוד עשר הספירות", חלק א', הסתכלות פנימית, פרק א', אות א')

[2] (תוספתא, סדר נשים, מסכת קידושין, פרק ה', י"ג)

[3] "ועל כל פשעים תכסה אהבה" (משלי, פרק י', י"ב)

[4] "לאמר אני אמלוך אמר רב יהודה אמר רב שמתנשא להולמו ולא הולמתו" (תלמוד בבלי, סדר נזיקין, מסכת עבודה זרה, דף מ"ד, א' גמרא)

[5] "ויאמר פרעה--מי ה' אשר אשמע בקלו, לשלח את-ישראל:" (שמות, פרק ה', ב')

[6] "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין" (קידושין ל', ע"ב)

[7] "טוב מותי מחיי" (יונה ד', ג')

[8] סידור, שיר היחוד לשבת

מידת אין עוד מלבדו - שיעור 2

+תמליל שיעור 2

שיעור 2 18.11.16

"הנה כתוב "אין עוד מלבדו", שפירושו, שאין שום כח אחר בעולם, שיהיה לו יכולת לעשות משהו נגדו יתברך. ומה שהאדם רואה שיש דברים בעולם שהם מכחישים פמליא של מעלה, הסיבה היא, מטעם שכך הוא רצונו יתברך. וזהו בחינת תיקון, הנקרא "שמאל דוחה וימין מקרבת". כלומר, מה שהשמאל דוחה, זה נכנס בגדר של תיקון. זאת אומרת, שישנם דברים בעולם, שבאו מלכתחילה על הכוונה להטות את האדם מדרך הישר, שעל ידיהם הוא נדחה מקדושה.

והתועלת מהדחיות הוא, שעל ידם האדם מקבל צורך ורצון שלם, שהקב"ה יעזור לו, כי אחרת הוא רואה שהוא אבוד. לא די שלא מתקדם בעבודה, רק הוא רואה, שהולך אחורה. היינו, אפילו שלא לשמה אין לו כח לקיים את התו"מ. שרק ע"י התגברות אמיתי על כל המכשולים למעלה מהדעת הוא יכול לקיים את התו"מ. ולא תמיד יש לו כח ההתגברות למעלה מהדעת. אחרת, הוא מוכרח לנטות חס ושלום מדרך ה', אפילו משלא לשמה.

והוא, שתמיד אצלו הפרוץ מרובה מהעומד. היינו, שהירידות הם הרבה יותר מהעליות. ולא רואה בזה שיקח סוף המצבים האלה, והוא ישאר תמיד מחוץ לקדושה. כי הוא רואה, אפילו כקוצו של יוד קשה לו לקיים, רק בהתגברות למעלה מהדעת. אבל לא תמיד הוא מסוגל להתגבר. ומה יהיה הסוף?

אז הוא בא לידי החלטה, שאין מי שיכול לעזור, אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. וזה גורם, שיקבע בליבו תביעה אמיתית, שה' יפתח את עיניו ולבו, ויקרבו באמת לדביקות ה' בנצחיות.

נמצא לפי זה, שכל הדחיות שהיו לו, היה הכל מאת ה'. היינו, שלא מטעם שהוא לא היה בסדר, שלא היה לו היכולת להתגבר. אלא לאלו אנשים שרוצים באמת להתקרב לה', ובכדי שלא יהיה מסתפק במועט, כלומר שלא ישאר בבחינת ילד קטן בלי דעת, ומשום זה ניתן לו מלמעלה עזרה, שלא יהיה לו היכולת לומר, שברוך ה' שיש לו תורה ומצות ומעשים טובים. ומה חסר לו עוד?

וזה דוקא אם באמת, שיש לאדם הזה רצון אמיתי. אז, האדם הזה מקבל עזרה מלמעלה, ומראים לו תמיד, איך שהוא לא בסדר במצב הנוכחי. דהיינו, ששולחים לו מחשבות ודיעות, שהם נגד העבודה. וזהו בכדי שיראה, שאין הוא בשלימות עם ה'.

ועד כמה שהוא מתגבר, הוא רואה תמיד, איך שהוא נמצא במצב שהוא רחוק מקדושה משאר עובדים, שהם מרגישים, שהם בשלימות עם ה'. מה שאין כן הוא תמיד יש לו טענות ותביעות, ולא יכול לתרץ את ההתנהגות של הבורא, איך שהוא מתנהג עמו.

וזה גורם לו כאב, מדוע הוא לא שלם עם הקב"ה. עד שבא לידי הרגשה, שממש אין לו שום חלק בקדושה. והגם שמקבל לפעמים איזה התעוררות מלמעלה, שמחיה אותו לפי שעה, אבל תיכף הוא נופל למקום השפלות. אולם, זהו הסיבה, שגורם לו שיבוא לידי הכרה, שרק ה' יכול לעזור, שיקרב אותו באמת.

האדם צריך להשתדל ללכת תמיד בדרך, שהוא דבוק בו יתברך. כלומר, שכל מחשבותיו יהיו בו ית'. היינו, אם אפילו שהוא נמצא במצב הכי גרוע, שאי אפשר להיות ירידה יותר גדולה מזו, אל יצא מרשותו ית', כלומר שיש רשות אחרת, שלא נותן לו להכנס להקדושה, שבידו להטיב או להרע. פירוש, שאל יחשוב שיש ענין כח של ס"א, שהיא לא נותנת לאדם לעשות מעשים טובים וללכת בדרכי ה', אלא הכל נעשה מצד ה'."

(בעל הסולם, "אין עוד מלבדו", כתבי בעל הסולם, שמעתי א')

אחרי שקראנו את המאמר ואת הקטעים המדהימים, אחרי כל הדברים והמחשבות האלה, יש בכלל בעולם מקום לצער או לעצב?

כן, יש. איפה שהבורא לא נמצא בתוך האדם, שם האדם מגלה לאט לאט יותר ויותר צער. אתה רואה, העולם נמצא בייאוש, הרבה אנשים נמצאים בדיכאון, מאיפה זה מגיע? מזה שלאט לאט מתגלה צורך למלא את החסר, הם לאט לאט יגלו את ההבנה שמה שחסר להם, ולא יעזור להם כלום, אפילו שילכו להשתמש בינתיים בסמים זה לא יעזור, תהיה להם הכרת הרע גם בכל הדברים האלה, כי רק הבורא יכול למלא את החסר. כשמתגלה רצון, רצון בדרגת שורש, א', ב', ואז הם מתחילים להרגיש שלא. זה לא מספק אותי וזה לא ממלא וזה לא מספיק, אלא הבורא בלבד. כך גם אנחנו התקדמנו פעם, ולכן הגענו עכשיו להחלטה שזה מה שאנחנו צריכים, וזה מה שיספק, זה מה שימלא את כל האנושות.

אנחנו אומרים את זה, אבל זה עדיין לא קורה.

אתה רוצה שזה יהיה מיד, האם ביקשת, עבדת על זה, קיבלת? העניין שאתה לא יכול לגלות אלא לפי החיסרון האמיתי, הנכון. החיסרון שלך הוא עדיין לא נכון, הוא לא אמיתי, הוא לא בדיוק לבורא, ולכן אתה לא יכול ליהנות ממנו.

נניח שהכנתי בשבילך עכשיו איזו מנה [מיוחדת] ואין לך רצון לזה, אתה אוהב את הפלאפל שלך, ואני הכנתי לך משהו צרפתי. אני מבטיח לך שבשבילך זה יהיה מגעיל, כי זה לא הפלאפל ואפילו לא שווארמה. מה עושים? אני צריך להביא אותך לאט לאט למצב שאתה תרצה את מה שאני הכנתי לך.

גמר תיקון עכשיו בשבילנו זה מוות, לא יכול להיות יותר גרוע, זה גיהינום. לָמה? זה השפעה, נתינה, תמיכה בזולת, דאגה לכולם. מה זה, אתה רוצה את זה? לכן עכשיו אנחנו צריכים לאט לאט להכין אותך לזה, לא עד שאתה תסכים לזה, אלא עד שאתה תרצה את זה, עד שבשבילך לתת למישהו זה יהיה כמו לקבל משהו טעים וגדול. לכן לאט לאט, צריכים להכין את האדם לזה, אתה רואה איך האנושות מתבשלת כל הזמן כמו על מחבט, כל הזמן.

אני פשוט מרגיש שאנחנו וגם האנושות עברנו מספיק.

כן, אתה רוצה להגיד לו, "די, בחייך מספיק". סבלנות, אין מה לעשות.

דיברת קודם על הזדמנויות שהבורא שולח, איך לא להחמיץ את ההזדמנויות שהבורא שולח ולהגיע לאין עוד מלבדו?

עוד לפני שהוא עושה לנו הזדמנויות, אנחנו צריכים כל הזמן למהר את הדברים. אנחנו צריכים לרוץ לפניו. "אני מעורר את השחר ולא השחר מעוררני", זה מה שצריך להיות, לכן אין לי בכלל תחרות עם הבורא. אני כל הזמן חייב להיות בכל מקום במקסימום תאוצה.

איך להשתמש נכון בהפרעות כדי לקבוע טוב ומיטיב?

לראות אותן כעזר כנגדו. אין אחרת. עזר כנגדו. אני שמחתי כשהיו לנו כל מיני בעיות והיו קמים עלינו כל מיני "כלבין דחציפין", לָמה? כי זה יעזור לנו להסתדר עם הניירות, עם המבנה שלנו ועם כל הדברים האלה. בלעדיהם אי אפשר. הגוף שלנו יכול להתקיים בלי מיקרובים ובלי כל מיני המזיקים? לא, הוא כל הזמן מתגבר ומתגבר עליהם ולכן הוא חי וקיים. אתם יודעים עד כמה המערכת הגופנית נמצאת כל הזמן במאבק? לא יכול להיות רע בלי טוב וטוב בלי רע. החיים הם מאבק, בירורים, תיקונים, כל הזמן. איך יכול להיות [אחרת], מה אתם חושבים על כל אותן מחלות וכל אותן הבעיות? תראו את הילדים, אם ילד לא יעבור עשר, עשרים, ועוד כמה מחלות ילדים בזמן שהוא גדל, הוא לא יהיה כשיר לחיים. הוא חייב לעבור את זה. כך זה בכל מצב ומצב. כשרצינו לעשות כנס באפריקה, אמרו לנו שצריכים לעשות עשר או עשרים חיסונים. שם אנשים לא מקבלים שום חיסונים, הם כבר מחוסנים, אנחנו לא.

זאת אומרת לכל מצב אתה צריך לקבל הכנה. אין מה לעשות. ככל שהמצב ובמיוחד מצב רוחני שמתקדם, חובה להיות מחוסן. איך? תארו לעצמכם שאני עכשיו צריך לקבל זריקה נגד האגו שלי, אפילו שיביאו לי מזרק גדול, אני אהיה מוכן לקבל את הזריקה כדי שאוכל להשתמש באיזה רצון אגואיסטי שלי בצורה ההפוכה.

תראו כמה זריקות קטנות כאלה אנחנו צריכים לקבל, עוד ועוד הבחנות עד שזה באמת יתקיים בנו. זה לא הולך בבת אחת, צריכה להיות הסכמה, הכנה, תמיכה. אנחנו בעצמנו עושים את זה כביכול. אם אני מפעיל איזה מקור חיצון, מאור המחזיר למוטב, אני מפעיל אותו. במידת ההסכמה שלי הוא פועל עלי. איפה אני מראה את ההסכמה שלי? ביגיעה שלי במרכז החברה. אני רוצה ורוצה, אני מביא את כולם ודוחף את עצמי ואז הוא פועל. "ה' יגמור בעדי", אבל אני מתחיל, העיקר זה המחצית הראשונה. לכן אנחנו בונים אותו.

אנחנו נמצאים בשיעור מאוד מיוחד, אחרי כל ההתכללות ועם כל המידות שעברנו, אנחנו נמצאים במצב שאנחנו מדברים על "אין עוד מלבדו". אני רוצה שאנחנו נסתכל עכשיו על אין עוד מלבדו דרך העיניים של המסך המשותף שלנו, ונראה את כל הקבוצות בעולם. נראה את ההשתוקקות המטורפת הזו בעולם ללכת אחריך אחרי שנתת את כל חייך לדבר הזה.

אנחנו לא רוצים שהיום הזה ישכח, אנחנו רוצים שהיום הזה יהיה יום היסטורי, שהוא ייכתב בספרי ההיסטוריה כיום שבו הבורא התגלה בעולם. אנחנו דורשים ואנחנו מבקשים, אנחנו רוצים לדעת מה עוד חסר לנו כדי להגיע לבקשה הנכונה?

אני בעצמי נמצא בחוסר אונים, כי מה שאנחנו עושים איתכם היום זה שלב, שעם כל מה שעברתי, אני לא יכול להגיד שאני במאה אחוז מבין איך הוא צריך להתבצע. אנחנו בונים חברה, דור אחרון, משהו חדש עם כל האנשים שסביבנו בכל העולם, עם כל החברים שלנו. מה חסר לנו? חסרה השקעה ובמיוחד דיוק. אנחנו עדיין לא מרגישים מה זה מרכז הקבוצה, מרכז של העשירייה, מרכז של כל העשיריות זה כבר אחר כך, אבל לפחות מרכז של העשירייה.

אנחנו יושבים, מתחברים ועושים מעצמנו חברה טובה, כמו שהיה נניח בצבא או במקומות אחרים, באיזו תנועת נוער אולי ועוד, אבל אנחנו לא דואגים דווקא לנקודה המרכזית שיש בכל עשירייה, כי שם אנחנו קיימים, וחוץ ממנה, כל היתר לא חשוב לנו, שלא יהיה קיים.

לנקודה הזאת אנחנו צריכים להביא את כל הלב והמוח שלנו, מה שיכול להתחבר עם אחרים נמצא, ומה שלא יכול שלא יהיה. אני לא רוצה להיות כלול מכל החלקים שהם לא יכולים להתחבר עם החברים שלי.

הנטייה הזאת, המחשבה הזאת, העובדה שבזה אנחנו קיימים חייבת להיות כל הזמן כדבר החשוב ביותר. זה הבייבי שלנו ואנחנו צריכים כל הזמן לחשוב עליו. נעשה זאת, נצליח, ובקרוב. אנחנו מתקדמים. אני ראיתי אתמול איך אתם ישבתם כאן בעשיריות, הכול טוב, רק מכל מה שאני רואה, ואני לא יכול למהר את זה, אי אפשר לעשות בצורה מלאכותית, זה לאט לאט מתגלה, אבל אני רואה שצריכים לתת יותר תשומת לב למרכז. מרכז של כל עשירייה נקרא "שליח ציבור", כי ממנו אנחנו בטוח קשורים לבורא. שם הוא צריך להתגלות. לא לחשוב שמשם אנחנו צריכים עוד איזה מקום. הבורא צריך להיות בפנים, ולא שמשם אנחנו עולים החוצה, לא, שם אנחנו דורשים שהקשר בינינו יהיה כזה שכבר תתגלה בו צורת ההשפעה, כוח החיבור, צורת האהבה, לפחות מינימלית. בכמה שיהיה, נתחיל ממה שניתן. אבל מרכז, חיבור במרכז העשירייה, זה החשוב.

לכן אני חושב שזה מה שאנחנו עדיין לא כל כך מדגשים, ולא לשם הלבבות שלנו נמשכים. לא מרגישים ששם אנחנו צריכים להיות בתחילת הפעולה, במשך הפעולה ובסוף הפעולה, ובלימוד ובכל דבר. לא חשוב איפה אני נמצא ומה אני עושה, אני נמצא בתוך הנקודה הזאת, ממנה אני הולך הלאה. שם נמצא הבורא, "אין עוד מלבדו" "וטוב ומיטיב", ותמיד הכול ממרכז הקבוצה, אנחנו נפעלים ממרכז הקבוצה. גם עכשיו אנחנו נפעלים. מאותה מלכות דאין סוף שהיה לה חיבור עם הבורא והחלטה על כל התהליך, זה מרכז הקבוצה. זה שזה התחלק כביכול אחר כך לאלפי עשיריות ומערכות, זה רק כלפינו. אבל אין יותר מזה, שם אנחנו מקבלים גמר תיקון, הכול שם. כל המחשבות וכל הרצונות שלי זם משם, ואם אני מתקן אותם מאין עוד מלבדו, אני גם חוזר לשם, כי זו נקודת הקשר בינינו לבורא.

לכן בואו ניתן לזה את תשומת הלב הנדרשת, אחרת אני לא רואה שום אפשרות.

במאמר "אין עוד מלבדו" "שמעתי א'", בעל הסולם מתאר פה תהליך של אין עוד מלבדו, על ידי דחיות ועל ידי השמאל, על ידי כל מיני דברים שהם כאילו לא מרוממים את רוח האדם.

הם לא מרוממים? אני זוכר שקיבלתי את זה מרב"ש, כשאף אחד לא קיבל. אף אחד. הוא אחר כך הדפיס את זה אחרי שש או שבע שנים. אני קיבלתי נניח בשנת 1980, והוא הדפיס והכניס אותו למאמרים שלו אחרי שש, שבע שנים לפחות. אף אחד לא ידע על זה, גם התלמידים שלו הלל גלבשטיין ומנחם אדלשטין וכן הלאה, אלה שהיו עם בעל הסולם איתו יחד. הוא קיבל את זה ביחידות, בעל הסולם אמר לו והוא רשם. אז מה שאני רוצה להגיד שאף אחד בעולם לא ידע על זה, אף אחד. אלה דברים שאין יותר יקר מהם.

אין ספק, בטח שזה הרבה מעל משהו שאפשר להעריך בכלל מרוב שזה גדול. אני שואל כי הדברים שנאמרים פה במאמר הזה הם קשים.

מה זאת אומרת קשים? התנאים לקיום?

לא. אני משווה את זה למאמר של רב"ש שבו מדובר על אהבת חברים, ועל כל מיני דברים שהם כן מרוממים את הרוח של החברים.

אני לא רואה פה שום דבר שהוא משפיל את האדם. בעל הסולם אומר ההיפך, יש אין עוד מלבדו, אתה קשור אליו, וזה לא תלוי בך, מלמעלה למטה כך זה מתפשט אליך. אם אתה רוצה להגיע לאמת, אתה צריך להכיר שאין עוד מלבדו, ואז אתה תהיה קשור למקור אחד של כל המציאות. בבקשה יש לך הזדמנות, אני מראה לך איך לעשות זאת. וזה מעלה את מצב הרוח, זה נותן לי אויר.

אז כנראה יש משהו לא בסדר בעבודה שלי. אני אסביר למה אני אומר זאת, אתמול בערב ישבנו בישיבת חברים מאוד חזקה, העשירייה שלנו ביחד עם עשירייה שלוש, וקראנו את המאמר הזה לאורך הערב, יצא שקראנו אותו פעמיים אפילו שלוש פעמים ביחד. ואני הרגשתי שיש שמחה אדירה בהתכללות המשותפת שלנו, היתה התרגשות מאוד גדולה, וזה היה מאוד מאוד חזק. והרגשתי שהשמחה שלנו מההתכללות, אולי רק אני הרגשתי כך, אבל הרגשתי שזה למרות המאמר ולא בזכות המאמר. ההתכללות המשותפת, העבודה בתוך העשירייה, חיפוש מרכז הקבוצה הוא לא נעשה בתמיכה עם המאמר הזה.

אני מבין. זו עדיין בעיה, לכן אתם שואלים "מתי, ולמה לא?". צריכים עוד לעבוד. לצערנו זה כך.

רציתי לשאול לגבי היחס מהרצון לקבל אל אין עוד מלבדו. יש גישה כזאת של לזעוק כלפי הבורא שישנה אותנו, שישנה את הרצון לקבל, שיהפוך אותו מרצון לקבל לרצון להשפיע. כמו שישראל למשל זעקו במצריים "ותעל שוועתם" וכולי. ויש גישה קצת אחרת של "ויסב חזקיהו פניו אל הקיר", הוא לא משתנה ואנחנו צריכים להשתנות כלפיו. מה היחס הנכון?

אנחנו צריכים להשתנות. נקודה. זה ברור לנו שאין שינוי בשום דבר חוץ מאשר באדם, ואדם צריך להשתנות כדי לקבל את אין עוד מלבדו, וכמו שבעל הסולם אומר, שכל תנועותיו תהיינה בדיוק, ולא ההיפך ולא בערך, כמו שהבורא, כמו שכוח ההשפעה, מכתיב לנו. וניתן לנו כוח הקבלה כדי שאנחנו נדע בדיוק באיזה שינוי אנחנו נמצאים בין זה לזה, איפה אני נמצא. אז יש לי רצון לקבל, יש דוגמה כרצון להשפיע, ואז אני צריך לראות איפה אני נמצא, עד כמה שיותר רחוק מהרצון לקבל ועד כמה שיותר קרוב לרצון להשפיע, או בלהשפיע על מנת להשפיע או אפילו בלקבל על מנת להשפיע, זו כל הדרך שאני צריך לעבור.

האם הזעקה הזאת כמו למשל של בני ישראל במצרים, היא הדרך הנכונה לבקש את הדבקות בבורא?

אם היא יוצאת אז כבר יש לה מקום, ובצורה מלאכותית, לא. אנחנו לא מזמינים צעקה. כתוב, כאן בוכים או כאן צועקים. אבל אם בדרך קורית כזאת התפרצות של הרצון, אז זה קורה.

רציתי לדבר על החיבור שאנחנו צריכים להגיע בעשירייה. איזה סוג של חיבור זה, האם זה לא חיבור אגואיסטי?

צריכים להשתדל להיות מחוברים כמה שאפשר יותר, כדי לתת קיום לחברה לפי מה שכתוב במאמרי בעל הסולם ורב"ש. זהו. אגואיסטי יותר, אגואיסטי פחות, אני כל הזמן צריך לכוון את עצמי לחיבור לפי הכללים שהם כתבו. ואז לפי המאמצים שלנו, משפיע המאור המחזיר למוטב ומביא לנו את החיבור הנכון.

אז כאילו אין מה לטעות, אלא לדעת שאת כל הדרך עד מעבר המחסום אנחנו מתחברים בצורה אגואיסטית לגמרי.

את זה אתה אומר, אני לא אמרתי כך. אני לא יודע, ולא מבין מאיפה אתה לוקח "אנחנו מתחברים בצורה אגואיסטית".

לפני המחסום כל הדרך זה חיבור אגואיסטי, כאילו אין מה לטעות שאנחנו מתחברים באיזו צורה אחרת.

כן, ולא. כי בכל זאת הערכים שלנו הם כבר אחרים. אני הולך בדרך שהיא בכל זאת לקראת החיבור. אני כל פעם יותר ויותר מעלה את עצמי לערכים חדשים.

אפשר להגיד שחלק מהטעימות האלה הן אמת?

ודאי שכן. אחרת מה זה נקרא שמתקדמים? תמיד מוסיפים אלמנטים של החיבור הנכון. רק שעדיין גם הם נמצאים תחת החשבון של הרצון לקבל.

איך זה שגם אם תחילת הפעולה היא כאילו למען החברה, אבל כשאני מתחיל לעבוד, אני נסחף לאט לאט לכיוון עצמי ולמה שאני רוצה.

זה ברור, כי האגו כל הזמן עובד, אין לו הפסקה, כי התדירות הרוחנית היא הרבה יותר גדולה מכל התדירויות הגשמיות. אם אני עובד וכל הזמן מבקר את עצמי אפילו פעם בדקה, אז התדירות הרוחנית משתנה נניח באלפי פעמים בשניה, ולכן אני כל הזמן מגלה את עצמי שנמצא בחסר, בניתוק, ביציאה מהקדושה, כך ודאי שקורה.

אז איך להחזיק בקבוצה ולא בעצמי עד הסוף.

לזה אני צריך תמיכה של חברים ולהרגיש עד כמה אני מקנא בהם, שאם אני רגוע ממצבי בקבוצה, אז אין לי סיכוי להתקדם ואני אהיה ממש נטל בקבוצה. אני צריך כל הזמן לראות עד כמה שאני מפגר. עד כמה שאני כל פעם נמצא אחריהם יותר ויותר, ודווקא לא שאני מתקדם איתם יחד, ומכל שכן ודאי שלא בין הראשונים ביניהם, אלא ממש עוד מעט ואני נופל מהם. אני צריך כך להרגיש, מצד אחד.

ומצד שני, אני צריך כל הזמן להבין שאין לי ברירה, אני לא יכול לקפוץ מהעגלה, אני חייב כל הזמן להתקדם, אין ברירה. ולכן אני צריך להחזיק אותם ולבקש שהם יחזיקו אותי. האדם שמרגיש את עצמו שפל ושהוא חייב תמיכה, הוא בדרך כלל מצליח. ואלו שחושבים שהם גדולים, חשובים, חכמים, כאלו שבאים לחצי השני של השיעור, אני רואה אותם, ועוד כאלה, יש להם ודאי תירוצים יפים, או כאלה שנרדמים בצורה קבועה בשיעור, איזה הצדקה יש? אני מבין אם הוא ישן שעתיים בלילה, אין ברירה, ממש מעל כוחות. אבל סתם כך?

אתם צריכים לראות מה קורה, כי אנחנו יכולים באמת, אנחנו כבר נמצאים עם כל האוסף של הדברים הנכונים לתיקון, וזה שאנחנו מגלים שלא הולך לנו, אז תעשו בירור, ביקורת, חייבים לעשות ממש בדיקה למה זה לא קורה, אחרת זה לא יהיה.

כל פעם כשקוראים את המאמר הזה הוא מאוד מקובל, הוא נראה בשכל מאוד מאוד הגיוני. אני לא מרגיש שיש איזו התנגדות אליו, כל משפט שקוראים אנחנו אומרים זה נכון, וזה נכון. למה כל כך קשה להתקרב למימוש שלו, הוא לא מעורר התנגדות של הרצון לקבל?

הוא מוחק את האגו. תתאר לעצמך שעכשיו אתה קם ולוקח מיקרופון ושואל, וזה הבורא שואל, לא אתה.

אבל בשכל אנחנו מסכימים עם זה. זה נראה הגיוני.

אין שום בעיה, בשכל אני יכול לכתוב לך ספרים שלמים עד כמה שזה יפה וטוב, ודאי. בשכל זו פילוסופיה, ללא הכרה וללא השגה. זו פילוסופיה מה שמדברים בשכל. אבל הרצון שלי, האני שלי, לא מסכים לכך, אלא "אני אמלוך". ובעוד רגע אחרי שאני אומר שוודאי שאין עוד מלבדו, אני מתכנן שוב את הדברים שלי. אלא מה אני צריך לעשות כדי לא לטעות? להתחבר לקבוצה, למרכז הקבוצה, ומשם להתחיל לנהל את החיים שלי בבירור, עד כמה שיותר לחזק את מרכז הקבוצה, וכל היתר לעשות כארעי, והקבע שלי בתוך הקבוצה, ומתוך זה לא תהיינה לך טעויות אף פעם. זאת אומרת, תהיינה אבל אתה תדע מהר איך לתקן.

איך לבקש מהבורא את השינוי, איך מגיעים לצורך האמיתי להגיע לשינוי לאין עוד מלבדו, ולמה יש התנגדות כל כך חזקה לדרישה הזאת?

שוב אני אומר, אין עוד מלבדו מוחק את האגו של האדם, כי אנחנו צריכים להתאים את עצמנו למקור שהוא הפועל. יש כוח אחד שפועל בהכול, אז אני צריך כל הזמן להתאים את עצמי אליו. להתבטל בו, להיכנס בו, להיות כל הזמן. "אז מי אני?". אז אני כלום, גם עכשיו אני בעצם נפעל ממנו במאה אחוז, רק דורשים ממני שזה יקרה ברצון, שזה יקרה בהכרעה שלי, בהכרה, בהסכמה. שהבורא יתלבש בי ואני אהיה עם זה לא רק בהסכמה, אלא שאני אעשה עם זה נגד כל הכוחות הרעים שנמצאים בי, ההפוכים, המתנגדים. זה מה שאנחנו צריכים, זה כל התיקון.

איך אני אעשה את זה? זאת אומרת, איפה הלב שלי ואיפה המוח שלי? אני כל הזמן צריך עכשיו לעמוד על המשמר איפה שהלב והמוח לא מסכימים עם אין עוד מלבדו, כל הזמן. בצורה כזאת אני מתקדם אליו. מה זה גמר התיקון? שאין עוד מלבדו פועל בי במאה אחוז, על כל הרצונות ועל כל המחשבות.

איך להחזיק באין עוד מלבדו במצבים מאוד מאוד קשים שעוברים?

הכנה ותמיכת הקבוצה.

למה הבורא נותן הרגשת רע למי שלא לומד חכמת הקבלה?

כדי לקדם לחכמת הקבלה. זה ברור, אתם תראו את זה עוד מעט, עד כמה שהכוח הזה פועל, זה ממש פלא. תראו מה שהוא עושה עם כל העולם, כי הגיע הזמן עכשיו. קודם זה לאירופה, עכשיו זה לארצות הברית. תראו איך שזה ישוטט ובאיזו מהירות.

מגיעה מכה ואז מתחזקים באין עוד מלבדו, ואז עוד מכה וככה יותר מתחזקים.

כן.

אבל מגיע פתאום פחד לאדם, שהוא לא יוכל להיות כל הזמן בזה. איך מתחזקים?

מה זאת אומרת, שיחזק את המערכת. אין מה לעשות. אנחנו פעם היינו משתמשים בעגלות, אחר כך במשהו יותר מעגלה, אחר כך במכוניות, אחר כך ברכבת, עכשיו במטוס. אנחנו כל הזמן עולים בהתקדמות שלנו לכלים חדשים. ברוחניות השינוי גדול מאוד, אסור להסתכל אחורנית.

אתה רואה איזה דרך עברנו משך המאה הקודמת. מהפאודליזם אפילו, מהבורות ועד איפה. כל האנושות. אין ברירה, אנחנו צריכים לכן להיות מוכנים לשינויים. אבל לנו אין בעיה כי יש לך כלים, רק אתה מתעצל, זה הכול.

אם אנחנו בקבוצה עולים לאין עוד מלבדו ומרגישים את הדבקות, מה השלב הבא שלנו?

השלב הבא שלנו זה גילוי הבורא במרכז הקבוצה. אחרי זה קבוצות שיתחברו ואז יגלו נרנח"י שלם ואז אנחנו נוכל להשפיע על העולם דרכנו, כמו שבעל הסולם כותב בסוף ה"הקדמה לספר הזוהר".

אז אנחנו נראה ממש איך שהאור הזה דרכנו מתפשט בכל הכלים של העולם הזה. וברגע שיתחיל להתפשט באנושות, אנחנו נראה גם כן איך הטבע מתקן את עצמו, הדומם, הצומח והחי. נראה ממש עד כמה שהכול מתחדש וזה הכול צריך לקרות מהר מאוד.

שימו לב שהעבודה שלנו, היגיעה שלנו, כל החומר שאנחנו שלומדים, עד כמה שיותר ויותר נעשים מרוכזים בנקודה אחת. הכול ממש הולך ומכניס אותנו עם הפרצוף למה שאנחנו צריכים לבצע. וזה טוב. אז רק להיות ממש מודעים לזה שהנקודה הזאת שהיא מתבהרת, היא דורשת מימוש.

"אמנם שמור רגליך מלקבל טלטולא דגברא [טלטול של גבר] טרם הזמן. כי "במקום שאדם חושב, שם הוא". ועל כן בזמן שאדם בטוח שלא יחסר לו כל טוב, אפשר לו לשים עמלו בדברי תורה, כי "ברוך מתדבק בברוך".

אבל בחוסר הבטחון יתחייב בטרחא, וכל טרחא הוא מס"א. "ואין ארור מתדבק בברוך"." זאת אומרת, לא בטוח שהבורא באמת מנהל אותו בכול המקרים מה שלא יהיו. ואם יקרה משהו רע, סימן שברגע זה הוא עזב את "אין עוד מלבדו". "כי לא יוכל לשים כל עמלו בדברי תורה. ואם אמנם מרגיש הוא לכתת רגליו במדינת הים, על כל פנים, לא יחשוב בדברים אלו כלום, אלא במהירות גדולה כמו שכפאו שד, ויחזור לקביעותיה, כדי שלא יפזר נצוציו בזמנים ומקומות אשר זולת זה, עודם אינם מאוחדים כראוי." זאת אומרת, שאם האדם בכול זאת צריך לעסוק במשהו שמאד רחוק מ"אין עוד מלבדו" בכול מיני דברים שהם שייכים אולי לפלפולים, להחלטות, כמו שהיה לבעל הסולם, שהיו לו תלמידים כאלה, שמאחד מהם רצו לעשות סגן שר הפיננסים, וכל מיני כאלו, ואז הם לא הלכו על זה.

אם כן אין לנו ברירה, כשאנחנו יוצאים מ"אין עוד מלבדו" וחייבים עם כל הראש שלנו להיות שקועים באיזה החלטות, בדרך כלל זאת עבודה לא פיזית אלא שכלית, אז אנחנו עושים את זה מאין ברירה וכמה שיותר מהר, ומיד אחרי זה חוזרים לתפיסה הנכונה של המציאות. מחוסר יחס נכון עדיין בזה, אנחנו נאלצים לעשות כך. אבל אחר כך, כמה שהאדם יותר יתקדם, הוא יוכל לעשות את כל הפעולות, כל המחשבות, כל ההחלטות, אפילו עם "אין עוד מלבדו" יחד בכול מקרה שיהיה.

"ודע שלא ישוער שום פגם מהתחתונים, רק בזמן ומקום המורשים, כמו שהוא עכשיו, רצוני לומר, אם מועיל, או מצטער, או ח"ו מתיאש לרגע הנוכחה, הרי הוא "שדי תכלה בכל הזמנים, ובכל המקומות שבעולם", שז"ס "רגע באפו" ו"כמה זעמו? רגע".

על כן אין תקנה לאדם, אלא להיישיר כל הרגעים ההוים, והעתידים לבוא, שיהיו מוקטרים ומוגשים לשמו הגדול. ומי שדוחה רגע שנוכח פניו, כי מוקשה הוא, מגלה כסילותו לכל, שכל העולמות, וכל הזמנים, אינם כדאים בעדו, באשר שאין אור פניו מלובש בשינוי העיתים והזמנים, אע"פ שעבודתו של אדם, בהכרח משתנה על ידיהם. ובעבור זה, הוכן לנו בזכות אבותינו הקדושים, האמונה והבטחון שלמעלה מן הדעת, שהאדם משתמש בהם, ברגעים הקשים, בלי טורח ובלי לאות.

וזה ענין "בהאי אתא קלילא, זמין לכל עבידתיה בהני יומא שיתא [מזומנת לכל מעשיו בשישה ימים אלו]". כי אות ה"א שהיא שורש הבריאה, היא אות קלה, שאין הטורח מועיל להגדיל קומתה ולא כלום, באשר "דאזדריקת ע"ד א"ס וא"ת [שנזרקה על דרך אין סיבה ואין תכלית]", ע"כ המקבל עליו עול מלכות שמים שלמה, אינו מוצא טורח בעבודת השי"ת, ועל כן יכול להיות דבוק בהשי"ת ביום ובלילה, באור ובחושך, ולא יעצרנו הגשם, הנברא בעובר ושב, בחלוף ותמורה, כי הכתר שה"ס אין סוף ב"ה, מאיר לכולם בשוה ממש, שהסכל ההולך, תחת מבול של המניעות הזורם עליו, מלפניו ומלאחריו, ואומר לכל, שאינו מרגיש בחסרון הפסק הדבקות, איזה קלקול ואון בעדו."

(בעל הסולם, אגרת י"ח, כתבי בעל הסולם)

"הדביקות הרוחנית, לא תצוייר כלל, בדרך אחרת, אלא בהשואת הצורה. ולפיכך, ע"י זה שאנו משוים צורתנו, לצורת מדותיו יתברך, אנו נמצאים דבוקים בו.

וזה שאמרו "מה הוא רחום". כלומר, מה הוא יתברך, כל מעשיו הם להשפיע ולהועיל לזולתו, ולא לתועלת עצמו כלל, שהרי הוא יתברך, אינו בעל חסרון, שיהיה צריך להשלימו, וכן אין לו ממי לקבל, אף אתה, כל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך. ובזה תשוה צורתך לצורת מדות הבורא יתברך, שזו הדביקות הרוחנית.

ויש בהשואת הצורה האמורה, בחינת "מוחא" ובחינת "לבא".

וענין העסק בתורה ובמצוות ע"מ להשפיע נ"ר ליוצרו, הוא השואת הצורה מבחינת מוחא: כמו שהשי"ת אינו חושב בעצמו, אם הוא נמצא, או אם הוא משגיח על בריותיו, וכדומה מהספיקות, אף הרוצה לזכות להשואת הצורה, אסור לו לחשוב בדברים האלו, שברור לו, שהשי"ת אינו חושב בהם, כי אין לך שינוי צורה גדול מזה.

ולפיכך, כל מי שחושב דברים אלו, נמצא בודאי בפירודא ממנו יתברך. ולא יבוא לידי השואת הצורה לעולם. וזה מה שאמרו ז"ל: "כל מעשיך יהיו לשם שמים, כלומר דביקות בשמים, לא תעשה שום דבר, שאינו מביא מטרה זו של הדביקות. דהיינו, שכל מעשיך יהיו להשפיע ולהועיל לזולתך.

שאז תבוא להשואת הצורה עם השמים: מה הוא יתברך, כל מעשיו להשפיע ולהועיל לזולתו, אף אתה, כל מעשיך יהיו רק להשפיע ולהועיל לזולתך, שזו היא הדביקות השלימה."

(בעל הסולם, " מאמר לסיום הזוהר", כתבי בעל הסולם)

זו עבודה רוחנית מוחא.

פה בקטע הוא מדבר על השוואת הצורה, שזאת עבודה שאנחנו בעיקר חשים בקבוצה ועובדים בה בקבוצה. למה אתה מעלה כל הזמן חשיבות, לשייך כל דבר בחיים לבורא? מה הקשר בין שיוך כל דבר בחיים לבורא, לבין העבודה שאנחנו עושים בהשוואת הצורה.

מה הסיבה שאתה כך עושה?

עושה מה?

השפעה. תעשה השפעה, שאתה אולי משתדל לעשות כלפי החברה, ולכן כתוצאה מזה אתם מתחברים יחד, ואז אתם מגיעים מהשפעה לבריות, להשפעה לבורא. מה זאת אומרת? ברגע שאנחנו משפיעים זה לזה, משתדלים להשפיע זה לזה, על ידי "המאור המחזיר למוטב" שמחבר אותנו יחד. אנחנו לא יודעים מה זה מרכז הקבוצה ואיפה, זה לא שיושבים יחד כמו בשולחן העגול ובמרכז שם נמצאת המצלמה. זה לא מרכז הקבוצה, מרכז הקבוצה זה מרכז של הרצונות שלנו הרוחניים, הנטיות שלנו הרוחניות, זה מרכז הקבוצה.

תשאל אותי איפה זה, אני לא יודע, היא לא נמצאת גיאוגרפית, היא לא נמצאת אפילו ברצונות שלנו. היא נמצאת כבר בממד הרוחני ולכן אני לא יכול על ידי לחבר יחד את החברים, אלא רק ה"מאור המחזיר למוטב" עושה את זה.

ואם אנחנו דורשים שזה יקרה, הוא עושה את זה. ואז פתאום אנחנו מרגישים את עצמנו שייכים ממש, הנקודה המרכזית הזאת בינינו פורחת באוויר, ואנחנו מתחילים להרגיש בה קיום חדש ואז אנחנו מגלים בורא בתוך המרכז הזה.

אז צריכים לתת תשומת לב לזה ונטייה לזה ויגיעה לזה, וכמה שיותר "איש את רעהו יעזורו" וכולם רק על זה צריכים להסתכל. המעבר מהחיבור שלנו שאנחנו מתארים, לאותה הנקודה האמתית שאנחנו נגלה את עצמנו קשורים יחד, זה ממש "חודו של מחט".

ומה העבודה של לשייך כל דבר לבורא מחזקת את הנקודה שדיברת עכשיו?

כי למי אנחנו עושים את זה, בשביל מה עושים את זה? מה זאת אומרת, איך זה קשור לבורא?

איך זה מחזק את הגילוי של הבורא במרכז הקבוצה, זה שאני כל דבר בחיים צריך לשייך לבורא?

אחרת אני לא יכול לרכז את עצמי בנטייה למרכז הקבוצה. אם אני לא משייך את כל החיים שלי לבורא. מה זה לבורא? שמשם, ממרכז הקבוצה, אני מקבל את כל הכוחות, הרצונות, המחשבות, הכול בא משם. והאמת שזה קיים, ואנחנו קיימים ונמצאים שם כבר בכול תפארתנו. ואני משם מקבל את כל ההשפעות, וההשפעות האלה הן טובות בלבד, אבל עד שהן מגיעות אלי הן מתקלקלות ביחס שלי המקולקל כלפי מרכז הקבוצה. אני מקלקל אותן בדרך.

במידה שאני מקלקל אותן, באות מהבורא מחשבות טובות והופכות להיות כביכול לרעות. הן לא רעות, הן פשוט מתלבשות בקלקולים שלי.

כמו בתפיסה שאין עוד מלבדו, שמכות שבאות אלי מגיעות אלי בגלל שהוא טוב אלי, אותו דבר אם אני מקבל מכה מחבר בקבוצה, אני צריך לייחס אותה לאותו מקור?

יש עוד מקור? אני שואל אותך.

אני חושב שלא.

אז מה אתה שואל? זאת אומרת, אתה משייך עכשיו לחבר שלך או למישהו איזו מין עצמאות שקיימת רק בבורא.

אם הוא חבר מהקבוצה.

מה אכפת לי אם זה מהחבר מהקבוצה?

אז זה לא משנה?

לא. חברים של הקבוצה "יש להם" בחירה חופשית, הם קיימים בפני עצמם? כל אחד מהם הוא חופשי ממש, כן? גם החברים שלנו מכל העולם, זה כמה מיליונים יכול להיות, כולם הם ממש לא תלויים בבורא, כן? או שמה שאני מקבל, אני מקבל מהבורא גם כלפי אנשים זרים גם כלפי החברים?

זאת בדיוק השאלה שלי.

מה השאלה, שמגיע משהו והוא לא מהבורא?

לא. אני מבין שכן. אבל נניח שאני עדיין לא הגעתי להשיג את אין עוד מלבדו ברמה.

אתה לא משיג, אבל אתה צריך לקבל את זה כך, ובזה להשקיע את הכוחות שלך כדי להתקדם בזה.

אז מה ההבדל בין החברים של העשירייה לבין אנשים שלא לומדים בבני ברוך?

שעם החברים בעשירייה אני נמצא במגמה כלפי מרכז הקבוצה כדי לגלות את הבורא, לעשות לו נחת רוח. אני נמצא איתם בקשר כדי לבנות מערכת רוחנית שבה מתגלה הבורא.

כן. זה מה שאנחנו רוצים. אבל מה שקורה בפועל, זה לא תמיד ככה.

לא חשוב שלא תמיד ככה. זה צריך להיות. יש רצוי ויש מצוי.

"לא תמיד ככה". בכלל אף פעם לא ככה, אז מה לעשות? אבל אין לנו ברירה, ואנחנו נמצאים בדרך ומקווים להגיע.

כל אחד מאיתנו אמור לשחק כאילו הוא נמצא באין עוד מלבדו?

חובה. לכל בני האדם שבעולם, כי כולם מקבלים הזנה, כולם מקבלים פקודות מהבורא בלבד. יש כוח אחד שהוא מחזיק את כל המציאות. הוא מחייה את כל המציאות.

כל שיחה עם חבר, או כל משהו שקורה לי?

מה זה חשוב? מה אתה שואל עכשיו?

כל דבר, סיטואציה שיש לי פה עם חבר אני אמור לשייך לבורא?

אין לך אטום, מולקולה, איזה חלקיק שבבריאה, או אוסף חלקיקים שפועלים מחוצה לאור שבונה אותם ומחזיק אותם, מסובב אותם, ומכוון אותם, ומוביל אותם למצב שהוא רוצה. מאיפה עוד זה מגיע, תגיד לי? גילית עוד מקור?

לא. כל חבר שאני פונה אליו, או שאני מדבר איתו, אני רוצה להיות במשחק שמבחינתי הוא הבורא.

למה מהבורא? גם בך זה ככה.

אז האם לאותו משחק שאנחנו אמורים לשחק אחד בפני השני, יש איזה שהם כללים?

כללים פשוטים מאד. לשחק במצב של גמר התיקון.

מה הכללים של גמר התיקון?

אהבה.

מה זה?

מה זה? אני לא יודע. שאל את החבר. דבר איתו על זה, אולי הוא יספר לך.

כל חבר פה יכול לבוא ולהתנהג בצורה מסוימת ולהגיד, "ככה אני מכיר אהבה". אני אמור לקבל שזה מה שהבורא רוצה ללמד אותי עכשיו?

לומדים ככה, כן. לאט לאט, וגם מבקשים ממנו.

אני מרגיש כמו ילד קטן בגילוי הזה שאני נמצא באין עוד מלבדו ואני נדרש, או נצרך לעבוד בהשתוות הצורה בכל פעילות שמתגלה לפני, והשאלה הזאת כרגע עומדת. אני ממש צריך לקבל הדרכה בזה ביום יום.

אתה מרגיש שהחגורה הזאת יותר ויותר מתהדקת סביבך ואין לך כל כך לאן לברוח, וזה יופי. הרגשה טובה. היא עדיין לא נמצאת בגרון ממש. עוד מעט. אלא מה?

כשיש מצב שאני לא מכיר אותו, לא מבין אותו, בסדר, אבל מה לעשות כשיש מצב שאני מזהה אותו?

לא. המצב צריך להיות ברור לנו. אנחנו צריכים גם להעביר אותו לכל העולם. אתם חכו, עוד כמה חודשים אתם תצטרכו באמת להיכנס להסברה, גם כבר עכשיו להסברה לכל העולם, מה קורה, איפה אנחנו נמצאים.

אז מה שנשאר זה בעצם איך להתנסח, להגיע להשתוות הצורה?

וודאי.

אז למה אני לא מקבל את הכוח כשיש לי את היכולת?

אתה לא מבקש.

אני צריך עזרה כדי לבקש.

יש לך חברים, תפנה אליהם. תפנה. תפנה לחברים. אתה יכול לקבל את זה רק מהחברים.

אחרי שזכיתי, לכמה רגעים, לייחס הכול לאין עוד מלבדו, שהכול בא ממנו, מה השלב הבא? הצלחתי לייחס את זה. תפסתי את השנייה הזאת.

יופי. בשנייה הבאה תהיה לך אותה העבודה.

נכון. הכול מתפוגג. זה נכון. השאלה, האם ברגע שבן אדם תפס אין עוד מלבדו הוא צריך לנסות לקלוט מה המסר שלו כלפי האדם, מה הוא רוצה ממנו?

כן. זה בפנים, לתוך עומק הדברים, כן, וודאי.

ואיך אדם יכול להיות בטוח שהוא לא מתבלבל, שזה לא איזה בלבול פסיכולוגי?

אז יש לו מורה, ויש ספרים, ויש חברה, קבוצה, וככה זה. וחוץ מזה כל פעם הוא מקבל סטירה, ואז הוא נופל מאותה מחשבה, עפה לו מהראש, והוא צריך לחדש אותה. אבל תראה איך אנחנו כבר מתחילים בצורה צמודה, רצינית לדבר על הנקודה המסוימת שאנחנו רואים שאי אפשר לברוח ממנה, וכולנו מתחילים יותר ויותר להיות מכוונים אליה. זה דבר גדול. אם הייתם יכולים להשוות את המצב הזה עם מה שהיה אפילו לפני כמה חודשים, זה ממש מגיע לנו לעשות לחיים.

מידת אין עוד מלבדו - שיעור 3

+תמליל שיעור 3

שיעור 3 18.11.16

בשיעור האחרון בנושא דיברנו בעצם על כל האפשרויות העיקריות שיוצאות לנו מהכלל "אין עוד מלבדו". איך אנחנו משיגים אותו דרך מרכז הקבוצה? בזה שאנחנו משלבים יחד "ישראל, אורייתא, קודשא בריך הוא חד הוא", ודווקא במרכז הקבוצה, על ידי המאור המחזיר למוטב, שם אנחנו מייצבים את הכלי שבו אנחנו מייצבים את הבורא.

אחר כך דיברנו איך אנחנו עובדים ביומיום בג' הבחנות שלנו "מצוה, עבירה ורשות", כי המצווה ברורה לנו מראש וגם העבירה שלנו ברורה מראש, ורק הרשות, זה שאנחנו בעצם נמצאים בבחירה חופשית, איך להעביר את זה מהרשות או ממקום העבירה למקום ה"קדושה", איך אדם עושה את זה ביומיום? בזה שנמצא או עם עצמו או בקבוצה. אחרי כל זה מה נשאר לנו בעצם זה רק למממש את זה.

ברור שעלינו לקבוע "אין עוד מלבדו", זה העיקר, בזה אנחנו צריכים לעסוק כל הזמן. כי כל המציאות שבה אנחנו נמצאים קיימת בצורה שהיא קיימת, כולל אותנו, רק כדי שאנחנו נגיע לקביעת "אין עוד מלבדו" הנכונה. מה זאת אומרת נכונה? שבאמת יתגלה בנו "אין עוד מלבדו", המהות המיוחדת הזאת "אחד יחיד ומיוחד", בצורה כזאת שהקיום שלנו לא מפריע לגילוי שלו, אלא שאנחנו דווקא מגלים, בונים אותו. לכן "אין עוד מלבדו" צריך להיות בשבילנו כקו, כמטרה, ככיוון שכל פעם אנחנו מממשים אותו מצד לצד, ומתקדמים יותר ויותר כדי לייצב אותו בנו בכל עוצמתו ותפארתו, בכל מיני אופנים ובכל מיני מצבים.

"הנה כל פעולות האדם הפרטי ותחבולותיו, הם סדר אחד שערך המאציל ב"ה, בסוד בחירתו בו באהבה. אשר מבין כל המעשים האלו יוצא ציור אחד, מזהיר כעצם השמים לטוהר, כי כולם מלוכדים ומשולבים זה בזה, בסוד עילה ועלול, סיבה ומסובב, עד שכל המעשים יתאחדו, למעשה אחד, בסוד )שמות לד י( "מעשה הוי' כי נורא הוא", כידוע ליודעי חן. סוד גאולה פרטית. וזה סוד אחדות הפעולות מן הפעולות, פירוש, מכל נברא יוצא הרבה פעולות, שסופם להתלכד זה בזה, עד שנעשים פעולה אחת ממש כנ"ל, והיחוד הזה מגיע בכל נברא ומעשיו.

ויש סוד אחדות הפעולות היוצאות מהפועל האמיתי, סוד בורא כל אלו הנבראים עושי מעשים הנ"ל, אשר ערך הנבראים אליו, הוא כמו ערך הפעולות לנבראים כמובן. לכן לאחר כל התאחדות מעשי הנבראים למעשה, בסוד (פסחים פו:, וש"נ) "אם למקרא", לאותו נברא פרטי, צריך שאחר כך יתאחדו ויתלכדו כל הנשמות שבעולם לנשמה אחת ממש, היוצאת מבין כל הנשמות ונעשים אחד ממש, כמו בתחילת הבריאה, שנברא רק אדם יחידי, ומהזווגים שלו הוליד בנים, וגם בנים הולכים בדרכיו, מזווגי זווגים, עד שנעשה סוד העולם הזה, בשבעים אומות, ומתוכם זרע ישראל. ובגמר התיקון, יתלכדו זה בזה, עד שנעשה מבין כולם אדם אחד, כמו אדם הראשון, והבן מאד.

(בעל הסולם, פרי חכם -שיחות, "פעולות האדם ותחבולותיו")

קשה לנו לתאר את המצב הזה כי אנחנו רגילים לספור גופות, וזה לגמרי לגמרי לא אמת, כי כל זה לא קיים חוץ מעולמנו המדומה. לכן אם אנחנו מדברים על המהות הרוחנית הפנימית שקיימת, שחיה ומתקדמת, אז אנחנו מדברים על רצון שכל פעם משתנה וכל פעם מתייצב בכל מיני מצבים חדשים, והצורות הקודמות מתפרקות ושוב מסתדרות יחד לצורה יותר מתקדמת ומורכבת, וכך זה נעשה כל פעם.

וודאי שבכל התהליך הזה יש כאן השתתפות מאד מיוחדת שלנו, כי חלקי הרצונות שנמצאים במצב שמסוגלים לאתר בעצמם את החלקים היותר קרובים אליהם, איך להתחבר ואיך לגלות את צורת החיבור הנכונה כי בזה אנחנו ממהרים את התיקון, היינו, בזה אנחנו מראים את הסכמתנו עם הכוח העליון שהולך ומסדר את הכול. לכן בזה שאנחנו קובעים ש"אין עוד מלבדו", אנחנו משתלבים עם אותה תכנית שמקיימת את הכול, ובמידה שאנחנו בעצמנו ובכוחותינו יכולים להשתלב בה, אז מחלקים שמתקדמים בצורת דומם, צומח, וחי, אנחנו הופכים לצורת המדבר, כשותפים לאותו כוח עליון. כך אנחנו מקבלים את השדרוג מדרגת הנברא לדרגת הבורא.

כי במידה שאני בונה את מושג בורא, במידה הזאת אני בעצמי נמצא בתוך המושג הזה. וזה באמת אותו מקום, אותו מעמד שבו אנחנו משיגים את התענוג הכי גדול שיכול להיות, כמו שכתוב "צדיקים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", מאותה שלמות שמושגת להם דווקא מפני שפיתחו בעצמם את הכלים, בנו את המושג "אין עוד מלבדו".

זה שאנחנו בונים אותו, לא לחשוב חלילה שאנחנו בונים את הבורא, כמו שזה נשמע כך מהשפה שלנו הענייה, אלא אנחנו מגדירים בתוכנו, בונים בתוכנו את המושגים האלה כדי לייצב לעצמנו את הדמות הזאת, את הצורה השלמה שקיימת בנו. לא לחשוב שבאמת מדובר על הכוח העליון, כי וודאי שכל זה אך הוא ורק כלפי הנבראים. לכן עלינו להבין ש"אין עוד מלבדו" זה אך ורק כלפי האדם המשיג, הקיים. כי מחוץ להשגה שלנו, מחוצה למה שאנחנו בונים בנו את הדמות העליונה הזאת, אנחנו לא יכולים לדבר.

אם "אין עוד מלבדו" נמצא במנוחה מוחלטת, אז מה בדיוק תלוי בנו או מה בדיוק התפקיד שלנו ביחס לזה שהוא נמצא במנוחה מוחלטת, מה זה בעצם משנה לנו?

אני לא יודע מה זה במנוחה מוחלטת, הכול מדובר כלפי הנבראים. אם אני רוצה להגיד על משהו שנמצא במנוחה מוחלטת, זאת אומרת שאני עוצר איזה מושג ופועל כלפי המושג הזה בצורה קבועה. אבל מה הלאה, מי במנוחה מוחלטת, האור העליון? אם אנחנו מדברים על האור עליון שנמצא נניח במנוחה מוחלטת, זאת אומרת שיש לו מצב קבוע ביחס אלינו, כל הזמן טוב ומטיב, בכל מקום, בכל פעולה, בכל מצב, ואם נראה לי ההיפך, סימן שאני הפוך. זה הכול.

העקרונות בחכמת הקבלה, ובכלל בטבע, הם מאד פשוטים, הם חוקי ברזל, זהו. כל השינויים הם באדם, כל הבלבולים וכל מיני הצורות הן מתוך האדם שמתבלבל.

מה תפקיד שלנו ביחס ל"אין עוד מלבדו"?

היחס למושג "אין עוד מלבדו", התפקיד שלנו זה לקבוע בתוכנו שהכוח העליון הוא "אין עוד מלבדו" והוא "טוב ומטיב".

הקביעה שהכוח העליון הוא טוב ומטיב, זה נתפס לנו לפעמים שכאילו הכול מלמעלה, מה שבא בא, ברוך ה'.

לא, אנחנו לא אומרים הכול מלמעלה, אלא אנחנו מדברים איך זה צריך להתייצב בנו, בי.

דיברנו שאם אנחנו מייצרים בקבוצה, בעשירייה, איזה קשר של ערבות, אז אני משתנה ליחס של אהבה כלפי החברים, הם משתנים ליחס של אהבה כלפי, ואז נוצרת בינינו מציאות חדשה. אם אני תופס עכשיו את המציאות מהמקום הזה, ולא מהאגואיסט של אתמול, אני יכול להגיד שאני מרגיש בורא, שאני מרגיש תכונת ההשפעה?

מרכז הקבוצה ומה שאתם מייצבים שם, זה הבורא שלכם.

איך למציאות החדשה הזאת יש כוח ליצור משהו?

למי עוד יש?

אמרת קודם "כוח עליון", מישהו עוד יכול לדמיין משהו.

זה העליון עלינו.

למה אתה קורא לו עליון?

כי אנחנו קובעים שהוא העליון. אם אתה לא קובע, אז אין עליון. זה לפי מה שאנחנו קובעים. אנחנו קובעים שמרכז הקבוצה זה מרכז המציאות, ומשם אנחנו מקבלים כל הכוחות. מי הם הכוחות האלה? מה שאנחנו מייצבים בינינו. סך כל המאמצים שלנו שאנחנו מייצבים אותם יחד במרכז הקבוצה, במאמצים המשותפים שלנו, זה הבורא שלנו.

איך מבקשים מאותו מרכז משהו, איך מתפללים אליו?

תתפלל ותבקש. אלא מה, האם תעשה פסל. תגיד לי, למי אתה מתפלל?

אבל זה נראה כאילו תלוי בי.

זה תלוי בך, וודאי, לכן זה נקרא "בוא וראה", "בורא".

מה מונע ממני ללכת על המהלך הזה?

האגו שלך. כי האגו שלך מבקש משהו אבסולוטי, משהו אבסטרקטי, לא יודע מה, משהו שנמצא שם על ההר או איזה אדם שיש לו כתר על הראש, או עוד משהו. אני לא יודע איך אתה קובע מי זה עליון. עליון זה חיבור בינינו, הוא העליון מאיתנו.

איזה מהלך אני צריך לעשות כדי להעדיף את המציאות הזאת שהיא לא ביד שלי עדיין?

למה היא לא בידיים שלך? תתחבר עם כל החברים ותקבע שהקשר ביניכם, כשכולם שווים שם וכל אחד משקיע את כולו, ובקשר הזה אף אחד לא נמצא, אלא כולם נעלמים, נבלעים שם בפנים, הקשר הזה הוא הבורא. וממנו אתם מקבלים, בתנאי שאתם ממש מבוטלים שם, כל אחד כלפי האחרים, אז המושג הזה הופך להיות עליון, וזה באמת העליון, זה באמת הבורא, ואין אחר.

מה חסר לנו בשביל שנסכים ונצא לדרך?

האגו שלך לא מסכים כי אתה צריך לבטל אותו. אתה יכול להמשיך, אבל אני אגיד לך אותו דבר. רק תבין שאתם בונים את מרכז הקבוצה, אתם בונים בורא, אתם משתחווים כלפיו, כלפי מה ? כלפי החיבור בינינו.

יש לי הרגשה שאני רוצה ללכת על זה, שאני מוכן לוותר על הכול, למה לא קורה כלום?

כי אין ערבות, אין חיבור, אין הסכמה לזה, אין תמיכה הדדית, אין עזרה הדדית. לאט לאט, אנחנו מגיעים, אנחנו כבר מתחילים לדבר על זה יותר קרוב. מושג הבורא שאנחנו מדברים עכשיו הוא אפילו קרוב יותר מהשיעור הקודם, אני רואה שזה כבר נספג בכם יותר, אנחנו עושים, זה לא נמצא בשמיים. הכניסה לתוך המציאות הרוחנית היא נמצאת ממש בהצטלבות של כל הנטיות שלנו, שם זה נמצא.

איך אנחנו מתייחסים לכל שאר הדברים שקורים לנו בחיים?

משם אתם מנוהלים, ממרכז הקבוצה. זה קיים, והיה קיים עוד לפני שהגעתם לכאן, ועכשיו זה קיים, ויהיה קיים. ככול שתתחברו לזה, תוכלו לנהל את עצמכם מתוך זה, וככול שתתפזרו, בכל זאת תתנהלו משם, אבל בהתאם לזה על ידי המכות, כדי שתגיעו לשם ותתחילו לייצב את מרכז החיבור שלכם. אז תתחילו להעלות מ"ן לשם ולקבל מ"ד משם, הכול משם, ואין מקום אחר, אין מקומות, זה מושג.

מה הקשר בין "אין עוד מלבדו" לבין "המאור המחזיר למוטב"?

מאותו מקור שאתם מחוברים, ש"אין עוד מלבדו" זה המקור לקבלת כל הכוחות, שם נמצא המוח של כל המציאות, ורק לשם אנחנו צריכים להיות דבוקים. ואותו מקום, לא שאנחנו מיצבים אותו, אלא אנחנו על ידי הריכוז שלנו מגיעים אליו, הוא קיים, הוא קיים מלכתחילה, אבל לפני שאנחנו משיגים אותו, הוא נקרא "עצמותו", וכשמשיגים אותו, הוא נקרא "בורא".

הבוקר שאלו אותך מה זה מרכז הקבוצה ולא רצית להיכנס לזה, אבל עכשיו אנחנו רואים שבלי מרכז הקבוצה, אתה לא יכול להבין את "אין עוד מלבדו"?

לא דיברנו על זה שדרך זה מגיעים לבורא?

כן, אבל עדיין לא מובן מה זה מרכז הקבוצה.

מרכז הקבוצה זה הצורה החיצונה של החיבור בינינו. קצת יותר פנימה, כשאנחנו מייצבים את מרכז הקבוצה, זה נקרא "שכינה", עוד קצת יותר פנימה, הפנימיות של השכינה, זה נקרא "בורא", ואז בזה אנחנו מתקדמים כך יותר ויותר עד שמשיגים. ואז יש כבר מדרגות, מאה עשרים וחמש מדרגות שם בפנים.

מה זה נקרא יותר פנימה ויותר פנימה?

כשמתעמקים בתוך המושג הזה, אז המושג הזה הופך להיות יותר ויותר איכותי. מדרגות של השגה, של הבנה, של התקשרות. כך זה בכל המושגים, כך זה בכל ההבנות, כך זה בכל דבר. יש הבדל בין שהילד שלך מבין כשהוא מסתכל על משהו, לבין כשאתה מסתכל. עד כמה שהוא מבין מה זה, ועד כמה שאתה מבין מה זה בפנימיות הדבר כשאתם מסתכלים יחד.

מה ההבדל בין מושג "הקבוצה", לבין מושג "מרכז הקבוצה"?

עכשיו מושג הקבוצה זה עשר בהמות או חיות, שרוצות לדרוך על זה שהן חיות ולהגיע להסתכלות פנימית.

אבל לעשר הבהמות האלה, יש להן רצון משותף?

נקודות, הן צריכות לחבר אותן שם ביניהן, ואז זה יהיה מרכז החיבור ביניהן, וזה עדיין דרגת חי. דרגת המדבר תהיה כאשר האור העליון ישפיע על החיבור שבין הנקודות האלה, ואז הנקודות האלה יהפכו להיות לנקודה אחת.

וזה יהיה מרכז הקבוצה?

כן, זו כבר קבוצה במרכז. אחרת אנחנו קוראים לזה כך, אבל לא שיש בזה משהו.

כשאנחנו מתאחדים אפשר בעצם לקרוא לזה נקודת האדם?

כן, כשאנחנו מתאחדים יחד, החיבור הראשון בינינו, הוא כבר נקרא "אדם". וודאי שזה לא אדם, אבל זה כבר חיבור מהפרצוף הזה, מה"אדם".

"אדמה לעליון" מה שאנחנו כל הזמן אומרים, זו כביכול הנקודה שאנחנו בונים בינינו?

כן, זה כבר משהו שממנו מתחיל מבנה האדם. מפני שזה נבנה על פני האגו, ואנחנו מבטלים משהו ועל פני זה מתחברים, לכן הצורה הזאת נקראת "אדם".

במאמר "אין עוד מלבדו" כתוב על האדם הזה שעכשיו דיברו?

כנראה שכן, אני לא יודע מה דיברו, מה אתה מבין בזה שאתה קורא, מה אני אענה לך ועם מה אתה משווה את זה. כך לא שואלים, יכולים לטעות.

"הכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל. הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת.. לבורא ית', שהוא תכלית הטוב והמטיב.. אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור. וכיון שנתיחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון. אבל ביני לביני היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו (ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו) כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו.

וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו ליחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות.

(בעל הסולם, אגרת א', כתבי בעל הסולם)

זאת העבודה שלנו הקבועה, תמיד נופלים, חושבים שאנחנו או מישהו אחר אשם, או לא אשם, אלא בכלל שגורם למצב כלשהו, ולא שמשייכים את זה לבורא. ולמה לא משייכים? כי המערכת בנויה בצורה כזאת, שרק אם אתה יכול להצדיק אותו, לפי מידת התיקון שבכלים שלך, אז אתה קשור בו, אליו, ואז יוצא שאתם דבקים. ואם לא, אז אתה נופל לכפירה.

לכן יש לנו בכל רגע הזדמנות לקבוע עד כמה שנופלים וחוזרים, נופלים וחוזרים, מחוסר הכרת קשר עם הבורא, לקשר. וכך מתקנים את עצמנו. אבל הקצב הזה תלוי בערבות בינינו, באווירה הכללית, בכמה שהחברה מחזקת את הקשר הזה ונותנת לי אווירה נכונה, כיוון נכון. כי לא יכול להיות שאם החברים חושבים נכון, שאני אחשוב לא נכון. אלא אני צריך לכן לדאוג לזה שהם יתקשרו בצורה נכונה, ואז כתוצאה מזה, גם אני אתקשר בצורה נכונה. האדם על עצמו לא יכול לעשות כלום. ה"ערבות" אומרת, שאם אני דואג לאחרים, אז אני לא אטעה.

דיברנו על זה כבר כמה פעמים בחודש האחרון, זה כמו שהולכים נניח לטפס על הרים או משהו, ואני צריך לדאוג לכל היתר שאני קשור אליהם, שהם יהיו חזקים ותלויים טוב ונכון בדרך, ואז בעצם הדאגה שלי אליהם, היא נותנת לי ביטחון שגם אני לא אטעה. כך אנחנו בונים את עצמנו. כמו שהמלכות כלפי ט' ראשונות, היא תלויה בהם, אבל איך היא קיימת? בזה שהיא מחזיקה אותם ולא חושבת על עצמה. היא מבטלת על עצמה וקשורה לט' ראשונות, אז הפרצוף מצידה הוא קיים.

איך נבנית העבודה הזאת לקביעת "אין עוד מלבדו", האם יש לה הכנה, שלבים, אתה יכול קצת לתאר לנו?

זה מה שרב"ש נותן לנו כדוגמה בעבודה בחברה. אדם שמגיע ללמוד, לומד כמה חודשים, שומע, מסתכל על אחרים, רואה איך שהם נמצאים בעבודת החיבור, שזה העיקר. וודאי שהוא נדחה מזה, חושב שזה גן ילדים או מה יש בזה בכלל. וכך לאט לאט מתחיל לשמוע, זה לוקח כמה שנים עד שהוא רואה שבאמת, כל המציאות הזאת שאנחנו רואים לפנינו, כל זה בסך הכול איזו העתקה של הקלקול הרוחני שיש בינינו, ושאנחנו צריכים לתקן את הקשר בינינו.

את כל העולם אי אפשר לתקן, אמנם זה כל הכלי הכללי של "אדם הראשון", אלא מה שאפשר זה לתקן בקבוצה. לכן הוא מתחיל לראות את כול המציאות שהיא בצורה כמו שכל המקובלים הסבירו לנו את זה משך אלפי שנים, שאנחנו צריכים להיות מקושרים, כ"איש אחד בלב אחד", ב"ערבות", ב"ואהבת לרעך כמוך". ואז בצורה כזאת, מהחיבור בינינו, אנחנו מתחילים לגלות את מהות החיבור שלנו, מהות החיבור שלנו שיקרא, "מרכז הקבוצה" ואחר כך "שכינה" ובה אנחנו נגלה את ה"בורא", ובמידה הזאת נגלה את הקשר, את הדבקות שלנו בזה.

וכל החיים האלה שהרגשנו לפני מרכז הקבוצה, הם לאט לאט נעלמים, עד שבכלל, כמו שכתוב, "עולמך תראה בחייך", איזה עולם? מה שאתה תראה במרכז הקבוצה, שם זה הכניסה למציאות עליונה. ואז במידה הזאת אתה רואה, שמה שהיה לך כאן, זו המציאות המדומה, ממש מדומה, שלפני שאתה נכנס לחיבור במרכז הקבוצה, העשירייה, אתה היית במצב דמיוני, מדומה, שהוא קיים, כאילו שקיים, והמצב האמתי היחידי הוא זה שאתה משיג בחיבור, כי זה החיים. והצורות הקודמות הן לא קיימות ממש, ברוחניות זה לא קיים.

זה לא שאתה יכול להגיד דומם, צומח וחי החומר הזה הוא קיים, ורוחניות זה למעלה מזה, הוא לא קיים ממש. כי הוא לא נמצא בחיבור הרוחני, אין לו יכולת. אלא איזו יכולת יש לו? הוא נכלל בתוך החיבור שבקבוצה. לכן, אדם צריך להגיד בשבילי נברא העולם, כי הוא משתמש בכל מה שיש לו, ואז בזה הוא מצדיק את הקיום הזה, המדומה, ואז הוא נכלל בחיבור במרכז העשירייה, וכך הוא ממשיך.

כך אנחנו צריכים להגיע דרך החיבור בקבוצה, לשכינה, לגילוי השוכן, ומאה עשרים וחמש מדרגות עד גמר התיקון. של חיבור. אני רואה שאין שאלות. יפה, זאת אומרת שהמושגים האלה מתייצבים.

"אחור וקדם צרתני", פירושו בגילוי והסתר פנים של השי"ת, כי באמת "מלכותו בכל משלה" והכל ישוב לשורשו, כי "לית אתר פנוי מיניה", אלא ההבדל הוא, ב"הוה" ו"יהיה", כי הזוכה לחבר ב' העולמות, הוא מגלה ב"הוה" מלבושו ב"ה, שכל הנעשה הוא לבוש לגילוי שכינה. וזה בחינת "הוה", דהיינו, גם עתה יוצא בלבוש מלכות ומראה בעליל לעין כל, ש"אין הרוכב טפל לסוס" ח"ו, אלא אף שלמראית עין נראה שהסוס מוביל את רכבו, אבל האמת היא, שאין הסוס מתעורר כלל בשום תנועה, זולת להרגש מתג ורסן של רוכבו, זה נקרא בנין קומת השכינה, וכו'. וזה נקרא בחינת "פנים בפנים".

אבל האדם שלא זכה עדיין להקדיש כל תנועותיו בלתי לה' לבדו, ואין הסוס משתוה בתנועותיו למתג ורסן של רוכבו, אלא בהיפך כביכול. ...ומשליט השפחה על גבירתה וכו', זה נקרא בחינת "אחור", פירוש, שאל תדמה בדעתך שאתה מתרחק מהקדושה חלילה וחס, כי "והעולה על רוחכם היו לא תהיה", כה אמר ה': "אם לא ביד חזקה" וכו'. כי לא ידח ממנו נדח, וכל הגלגל מתגלגל לבא אל הקדושה לשורשו, ואם כן אף על פי שנראה שהסוס מוביל את הרוכב כחפצו הנבזה כביכול, אבל האמת אינו כן, אלא הרוכב מוביל את הסוס לחפצו. אך אינו מתגלה עתה ב"הוה", זולת ב"יהיה" והבן. נמצא, כי בבחינה זו הוא ג"כ חיבור, אלא "אחור באחור", ז"א שלא ברצון הלובש ושלא ברצון המלביש והבן.

והעושים רצונו, דהיינו, המגלים בעצמם לבושי מלכות ב"הוה", מחוברים בבחינת "פנים בפנים", ברצון טוב של הלובש וברצון טוב של המלביש והבן, כי דוקא בחינה זו היא רצונו ית'.

וזה פירוש "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה" וכו'. כי בין כך ובין כך תעבוד, אלא החילוק הוא כי זה "במצור ובמצוק", דהיינו שלא ברצון, וזה "מרב כל" דהיינו ברצון.

כן איתא במדרש: "מסתכל הקב"ה במעשיהן של צדיקים ומעשיהם של רשעים ואינו יודע במה רוצה הקב"ה אם במעשיהם וכו', כשהוא אומר וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל, הוי אומר במעשיהם של צדיקים", פירוש, שבכל העשיות והמנהגים, הקב"ה מסתכל, ז"א מתחבר, והכל מתגלגל ובא לשורשו, אם כן נשאלת השאלה איזה דרך יותר נרצה? לזה מסתייע המדרש מהכתוב "וירא אלקים את האור כי טוב", דהיינו, בחינת גילוי, שזה במעשיהם של צדיקים, וזו הכונה בחז"ל, "ארוכה וקצרה וקצרה וארוכה". ע"ש, דהיינו כנ"ל."

(בעל הסולם, "אחור וקדם צרתני", כתבי בעל הסולם)

זאת אומרת שאנחנו צריכים לבנות את הבורא בכל זאת. לא לחכות עד שכל האמצעים ישפיעו עלינו ואנחנו נתקדם בעל כורחנו, בכל פעולה ופעולה, בכל רגע ורגע שבחיינו. אלא אנחנו צריכים מראש לדעת מה הרצון, מה התכנית, מה הפעולה הבאה שצריכה להתבצע, ושאנחנו מגלים אותה מראש. במה? בזה שאנחנו בונים את דמות הבורא, אז יוצא שאנחנו ממהרים אותו. אז זה נקרא שהולכים יחד עמו. ואם אנחנו רק מסכימים עם כל מה שיש, אפילו ברע ובטוב, אז זו כבר לא הדרך שנדרשת מאתנו. אלא, הצדיקים כמו שכתוב, הם בונים את הבריאה, הם בונים את הבורא.

זאת אומרת שהם מראש, מהקשרים שהם מעמידים ביניהם, הם כבר מתוך זה, ודאי שעל ידי ה"מאור המחזיר למוטב", הם מגלים את הצורות החדשות ובעצמם כביכול מתקדמים אליהם, ודאי שזה לפי הרשימות, לפי המאור המחזיר למוטב, אבל זה בעצם מה שצריכים לעשות. לכן, דרך ארוכה ודרך קצרה זה לא העניין של הדרך, הדרך היא אותה דרך, אלא שאנחנו עומדים בה ולומדים מהמעשה, או שאנחנו כבר מראש רואים את הצורות העתידיות וכך מתקדמים אליהן, מתוך החיבור שלנו, שבעצמנו מייצבים במרכז הקבוצה.

לכן, מצד אחד צריכים להבין שאת כל ההכנות הבורא הכין לנו. מצד שני, יש לנו כאן שותפות, שאנחנו ממהרים את הזמן, מקצרים את הזמנים, וכך אנחנו מתקדמים בדרך אחישנה.

בקטע הראשון כתוב, "אף שלמראית עין נראה שהסוס מוביל את רכבו, אבל האמת היא, שאין הסוס מתעורר כלל בשום תנועה, זולת להרגש מתג ורסן של רוכבו," אז למה זה נקרא "פנים בפנים"?

כי בלי הנתונים שאני יכול על פניהם לייצב את עצמי זה לא יקרה. את הנתונים האלה אני חייב לקבל מהבורא, ודאי שהוא הראשון. אבל במה ראשון? אם האור העליון לא יגלה לי מצב, לא יהיה לי מה לעשות, אז אני אהיה בחוסר הכרה. אני לא יכול להעלות את עצמי להכרה, לאף הכרה. אבל ברגע שאני מקבל נתונים, אז לעבד את הנתונים האלה בצורה הנכונה במרכז הקבוצה, לראות מהם צורה העתידה, הנכונה, הרצויה, זו כבר העבודה שלי.

אני בסך הכל בונה את המצב, הוא שבור ואני בונה אותו. אתה יכול להגיד שזה "בריאת העולמות", ובכל זאת זה ממה שהיה, לא יש מאין.

אז אפשר להגיד שכל תנועה קדימה, במרכז הקבוצה או לקראת מרכז הקבוצה, זה נקרא פנים בפנים?

אם אנחנו בונים את זה מכל הנתונים שלנו ואנחנו נמצאים בנטייה לבנות, זה "פנים בפנים" אבל זה עדיין לא גילוי, זה הכנה, הכנת המצב הזה.

אז איך לוקחים נתון מסוים לקראת התקדמות והופכים אותו לגילוי?

תעשה. לא יהיה לך גילוי אם אתה לא מגלה, אם אתה לא בונה. מתי הבורא מתגלה למישהו, מה זאת אומרת מתגלה? שאדם בונה אותו, את המצב הזה, כשכלי מוכן אז האור מתגלה בתוך הכלי.

אבל כתוב שהרוכב הוא זה שגורם בסוף לסוס לפנות?

נכון.

אז זה אומר שמי שבסוף יגרום לגילוי פנים, זה לא אנחנו, אלא זה הוא, אז איך גורמים לו לפעול עלינו?

אסור לנו לחכות עד שהבורא, הרוכב, יגרום לנו את ההתקדמות קדימה, כי זה לא ברצון טוב מצדו. זה שאתה אחר כך תגלה שהכל היה מסודר ממנו כך במיוחד, אז אנחנו יודעים את זה גם עכשיו, אבל אחר כך מגלים את זה, נו אז מה, זה לא מוריד מהעבודה שלנו שום דבר, כי אני בונה בזה כלים חדשים, אני בונה בזה את הבורא.

אם אני לא אעשה את העבודה הזאת זה לא יקרה. זה לא שיש לנו אפשרות לחכות, ואז בכל זאת "לא לנצח יריב", והוא בכל זאת יעשה את זה, הוא לא יעשה, לא. יגיעו מכות מתגברות ונצטרך לעשות, אז תסבול עוד כמה גלגולים.

לפני רגע הסברת איך להגיע למרכז הקבוצה באחישנה, תוכל להמחיש ולפרט את זה עוד קצת?

לממש את מה שכותב לנו רב"ש, בעשרים מאמרים על החברה, זה הכל. לבנות את מרכז הקבוצה כלי לגילוי הבורא.

אבל אמרת שזה נמצא וקיים, עכשיו אתה אומר לבנות?

מה אכפת לי שזה קיים, אצלי זה קיים? אני נמצא בזה?

לא.

אז מה אתה שואל. אמריקה הייתה קיימת לפני קולומבוס או לא? הייתה?

כן.

אז בשבילי היא לא הייתה.

נכון.

עולם אין סוף קיים, עם כל העולמות, עם הכל.

מה ההבדל בין חיבור בעשיריה, בצורות החיבור, שזה נקרא "פנים בפנים" או "אחור באחור", אתה יכול להסביר?

לא, עכשיו זה לא העניין. יש צורות, ארבע צורות, בחלק ו' בתלמוד עשר הספירות.

עם קשר לעבודה שלנו?

בקשר לעבודה שלנו, אלא על מה אתה חושב שתע"ס מדבר, בקשר לעבודה. "פנים בפנים" זה בהסכמה הדדית, "אחור באחור" בחוסר הסכמה הדדית, ואז "פנים באחור" ו"אחור בפנים", שם זה מוסבר. אנחנו לא צריכים את זה כדי לא להתבלבל בינתיים.

אם אנחנו רק יכולים להסכים עם מה שטוב לנו, ולא להצדיק כשרע לנו, אז למה אומרים שאנחנו כאילו מנסים לחשוב ביחס נכון, אם זה לא אפשרי?

אנחנו נמצאים בשליטת שני גורמים. חוץ מהגוף שלנו, חוץ מהאגו שלנו, יש לנו עוד גורם אחד שנקרא "סביבה", שהיא יכולה לבלבל אותי ולתת לי ערכים חדשים שאפילו מנוגדים לגוף שלי. רב"ש היה אומר "אם הייתי לבד הייתי הולך עם פיג'מה, חמה, יפה, כיסים גדולים כאלה, הכול יפה ופתוח, ככה זה יפה מאוד. אבל החברה מחייבת אותי ללכת בצורה כזאת עם עניבה, עם כל מיני דברים, אין ברירה".

ויש עוד גורם אחד שנקרא "כוח עליון" או "המאור המחזיר למוטב" והתורה מסבירה לנו, שאם תעמיד את שני הגורמים האלה באופן נכון, אתה תוכל להיות בעולם העליון, אתה תעלה את עצמך למעלה מכל המציאות הזאת, כי כל המציאות הזאת נקבעה על ידי הבטן, על ידי האגו שלך ועל ידי הסביבה שאיתה הסתדרת איכשהו.

אם אתה רוצה להגיע למימד העליון, לאליטה הרוחנית, בבקשה, אז אתה יכול לעשות זאת על ידי השפעת סביבה מסוימת, שזה קבוצה, ספרים, מורה ועל ידי המאור המחזיר למוטב, וכך אנחנו מתקדמים, על ידי זה אנחנו משנים את עצמינו, עד כדי כך שקודם זה היה לנו באונס ואחר כך ברצון. האור העליון שסידר לנו רצון לקבל, רצון ליהנות מכל מיני מצבים, מכל מיני דברים, פעולות, הוא יכול לסדר אותנו כך שאנחנו נהנה מהדברים האחרים.

האם בינתיים, בדרך, אני צריך עם התשובות מהמאמץ שלי לנסות להיות ביחס ל"אין עוד מלבדו", או שאני צריך להגיד לעצמי שזה בלתי אפשרי לפני שהאור נותן לי?

איך אתה יכול להיות באין עוד מלבדו אם אתה לא נמצא שם? המטרה שלנו היא לגלות את ה"אין עוד מלבדו", את הכוח העליון. "לגלות", אומרים בחכמת הקבלה, זה נקרא לבנות אותו, כי אנחנו מגיעים מתוך הכלים השבורים, הרצונות שלנו, שהם בכוונה שבורים, ואם אנחנו נעמיד אותם נכון אז אנחנו נגלה בהם את הבורא. יחס עצמותו אלינו נקרא "בורא", אנחנו נגלה אותו בכלים שאנחנו נייצב אותם נכון.

איך בינתיים לא לקלל כל דבר שקורה לך?

תקלל, מה יש? תקלל, רק אל תהיה אדיש, הבורא יכול סובל, אל תדאג, הוא יסבול, אתה יכול לקלל אותו, אל תפחד, אתה לא מפחד מלקלל, אתה פוחד מעונש אז אל תפחד, אין עונש יותר גדול מניתוק.

אני לא שואל מהצד של הבורא, על כך שאני לא סובל אני שואל.

נכון, אז אל תפחד משום דבר העיקר שתברר הכל.

בזמן השיעור כשאנחנו עושים מאמצים להתחבר בינינו ולייצב מרכז קבוצה ובתוכו לגלות "אין עוד מלבדו" זה יחסית ברור. מה עושים מחוץ לשיעור, בשאר שעות היום יום?

בשעות של היום יום צריכים לקבוע זמנים, רגעים מיוחדים שאתה בהם כן מקבל איזה דחף, עקיצה, כדי לחזור למחשבה הנכונה ואז כל אותו הזמן כשלא היית בזה, כשהיית מנותק, בכל זאת זה ייכנס בתוך הקדושה. על זה דיברנו בשיעור בוקר "רשות", "טומאה וקדושה", וגם על "אין עוד מלבדו", שאתה לא יכול לעשות שום תיקון, להיכנס לקדושה, אם לא היית מקודם בקליפה, בטומאה, ומשם להעביר את זה לקדושה.

אנחנו מתאמצים במהלך כל היום לעשות כל מיני תרגילים. התרגיל הראשי, הכללי תמיד, שהוא ברירת המחדל שלנו זה לדאוג כל הזמן לא להתנתק מאין עוד מלבדו. האם אני צריך לדאוג לכך שלא אתנתק מאין עוד מלבדו או שהחברים לא יתנתקו מאין עוד מלבדו?

יותר מועיל אם אתה דואג עליהם, אז בטוח גם שאתה נמצא בזה, ויחד עם זה אתה מממש את חוק הערבות, חיבור, ומייצב את מרכז הקבוצה, הכול יחד. מה שאין כן דאגה פרטית אפילו על זה, זה כמו תפילה פרטית שהיא מורידה ולא מועילה.

אז אם היום יום הוא רגוע ויש לי פחות או יותר הכנה והשראה מהחברים, ואני חושב עליהם כל הזמן, שהם יהיו במרכז הזה של הקבוצה ושם הם יחיו באין עוד מלבדו, זה יופי. אבל אז נניח פתאום מתקלקל האוטו או הפקח נותן לי דוח או יש משהו שמסיח לי את הדעת ובתוך הדבר הזה צריך גם לחפש אין עוד מלבדו. אז איך לחפש בתוך הפעולות של היומיום וההפרעות האלה את האין עוד מלבדו, שהוא בכלל מרכז הקבוצה, מרכז העשירייה?

תחפש אותו רק במרכז העשירייה, בלבד, ורק כלפי הדברים הרוחניים בינתיים. אתה לא יכול לקשור את הדו"ח לאין עוד מלבדו, לא יכול, אתה תתבלבל, אתה תצא לכל מיני חשבונות כאלה שמי יודע איפה אתה תהיה. אתה לא מסוגל עדיין.

מה אומר על זה בעל הסולם? "אבל האדם שלא זכה עדיין להקדיש כל תנועותיו בלתי לה' לבדו", נמצא במנותק, נמצא פעם כך ופעם כך. אני לא ממליץ לעשות את זה, זה לחוד וזה לחוד. קבוצה זה קדוש, זה שייך לעולם הרוחני, כמה שאני יותר קשור לזה, כמה שאני תומך בזה יותר, בזה אני מתקדם. מה עם כל הדברים האחרים? מה לעשות, אני חייב להתנהג שם כמו ש"ניתנה רשות לרופא לרפא", אני חייב כך להתייחס למציאות, זהו. לסדר את שניהם יחד, זה מאד קשה, בפרט אם אנחנו קשורים ביחד לאיזה מצב שכולל גם חברים וגם קבוצה וגם בתי משפט ואיזה דברים גדולים אחרים יחד. אף פעם אני לא מעלה את הדברים האלה לפני כולם כי יוצא מזה בלבול אחד גדול, אלא זה לחוד וזה לחוד. בחוץ אנחנו מתקיימים לפי חוקי העולם הזה, וכאן לפי החוקים הרוחניים, אלה שאבותינו כתבו לנו.

אז מה לעשות במצבים כאלה, חוץ מזה שאני מגיב אליהם כרגיל?

אחר כך אתה תרגיש שהעיגול שלך, של הקבוצה, פתאום מתרחב ובולע את כל העולם, ובינתיים לא. בינתיים אפילו לצאת להפצה כמה מסכימים וכמה לא, אלא ככה בגלל שהרב אומר, והחברים לוחצים, אין לי ברירה וכן הלאה. עדיין לא מבינים שבזה אני מתקן את הגוף שלי הרוחני, מה לעשות.

הנקודה הזאת של מרכז הקבוצה, שמשם נובע "אין עוד מלבדו", שהוא בעצם נוטע בי את כל המחשבות, הרצונות והכול, זה מרכז הקבוצה, מרכז העשירייה שלי?

כן.

אז יש הרבה מאוד "אין עוד מלבדו"?

הרבה מאוד, אז מה? הרבה מאוד, בכל עשירייה יש מרכז משלה.

"אין עוד מלבדו" שונה מעשירייה לעשירייה?

אחר כך נתחיל לעשות את האינטגרציה הזאת, אחר כך. בכל איבר שבגוף יש לו גם מוח, ויש לו גם לב. כל הפרצוף מתחלק לעשר ספירות, וכל ספירה לעוד עשר ולעוד עשר, כך אנחנו מתחילים לבנות מלמטה למעלה.

מה אני יכול באופן אישי לעשות, כדי לעזור לחברים להרגיש מה זה "אין עוד מלבדו"?

לקבוע את צורת העבודה הנכונה, לדבר על זה. הבעיה היא שהמושג הזה הוא מאוד מעורפל, הוא מאוד מנוגד לאגו שלנו. לוקח שנים עד שאנחנו מקרבים אותו אלינו, עד שמוכנים לראות אותו בפועל בתוך החומר שלנו, זה ממש מאוד קשה. לראות את העולם הזה כחלק מכל המציאות, והיחסים בינינו שהם ממש נמצאים במרכז של כל המציאות.

איך לבנות את מרכז הקבוצה, האם זה תלוי רק בי או במאמץ הכללי?

מרכז הקבוצה, הוא תלוי בהסכמה בין החברים ששומעים מה זה צריך להיות, קוראים מה שצריך להיות ומתחילים לבצע. וגם בתמיכה מכל יתר הקבוצות, ברוך ה' יש לנו היום הרבה קבוצות בכל מקום. אתה רואה שאפילו עכשיו, היום, יושבים ומשתדלים להסביר לעצמם מה זה נקרא מרכז הקבוצה. ושוב, מרכז הקבוצה זה יכול להיות אפילו בין שניים, שאני חושב עליו והוא חושב עלי, העיקר מחוצה לי, וכך אפשר לבנות. לכן קבוצה אפילו קטנה, אנחנו רואים עכשיו את קבוצת קייב שהיא קבוצה גדולה, ועכשיו יושבים שם ארבעה, ורואים בUnity virtual group ששם יושבים אנשים בודדים, זה לא חשוב, אפילו בודדים הם יכולים להיות בקשר ביניהם וכך לעבוד. הם גם יכולים להיות כך קשורים אלינו. האדם ירגיש את הדברים האלה, רק מאמץ.

מה הקשר בין אהבת חברים לאין עוד מלבדו?

אהבת חברים זה אותו המקום, אותה עוצמת ההתקשרות שמתגלה אין עוד מלבדו. אהבת חברים מדברת על ההתכנסות, התחברות של הרצונות להשלמה הדדית, ואז בהשלמה הדדית הזאת הם מתחילים להשיג את המושג הזה "אין עוד מלבדו". שחוץ מהחיבור הזה, לא הרצונות עצמם אלא ההתחברות שביניהם, הנכונות להתחבר ולהיות אחד בתוך השני, שכל אחד משרת את השני, זה נקרא "אין עוד מלבדו". "אין עוד מלבדו" מהמושג הזה, שבזה הם נכנסים וחיים, לא בתוך הרצון אלא בהתקשרות הנכונה, בהתכללות בין הרצונות, שם דווקא נמצא הבורא.

מהי צורת התפילה שהמקובל עושה, כאשר הוא פונה למרכז הקבוצה, כדי לבקש כוח להיות בהצדקה עם עבודת הבורא עליו, ולא לברוח מההפרעות ולטשטש?

בדיוק מה שהוא אמר, שאני אחבר לו עכשיו מילים יפות? אין דבר כזה, מה שיוצא מהלב. מה שיוצא מהלב של האדם נכנס ללב של הקבוצה, זה המרכז.

"כתוב "לא תעשה אלהים אחרים על פני". והזה"ק מפרש, שצריך להיות "אבנין למשקל בה [אבנים לשקול בהן]".

ושאל על זה, איך שוקלים את העבודה באבנים, שעל ידי זה ידע את מצבו בדרכי ה'? והשיב, שזה ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד יותר ממה שהוא רגיל, אז הגוף מתחיל לבעוט ולהתנגד בכל כחו לעבודה זו. היות שבענין להשפיע הוא אצל הגוף בבחינת לעול ולמשא, שאינו יכול לסבול את עבודה זו. וההתנגדות של הגוף מתראה אצל האדם בצורה של מחשבות זרות. והוא בא ושואל את שאלת "מי ומה". וע"י השאלות האלו האדם אומר, שבטח שכל אלו השאלות הס"א שולח לו, בכדי להפריע לו מן העבודה.

ואמר, שאז, אם האדם אומר, שהם באים מצד הס"א, אז האדם עובר על מה שכתוב "לא תעשו אלהים אחרים על פני".

והטעם הוא, שהאדם צריך להאמין, שזה בא לו מצד השכינה הקדושה. כי "אין עוד מלבדו". אלא השכינה הקדושה מראה להאדם את מצבו האמיתי, איך שהוא הולך בדרכי ה'. זאת אומרת, שעל ידי זה שהיא שולחת לו אלו השאלות, הנקראים מחשבות זרות. היינו, שע"י המחשבות זרות האלו, היא רואה איך שהוא מתרץ את השאלות, שהם נבחנים למחשבות זרות. וכל זה האדם צריך לדעת את מצבו האמיתי בעבודה, כדי שידע מה לעשות.

וזה דומה למשל: חבר אחד רוצה לדעת עד כמה חבירו אוהב אותו. ובטח פנים בפנים חבירו מסתיר עצמו מטעם בושה. לכן האדם שולח מי שהוא, שידבר לשון הרע על חבירו. אז הוא רואה את התגובה של חבירו, בזמן שהוא נמצא מרוחק מחבירו. אז האדם יכול לדעת את האמת, את מדת האהבה של חבירו.

והנמשל הוא, בזמן שהשכינה הקדושה מראה את פניה להאדם, שפירושו שה' משפיע להאדם חיות ושמחה, במצב כזה האדם מתבייש לומר, מה דעתו על עבודה דלהשפיע ולא לקבל כלום לעצמו. מה שאין כן שלא בפניה, היינו שהחיות והשמחה מתקרר, זה נבחן "שלא בפניה", אז האדם יכול לראות את מצבו אמיתי שלו בבחינת בעמ"נ להשפיע.

ואם האדם מאמין, ש"אין עוד מלבדו" כתוב, אלא שכל המחשבות זרות הבורא שלח אותם, היינו שהוא הפועל, בטח כבר יודע מה לעשות, ואיך לתרץ את כל הקושיות. וזה נראה כאילו היא שולחת לו שלוחים, לראות, איך הוא מדבר עליה לשון הרע על המלכות שמים שלו. כן אפשר לפרש את ענין הנ"ל.

והאדם יכול להבין זה, שהכל בא מהבורא. כי ידוע שהבטישות, מה שהגוף בוטש את האדם עם המחשבות זרות שלו, היות שהם לא באים לאדם בזמן שהוא לא עוסק בעבודה, אלא הבטישות האלו, שבאים לאדם בהרגשה גמורה, עד כדי כך, שהמחשבות האלו רוצצים את מוחו, הם באים דוקא אחרי הקדם של תורה ועבודה שלמעלה מהרגילות.

וזה נקרא "אבני למשקל בה". היינו, שהאבנים האלו, מה שהוא רוצה להבין השאלות האלו, נופלים לו במוחו. שהולך אח"כ לשקול את מטרת עבודתו, אם באמת כדאי לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולעבוד בכל מאודו ונפשו. ושכל מאוויו יהיה רק לקוות, שיש מה לרכוש בעולם הזה, הוא רק במטרת עבודתו בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא בשום ענינים גשמיים.

ואז מתחיל ויכוח חריף, שרואה שיש פנים לכאן ופנים לכאן. ועל זה מזהיר הכתוב "לא תעשו אלהים אחרים על פני". שאל תאמרו, שאלהים אחרים נתן לך את האבנים, לשקול בהם את עבודתכם, אלא "על פני". אלא האדם צריך לדעת, שזהו בחינת "פני". והטעם הוא, בכדי שהאדם יראה את צורתה האמיתית של הבסיס והיסוד, שעליו בונים את בנין של העבודה.

ועיקר הכבידות שיש בעבודה היא, משום שהם "ב' כתובים המכחישים זה את זה":

א. שמצד אחד אדם צריך להשתדל, שכל עבודתו היא להגיע לדבקות ה', שכל רצונו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח ליוצרו, ולא כלום לתועלת עצמו.

ב. ומצד הב' אנו רואים, שאין זה המטרה העיקרית. היות שמטרת הבריאה לא היתה שהנבראים ישפיעו להבורא, כי הוא חס ושלום אינו בעל חסרון, שהנבראים יתנו לו משהו, אלא להיפוך, שמטרת הבריאה היתה מטעם רצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו טוב ועונג ממנו ית'.

ולפי שב' ענינים אלו הם שני דברים הסותרים זה את זה, כלומר מקצה אל הקצה: שמצד אחד האדם צריך להשפיע, ומצד הב' האדם צריך לקבל. זאת אומרת יש בחינת תיקון הבריאה:

א. שהוא להגיע לידי דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, שהיא שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע.

ב. ואח"כ יכולים להגיע לידי מטרת הבריאה, שהיא לקבל טוב ועונג מהבורא.

לכן, בזמן שהאדם הורגל את עצמו ללכת בדרכי השפעה, אז ממילא אין לו כלים דקבלה. ובזמן שהולך בדרכי קבלה, אין לו כלים דהשפעה. לכן על ידי "האבנין למשקל בה" הוא קונה את שניהם ביחד. משום שאחרי דין ודברים, שהיה לו בזמן העבודה, ובזמן כשהוא מתגבר ומקבל על עצמו עול מלכות שמים בבחינת השפעה במוחא וליבא, זה גורם לו, שבזמן שהוא הולך להמשיך שפע עליון, היות שכבר יש לו יסוד מוצק, שצריך הכל להיות בבחינת השפעה, לכן אפילו כשמקבל איזה הארה, כבר מקבל זה בעמ"נ להשפיע.

וזהו מטעם, שכל יסוד עבודה שלו נבנה אך ורק על בחינת השפעה. וזה מכונה בשם שהוא "מקבל בעמ"נ להשפיע"."

(בעל הסולם, "מהו, אלהים אחרים, בעבודה", כתבי בעל הסולם, שמעתי ט"ו)

מה הקשר בין השכינה הקדושה לאין עוד מלבדו?

השכינה הקדושה זה הכלי, "אין עוד מלבדו" זה המושג שמתגלה בשכינה הקדושה.

אבל הוא אומר, שהשכינה הקדושה תגרום לו כך וכך וכך.

כן.

אבל זה הכלי, אנחנו מייצרים אותו, אז מה זאת אומרת?

מייצרים אותו, גם את הבורא אתה מייצר, את כל המושגים האלה זה אתה מייצר בתוך הרצון שלך, שכביכול קשור לאחרים. הכול מתגלה בתוך הרצון, אין מציאות אחרת חוץ מהרצון. גם השכינה הקדושה, גם הבורא, הכול, כל המושגים האלה מתגלים בתוך הרצון.

"השכינה הקדושה", זה איזה סוג של רצון מיוחד שמתגלה כשהחברים מתחברים, מה זה שכינה?

"השכינה הקדושה" זה הרצונות הפרטיים, שמתחברים בביטול עצמם לחיבור למען הזולת ביניהם, כדי להשפיע נחת רוח לבורא, להגיע למצב כזה של חיבור, שהוא יכול המושג הזה, הבורא, להתגלות ביניהם. מהו המושג הזה "בורא"? אם החיבור ביניהם יהיה למעלה מכל אחד מהם, ממש למעלה מכולם, אז מתגלה בהם המושג הזה שנקרא, "בורא". זה החיבור הנעתק יותר, יותר ויותר, מטבע הנברא.

השכינה זה משהו שהוא מצטבר, או שזה משהו חדש שנולד?

זה משהו חדש שנולד, בעקבות המאמצים שלנו לחיבור, כל אחד מעל עצמו כלפי הזולת, בזה מקימים את השכינה. לפני זה השכינה הזאת לא קיימת. וכך אנחנו מקיימים אותה, זאת מלכות דאצילות.

המחשבות הזרות שמגיעות לאדם, הבטישות האלה, זה מגיע מאין עוד מלבדו, אין כוח אחר?

מאיזה מקור? וודאי.

מתוך מרכז הקבוצה?

דרך מרכז הקבוצה.

דרך מרכז הקבוצה?

כן, מרכז הקבוצה זה לא המקום הסופי. דרך מרכז הקבוצה מלמטה למעלה אנחנו משיגים מדרגות יותר עליונות. ואם אנחנו מדברים על מה שמשפיע עלינו, זה אין סוף משפיע עלינו דרך מרכז הקבוצה.

יש קשר בין המצב שהחברים מייצבים ביניהם במאמץ לחיבור, בלבנות את מרכז הקבוצה הזה, לבין אילו מחשבות מגיעות לאדם? זאת אומרת, אם מגיעות מחשבות זרות, אז אולי אנחנו מתרשלים בחיבור, אם מגיעות מחשבות טובות אנחנו עובדים נכון בחיבור?

לא, אין שום קשר. אני לא יודע למה זה כך קורה, ולמה זה כך קורה, זה לא עלי. זה תלוי בנחיצות לתיקון של כל המציאות. אני לא יודע למה זה קורה, לא.

אז מה הקשר בין המאמץ לחיבור של החברים לייצב את מרכז הקבוצה, לבין מה שקורה לאדם?

כי הוא בעצמו שייך לזה.

אני לא רוצה לגלות, לדבר על דברים גבוהים מדי ורחוקים מאיתנו. הם תלויים זה בזה, אז כך זה מתגלה.

כתוב, "לא תעשה א-לוהים אחרים על פני". האם זה לפני ההשגה שלי באין עוד מלבדו?

לפני ההשגה שלך באין עוד מלבדו אתה עושה כל מיני צורות, מייצב אותן בעל כורחך, רוצה או לא רוצה. אז הבורא מזהיר אותך ואומר, "אין לך ברירה, אתה עושה את זה לפי הטבע שלך שאני בראתי בך, אז אתה מדמיין משהו, אז אל תעשה את זה בצורת א-לוהים אחרים". זאת אומרת שזה מקבל צורה הלא נכונה.

כמה שיותר נכון. מה זה נקרא "לייצב דמות הבורא"? שאתה מתאר את הקבוצה שהיא נמצאת בהשפעה גמורה, כמה שאתה יכול לתאר בצורה הדדית זה לזה. שהקבוצה הזאת היא הופכת להיות רק לכוחות הנכללים זה בזה וזה בזה, עד שאי אפשר לזהות שם אף אחד בצורה פרטית. ואז בצורה כזאת מתגלה הכוח הכללי הזה, שלו אתה תקרא "בורא". למה? כי בצורה כזאת אם אתה מתייחס אליו, אז אתה מייצב את עצמך כלפיו, איכשהו, לעת עתה, נכון.

עד שאני מגיע לתובנה הזו, של אין עוד מלבדו, אני יכול להיות במצבים שאני עושה א-לוהים אחרים על פניו.

אתה יכול, כן. תמיד אתה יכול, עד גמר התיקון.

וזה התהליך, זה בסדר?

לא. אז אומרים לך, תיזהר לבנות את זה כך. אלא, אם זה על ידי החיבור עם החברים, וערבות, ואתה מבטל את עצמך ומתחבר בהם, אז אתה בונה את המושג "כוח העליון" בצורה הנכונה. תשתדל את זה לעשות.

אין עוד מלבדו חייב להיות בתוך העשירייה, כי אחרת אני אעשה לי א-לוהים אחרים.

כן, וודאי. לא רק בעשירייה, עוד יותר, כי החיבור האידיאלי, כמה שאתה יכול לתאר לעצמך, בין כולם.

איך נפטרים מפסלים, מדמויות, מדמיונות? בכל זרמי העולם הזה יש בו מלא דמיונות מופרזים ודברים שהם הזויים, וגם אם אתה לא רוצה, אתה נתקל בדברים האלה.

רק הרגל נעשה טבע שני. אין מה לעשות, רק הרגל.

להרגיל את עצמי יותר?

על ידי כל מיני ההפרעות שיש, כל פעם לחזור מעליהן ולבנות את הצורה הנכונה. שהצורות שהעולם הזה מביא לך, הן לא יבלבלו אותך, אלא רק יגרמו לזה שאתה תבנה את המושג של אני, קבוצה, בורא בצורה יותר מיוצבת נכון וחזק. לכן, כל ההפרעות יש להן סיבה ומטרה.

לדוגמה, אני יושב אצל חבר והוא רואה איזו סדרה, ומתחילים לרוץ לי שטויות בראש. איך להיפטר מכל הדברים האלה, איך להתנתק מהם שלא ישפיעו עליי? כי אני מעצמי כבר הפסקתי לראות טלוויזיה שנים.

אני דווקא אוהב לראות, אבל הומור, בדיחות. אין תכניות כאלו כל כך, אבל זה מה שאהבתי. רב"ש גם מאוד אהב בדיחות. הוא אמר, "בדיחה טובה כזאת, עם הברקות טובות של המוח", הוא אהב לשמוע, גם דיבר לפעמים, סיפר. אבל כל היתר זה לראות רק חדשות, מבזק החדשות וחיות. אני ממליץ לך.

אתה רוצה לראות משהו, יש לך חצי שעה, ואין מה לעשות, ואתה לא מסוגל כבר כל הזמן להסתכל, או אפילו קראת משהו, ואתה רוצה לחשוב בשקט על משהו, אני מדליק נשיונל ג'אוגרפיק, ורואה שם חיות, וזה לא מפריע לך. זה דווקא נותן חופש למחשבה שאתה נמצא בה. אני ממליץ.

לא דיברתי על זה. דיברתי על מצב שכאילו זה סוחף אותך, כל מיני שטויות שאתה רואה.

אתה צעיר, מה לעשות? עוד מעט תגמור צבא, תתחתן, אז יהיו לך שטויות אחרות בראש. יהיו הפרעות אחרות. צריכים לקבל אותן, התורה מחייבת להתחתן ולהגיע לסדר הפרעות חדשות. היא לא מתכוונת לחיים טובים, אלא לחיים מטרתיים.

"יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".

וכמו שאמר הלל הזקן להגר, שאמר לו, "למדני כל התורה על רגל אחת. אמר לו, מה דסני עלך לחברך לא תעביד, ואידך זיל גמור". משום שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. ואז כל התורה וכל החכמה נתונים בלבו.

כמו שכתוב, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו (הקדמה לתע"ס שמביא את המדרש רבה פרשת "וזאת הברכה"). וענין יראה מבואר בהסולם, שהיא יראה שמא לא יוכל להשפיע לה', כי מדרך אהבה הוא שרוצה להשפיע לה'. לכן למי שיש אהבת ה', אז הוא רוצה להשפיע, שזה נקרא דביקות, בבחינת "ולדבקה בו", שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מוסר לו תורה וחכמה. נמצא שלמד אותו על רגל אחת, היינו שעל ידי אהבת הזולת יגיע לדרגת אהבת ה', אז יזכה לתורה ולחכמה.""

(הרב"ש, " אהבה עצמית ואהבת ה", כתבי רב"ש ג')

"...ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.

[...] הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו. "

(בעל הסולם, "אהבת ה' ואהבת הבריות", כתבי בעל הסולם)

עוד פעם אומר לנו העיקרון הזה, שהבורא הוא עוצמת החיבור בינינו. שברגע שאנחנו מגיעים לעוצמת החיבור בינינו שנקראת "אהבה", בתוך עוצמת החיבור בינינו אנחנו מגלים את מושג הבורא, ואהבת ה'.

איזה שלב מקדים יש לנו לאין עוד מלבדו, כמו שיש לנו שלב מעבר מאהבת הבריות לאהבת ה', ואין עוד מלבדו זה כאילו קצה אחד ואנחנו מתחילים ממנו.

לא, אין עוד מלבדו, אנחנו חייבים מתחילת הדרך עד סוף כל הדרך להחזיק בעיקרון הזה, רק בתנאים יותר ויותר חמורים. בלי אין עוד מלבדו אתה נמצא בסטייה מהדרך בכלל. אתה רוצה להיכנס לדרך הרוחנית, להתפתחות הרוחנית, אין לך ברירה אלא כל הזמן לפתח מושג "אין עוד מלבדו". אין דבר כזה שמאמצע, משני שליש הדרך אני מתחיל, לא, אתה לא נמצא בדרך בכלל. אין עוד מלבדו זה עיקרון שבלעדיו אתה לא קיים.

זאת אומרת, לפני כל מחשבה על חברים או כל מה שאנחנו לומדים פה, קודם כל אני חושב על אין עוד מלבדו.

בטח זה הכוח המחייב, זו המציאות המחייבת שרק היא קיימת. המציאות הזאת שאין עוד מלבדו, היא היחידה הקיימת והיא מחייבת אותנו לכל הפעולות. וכל מה שאנחנו עושים אנחנו [עושים] משם, היא מחייה אותנו ואנחנו קיימים כדי לגלות את הייחודיות שלו, של הכוח הזה. בכל פעולה, בכל פרט, בכל מקום, מחשבה, דיבור, מעשה, לא חשוב באיזה רמות והכול, בכול פועל רק כוח אחד, האור העליון.

עד שלב מסוים בשיעור המושג "אין עוד מלבדו" נשמע כשמשהו מופשט שקשה לאחוז בו, אבל כשהיה איזה קליק, זה פתאום התחיל להתבאר כמשהו יותר מוחשי בעבודה שלנו בחיבור.

מה העצה להבא, אם יש איזה מושג שעדיין לא התבאר לנו במילים של חיבור, איך לעבוד איתו במהלך השיעור?

"אני ראשון ואני אחרון". זה בעצם קצת יותר ברור אולי, יותר מוחשי. כי הוא הסיבה למציאות שלך שאתה עכשיו קיים ושאתה מרגיש שקיים מישהו, איזה ייצור שנקרא נניח יניב והוא מרגיש את מה שהוא מרגיש, שזה העולם, האנשים, הכול, ולכל מה שמתרחש בתוך אותו מרגיש, יש לזה מקור שנקרא "אין עוד מלבדו". גם כל התהליך שעובר על אותו ייצור שאין עוד מלבדו מחזיק אותו, גם בא מאותו מקור, מ"אין עוד מלבדו". גם אותה תגובה שאותו ייצור נותן עכשיו, איך הוא מרגיש ואיך הוא מגיב ואיך הוא חושב, גם זה בא "מאין עוד מלבדו". אז איפה אותו ייצור עצמו? מתוך זה שהייצור הזה נמצא עכשיו באגו השלם, והוא זה שקיים בלבד וכל היתר לא, אפילו העולם הזה זה רק הוא והוא, אבל אם הוא מבטל את עצמו והוא לא קיים והעולם לא קיים, ושום דבר לא קיים חוץ מכוח אחד "אין עוד מלבדו" שעושה לייצור הזה את ההדמיה הזאת שהוא קיים והעולם קיים, אז מתוך כל החלום הזה, כמו שהזוהר מדבר על זה כל כך יפה, הוא חייב לבטל את עצמו מ-100% עד 0% כדי לקבוע שאין עוד מלבדו. זאת הדרך שלנו מכאן ועד גמר התיקון.

לכן "אני ראשון ואני אחרון" גם בהתחלה וגם בסוף, לאורך כל הדרך אנחנו צריכים לשמור על העיקרון "אין עוד מלבדו". והעיקרון הזה אומר לנו כך, להתבטל, לעלות למעלה מהרצון הפרטי ולהתכלל ברצונות האחרים, כי זה האמצעי שניתן לך משבירת הכלי כדי להגיע למושג "אין עוד מלבדו", בזה שאתה הופך להיות אפס. במידה שאתה מתקבץ, מצטמצם, אז למושג אין עוד מלבדו יש לו מקום, כי "אם זה קם זה עומד", וההיפך. לכן במידה שאתה מצמצם את הרצון לקבל שלך, שם אתה מפנה מקום לאין עוד מלבדו, וכך עד שאתה מפנה לו את כל הרצון שלך. זה נקרא "אין סוף", גמר תיקון.

למה המושגים בשיעור נשמעים לפעמים כמשהו שניתן לאחוז בהם, ולפעמים כמושגים שלא ניתן לאחוז בהם עד שמבארים אותם כלפי החיבור, כלפי היחס בעשירייה, כלפי משהו מוחשי, ומה עלינו לעשות עד שהמושגים מתבארים לנו?

יש הרבה סיבות. תראה, מלבד ערוץ נשיונל ג'אוגרפיק אני אוהב לראות גם את ערוץ המוזיקה הקלאסית, יש שם סימפוניה, אופרה. פעם ראיתי גם סנוקר, זה מרגיע, אבל זה כבר היסטוריה. מה שאני רוצה להגיד זה שבערוץ המוסיקה מראים שם לפעמים גם את כיול הכלים, זה לוקח זמן, זה מעצבן, אתה כאילו שומע איזה בלגן שאפשר להתפוצץ, אבל הנגנים שומעים את עצמם בצורה מדויקת, זה לא מפריע להם. כל אחד מהם שומע בדיוק את הצליל שלו שצריך להיות, ככה זה אצלם. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות, כיול לפני השיעור.

רב"ש מאוד אהב לשמוע בדיחות וגם לספר. המקובלים אוהבים בדיחות מפני שיש בזה הברקה. דברים שבדרך כלל לא מתחברים בצורה רגילה, יש בהם פתאום קשר, זה מה שמה שמעניין.

האם התלמיד צריך לנסות לפרש את המושגים האלה תמיד כלפי חיבור, גם אם עדיין לא דברנו עליהם בשיעור?

אין לנו רוחניות ובירור הרוחניות אלא רק על ידי אופני החיבור בינינו. רוחניות זה התחברות, עוד לפני מתן תורה כבר יש לך חובה לקבל את זה, ואם אתה מקבל, אז אפשר להתחיל להתקדם.

אם כך למה אנחנו מדברים בצורה לא ברורה לפעמים. כי לפעמים יכול לעבור שיעור שלם שהוא לגמרי כאילו מופשט, עד שאומרים, ברור שזה בחיבור בינינו, ואז הכול מתיישב איכשהו במקום.

אם אנחנו מבררים איזה מושג בפני עצמו, ורוצים לדבר עליו, נניח ביטול, הרי מה לא דיברנו כלפי חיבור, האם ישנם דברים שלא דיברנו על מרכז הקבוצה, על החיבור?

נתתי דוגמה, חצי שיעור עבר עד שהגענו לדבר על מרכז הקבוצה.

ואז אתה כאילו כיילת את הכלי שלך.

מה כל אחד אמור לעשות כשהוא שומע "אין עוד מלבדו" בצורה מופשטת לכאורה?

מה זה "מופשטת"?

רק לכאורה, כול עוד לא דיברנו שזה כלפי החיבור.

לפעמים זה צריך להיות כדי שאתה תרגיש עד כמה הדבר הזה מיוחד, שאתה תגיע אליו אחרי הבירור שלו בפני עצמו. זה נהוג כך.

למה?

כדי להבליט בו כל מיני הבחנות. כי מרכז הקבוצה זה רק מצד אחד, אתה מגיע ומיד מדבר על מרכז הקבוצה, זה כאילו הפיתרון והכול שם במקום, הכול בסדר. אבל זה לא פותר אותך, אנחנו בכל זאת צריכים לדון על המושג בפני עצמו. "אין עוד מלבדו", מה כלפי האין סוף, כמו שאומר רמב"ם, איך הוא פועל בצורה שהוא פועל, "אחד, יחיד ומיוחד" ועוד. זה לא שייך מיד למרכז הקבוצה, אתה לא יכול לקלוט את זה בצורה כזאת. אתה קודם כול צריך ללבן את המושג כמו שהוא, אפילו בלי שאתה מגיע אליו ומתחיל לגלות אותו.

באילו כלים מלבנים אותו, איך עושים את הכיול הזה?

בשכל, ברגש, כמה שאנחנו מסוגלים בכלים הגשמיים שלנו. כמו שהתחלת לקרוא "הסתכלות פנימית" חלק א', שם הוא מסביר את זה.

האם בזמן הזה התלמיד או החבר צריך איכשהו לנסות להבין את זה בשכל וברגש?

להבין, להרגיש, כן, להתפלפל, להיות כפילוסוף. מה לעשות, בכל זאת יש לך גם כלים כאלה, אתה נולדת איתם, אתה פיתחת אותם, אתה גם צריך להבין ולהרגיש את זה. לא לזלזל בזה. אחר כך אנחנו יכולים ללכת כבר למימוש, איפה זה מתבאר, באיזו צורה, למה זה שייך, איך זה ברוחניות. יש לך פשט, רמז, דרוש, סוד. לא למחוק את הכול. כי אם על כל דבר תגיד "זה מתברר במרכז הקבוצה," אז אין כבר מה לעשות. לא, אנחנו צריכים להיות יותר מגוונים.

למה אנחנו אמורים למלא את החלל הפנוי בין סיבה למסובב על ידי הסיבה עצמה שזה האור העליון, "אין עוד מלבדו"?

אני לא יודע מה אתה בדיוק שואל, אבל חובת התיקון והמילוי היא עלינו, מפני שבצורה כזאת אנחנו מגיעים לדרגת הבורא.

למה אנחנו צריכים למלא את מקום הצמצום, הרי הבורא צמצם את עצמו וזו לא בעיה בשבילו לחזור, למה הוא דורש מאיתנו בעקשנות למלא את המקום הזה באור העליון?

הוא דורש שאתה תחזיר אותו לאותו מקום.

שאני אחזיר את הבורא?

כן.

יש לי כזה כוח?

הבורא נתן לך אפשרות שאתה תדרוש שהתכונה הזאת תתגלה. איפה המקום הזה, "יהיה מקום כבודו", איפה זה? בתוך הרצון שלנו. אם אנחנו מחברים את הרצון שלנו יחד, אנחנו מגלים חוסר בחיבור, חוסר באחדות, חוסר באהבה, ואז דורשים שיתגלה. הגילוי של התכונות האלה נקראים "בורא".

האם אפשר להגיד שאני תחתון, הקבוצה זה העליון, ואתה עלי עליון?

כן, אבל זה לא הסוף. אבל כן, אתה כלפי קבוצה, ואני נניח ליד זה או למעלה מזה.

האם במצב יותר מתקדם, אני מולך, אני תחתון, אתה עליון, והבורא עלי עליון?

ודאי.

האם אנחנו לקראת המצב הזה או לא?

זה תלוי בך.

אני מבחינתי אני שם.

אם אתה שם, אז אתה רואה אותי, מה הבעיה?

האמת שאני לא רואה פרצופים, אני רואה כוחות, אני רואה קשרים, אני רואה מערכת קשרים אינסופית עם זוויות אינסופיות.

בסדר גמור, רק תירגע והכול יהיה בסדר. העיקר זה סבלנות ורוגע, הכול יסתדר.

מצוות בין אדם למקום ומצוות בין אדם לחברו נמצאים במחשבת הבריאה. אז למה בעיני הבורא, דווקא הדרך הזאת, ההתגלות הזאת היא יותר רצויה?

אני לא רואה שיש דרך אחרת. אנחנו נמצאים במצב מיוחד שבו הכול נתון. אנחנו נמצאים ברצונות על מנת לקבל, שכל אחד דוחה את השני, וכולנו נמצאים ממש בדחייה הדדית זה מזה. זה עוד לא נגלה לנו, זה לאט לאט מתגלה. מכאן ועד גמר התיקון, כל פעם מתגלה עד כמה שאנחנו יותר ויותר ויותר מנוגדים. דווקא במידה שאנחנו מסוגלים ומוכנים לחיבור, מתגלה לנו עוד יותר ויותר הריחוק, זה על פני זה. ואין דרך אחרת שאנחנו נתקדם לתיקון ונגלה את כוח החיבור וזה הבורא, אלא אם בצורה כזאת.

האם השאלה, איך אפשר היה לבנות משהו אחר? אם אנחנו לא מבינים את זה, אז אנחנו נגלה את זה הלאה. אנחנו לא מבינים את הכוח הזה שקיים מחוצה לנו לפני הבריאה, אנחנו מתחילים מ"רצונו להיטיב לנבראיו", אבל כוח ההשפעה, כוח האהבה האינסופי, החלוטה, שלא תלוי בשום דבר כדי לברוא את הנברא, לא יכול לברוא את הנברא אלא בצורה כזאת.

איך אנחנו משיגים את זה? כשאנחנו תקרבים יותר ויותר למושג ה"בורא", אז אנחנו מבינים שכל הדברים האלה, באמת רק כך הם היו יכולים להסתדר, לכן יקרא בסוף "צדיקים", שמצדיקים.

רציתי לשאול על היתרונות דווקא מהצד הזה, החיובי וההכרחי, בשביל לברוא את הנברא. כלומר, מה היתרון?

אין יתרון כזה. מה שהבורא רוצה לעשות כך הוא עושה, על זה אין שאלה. על שאלות לפני הבריאה אנחנו לא שואלים כי אין לנו לזה כלים.

יכול להיות שהחשיבות הבורא זה כוח?

אני לא מבין את השאלה. אתה לא מדבר במושגים שלנו, אז אני כבר לא מבין ולא רוצה לדבר במושגים זרים. חשיבות הבורא זה לפי מה שהנברא מחשיב אותו כלפי התיקונים.

אנחנו אומרים "אין עוד מלבדו". איפה נכנס "אם אין אני לי מי לי"?

בלקבוע ש"אין עוד מלבדו".

אז "אין עוד מלבדו" זו תוצאה? זאת אומרת זה בעבר, ו"אין עוד מלבדו" בעתיד. אבל כל מה שהוא בהווה זה "אם אין אני לי מי לי"?

נכון.

זאת אומרת, הנקודה עכשיו זה אני?

כל הזמן בדרך, כל הקו מכאן ועד גמר התיקון זה נקודות נקודות, שבכל נקודה אתה חייב להגיד "אם אין אני לי מי לי".

אז רק אחרי שכביכול עברתי את הנקודה, זה "אין עוד מלבדו".

כל פעם שאתה עובר את הנקודה, "אין עוד מלבדו".

לפני זה "אם אין אני לי מי לי".

כן. יופי, הוא מבין, תפס את העיקרון.

איך בזה שאנחנו מתאמצים לראות שהכל מגיע מ"אין עוד מלבדו", כוח אחד שמפעיל את כל המציאות, התכונה הזאת השתוות הצורה מתלבשת בנו, ומהעבודה הזאת זה גם מקדם אותנו?

אנחנו מפנים בשבילה מקום ברצון לקבל שלנו, ואז צורת ההשפעה והאהבה מתלבשת בנו. אותו רצון שהיה קודם באהבה עצמית, עכשיו הוא באהבת הזולת, שזה הבורא בעצם, צורת הבורא, שהוא כולו אהבת הזולת. אהבה.

אז מזה שאני רואה שהוא כולו אהבה, אני גם מתחיל להיות אוהב כמוהו?

אתה לא יכול לראות אותו לפני שאתה נמצא באותה תכונה. לכן נתנו לך את החברים, הקבוצה, שעליהם אתה תתאמץ לעשות זאת. ואז במידה שאתה מגיע אליהם, אז אתה יכול לראות כבר איך אתה מגיע להזדהות עם הבורא, מתחיל לבנות את מושג ה"בורא" באהבה בין הבריות.

אף פעם לא הבנתי, איך זה לחשוב אחרת מאנשים רגילים, "אם אין אני לי מי לי".

אני לא מדבר על אנשים אחרים, אל תשאל אותי על העולם.

לא הבנתי איך זה יכול להיות ביחד עם "אין עוד מלבדו".

אתה צריך לנתק את עצמך מהעולם בכל הדברים האלו. לנתק, זהו. אתה נמצא באיזה צורה אבסטרקטית, לא שייכת לעולם הזה. אז זה לחוד וזה לחוד.

אם יש לך בעיה, אתה חייב לחשוב שאתה צריך להכיר את זה.

לא לחשוב על זה בעולם. דיברנו על זה שאין לך עדיין כלים רוחניים, שאתם אתה יכול לגשת לפתור את הבעיות של העולם הזה, איך הבורא מנהל את העולם הזה ובאיזה צורה אתה צריך להתנהג. אפילו ש"ניתן לרופא רשות לרפאות" וכל מיני דוגמאות כאלו, אתה עדיין לא מסוגל לממש את זה.

אז אתה אומר, אל תנסה לחשוב על דברים כאלה עד שאתה באמת מרגיש את זה?

כן, עד שתגיע קצת יותר קרוב ליישום הרוחני, אז זה יהיה לך ברור. בינתיים עכשיו [אתה] עם עיניים עצומות. כמה זמן? עוד חמש שנים, אחר כך נדבר.

אז בינתיים מה זה אומר לחשוב נכון?

זה לחוד וזה לחוד. בעולם הזה תתנהג כמו שהעולם הזה, ובעולם הרוחני מה שנידרש ממך. אחרת, יהיה לך ממש בלבול וזה לא טוב, כי עדיין אתה לא נמצא ביכולת לשלב את שני הכוחות לקבל ולהשפיע.

"כבר אמרתי בשם הבעש"ט. כי קודם עשיית המצוה, אין לחשוב כלל בהשגחה פרטית, אלא אדרבה, צריך האדם לומר: "אם אין אני לי מי לי". אבל אחר המעשה, מחוייב האדם להתישב בעצמו, ולהאמין שלא מכוחי ועוצם ידי עשיתי המצוה, אלא רק מכח ה', שכן חשב עלי מכל מראש, וכן הייתי מוכרח לעשות.

כמו כן הסדר במילי דעלמא [בעניני העולם], כי שקולים הם הרוחניות והגשמיות, לכן טרם שאדם יוצא לשוק להרויח דבר יום ביומו, צריך הוא לסלק מחשבותיו מהשגחה פרטית, ולומר אז: "אם אין אני לי מי", ולעשות כל ההמצאות שעושים הגשמיים, בכדי שירויח מעותיו כמותם.

אולם בערב, כשבא לביתו ושכרו אתו, ח"ו מלחשוב שברבוי המצאותיו, עשה את הרווח, אלא אפילו היה מונח במרתף כל היום גם היה מצוי שכרו בידו. כי כן חשב עליו השי"ת מכל מראש, וכן מוכרח להיות.

ואע"ג שבשכל החיצון, הם דברים הופכיים, ואינם מקובלים על לב, מכל-מקום, מחוייב האדם להאמין כן, כי כן חקק עליו השי"ת בתורתו, מפי סופרים ומפי ספרים.

וזהו סוד היחוד "הוי' אלקים", שסוד הוי', ה"ס ההשגחה הפרטית, שהשי"ת מהוה את כל, ואינו צריך שיושבי בתי חמר יעזרו לו. ואלקים, בגמטריה הטבע, אשר האדם המתנהג על-פי הטבע שהטביע במערכות שמים וארץ הגשמיים, ושומר חוקם כמו שאר הגשמיים; ויחד עם זה, נמצא מאמין בשם הוי', כלומר, בהשגחה הפרטית, נמצא מייחד זה בזה, והיו לאחדים בידו, ועושה בזה נחת רוח גדול ליוצרו, ומביא הארה בכל העולמות.

שז"ס ג' הבחינות: מצוה, עבירה, רשות. אשר המצוה היא מקום הקדושה. העבירה היא מקום הס"א. ורשות שאינה - לא מצוה ולא עבירה. היא מקום המערכה שעליה נלחמים הקדושה והס"א. בהיות האדם עושה דברים הרשותיים, ואינו מייחד אותם לרשות הקדושה, נופל כל המקום הזה לרשות הס"א. ובהיות האדם מתחזק לעשות במילי דרשותא [בדברי רשות], יחודים כפי כחו, מחזיר הרשות לגבול הקדושה.

ובזה פירשתי מה שאמרו חז"ל: "מכאן שנתנה רשות לרופא לרפאות". פירוש, אע"ג שהרפואה ביד ה' בלי ספק, ותחבולות אנושיות לא יזיזהו ממקומו, מכל-מקום הודיענו התורה הקדושה: "ורפא ירפא", להודיעך שרשות הוא, שהוא מקום המערכה בין מצוה לעבירה כנ"ל. אם כן הרי מחויבים אנו מצד עצמנו, לכבוש תחת הקדושה את "רשות" הזה; והכיצד נכבשת? אלא בהיות האדם הולך לרופא האומן, והרופא נותן לו תרופה בדוקה המנוסה אלף פעמים, ואחר שזכה לקבל הרפואה הבריא, אז מחוייב להאמין שבלעדי הרופא, היה השי"ת גם-כן מרפא אותו. כי כבר קצוב חייו מכל מראש, ובמקום לשיר ולשבח את הרופא האנושי, הרי הוא מודה ומשבח להשי"ת, ובזה כובש את הרשות תחת גבול הקדושה.

ועל דרך זה בשאר דברי "הרשות". ובזה הולך ומרחיב גבולי הקדושה, על דרך שהקדושה מתרחבת בכל שיעורה, ופתאום רואה עצמו וכל קומתו עומד וחי בהיכל הקודש, כי כל-כך נתרחבה הקדושה וגבוליה, עד שהגיעה למקומו עצמו. והבן זה."

(בעל הסולם, אגרת ט"ז, כתבי בעל הסולם)

מכאן אני חושב שמובן לנו יותר איך צריכים להתייחס לכל מקרי החיים. תדברו על זה.

זאת אומרת, השאלה היא, כשאני קם בבוקר או לא רוצה לקום, איך אני מתחיל להסתדר עם ההשגחה הפרטית והשגחה הכללית? ואחר כך בזמן השיעור. ואחרי השיעור כשאני הולך לעבודה, חוזר הביתה, מקבל בבית כל מיני צורות יחסים שונות, והולך לישון.

איך כול זה אני מייחס ל"אין עוד מלבדו" או אֵלַי, או לעוד גורמים, בצורה שאני רוצה שכל החיים שלי יהיו מסודרים מקסימום נכון?

"אולם האדם צריך להאמין, ש"אין עוד מלבדו", שהכל עושה הבורא. כלומר, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לומר לפני כל עשיה, שרק הבחירה ניתנה להאדם, כי "אם אין אני לי מי לי". כלומר, שהכל תלוי בבחירת האדם. אמנם לאחר המעשה, האדם צריך לומר, שהכל הוא השגחה פרטית, שאין האדם עושה לבדו דבר.

ויש לפרש זה, כמו שכותב האר"י הקדוש (תע"ס חלק י"ג, דף א - שס"ז, אות קנ"ב) "שיש ענין שערות, המכסה על האור, שלא יהנו מהאור כל עוד שאינם ראויים, שיכולים לפגום". והענין, שאנו צריכים להאמין, שהבורא נותן לנו רצון וחשק לעשות מעשים טובים. וכל עוד שהאדם אינו ראוי, אסור להרגיש, שהבורא מחייב אותו לעשות מעשים טובים. לכן הבורא מסתיר עצמו בלבוש, שהלבוש הזה נקרא "שלא לשמה". כלומר, שהבורא מסתיר עצמו לפעמים בלבוש של חברים.

היינו, בדרך דוגמא, שיש מציאות, שאין אדם רוצה לקום ללמוד לפנות בוקר. אז הבורא מסתיר עצמו בלבוש של חברים, והוא קם מהמיטה, אף על פי שהוא עייף, היות שבאה לו מחשבה במוחו, שאומרת, שלא יפה בפני החברים, שכולם באים ללמוד, והוא לא.

אז כולם יסתכלו עליו, על שפלותו. לכן הוא קם והולך לבית הכנסת ולומד. נמצא, שמטעם מצות ה' אין לו כח לקום מהמיטה. לכן אין הבורא מחייב אותו, שילך לבית הכנסת, כי מסיבה זו הוא היה שוכב במיטה. אבל החברים כן מחייבים אותו.

וכעין דוגמא זו נוהג בכל שאר דברים, כשהאדם עושה שלא לשמה. הגם שיש הרבה מדרגות בשלא לשמה. ונדבר מדוגמא זו. ויש כאן להסתכל, האדם הולך ללמוד ולעשות מצות, מטעם לא שהבורא מחייב אותו. כלומר, כי מטעם מצות ה', אין בכוחו להתגבר על הגוף, ולחייב אותו לעשות מעשים טובים. אלא מטעם אנשים, כן יש לו כח לעשות מעשים טובים. נמצא, איזו חשיבות יכולה להיות בהשלא לשמה הזה.

אלא האדם צריך להאמין, כנ"ל, ש"אין עוד מלבדו". כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה.

פירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכל, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין.

לכן האדם אומר, שהוא עושה את המעשים שלא לשמה. כמו על דרך דוגמא, החברים מחייבים אותו. וזה יכולים להיות לאו דוקא חברים, אלא לכל אחד ואחד יש לבוש חיצון בפני עצמו באופן פרטי, המתאים לאותו אדם.

לכן אחר המעשה, כלומר למשל, לאחר שהאדם בא לבית הכנסת, וזה היה מסיבת שהחברים חייבו אותו לבוא, הוא אומר "זה היה מטעם, שהבורא היה הסיבה לזה, שהוא הלך ללמוד. רק הבורא התלבש נגדו בלבוש חברים. לכן עכשיו הוא נותן תודה לה', על זה שה' היה הסיבה".

(הרב"ש, "מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה", כתבי רב"ש ב')

זה כמו במקרה עם הרופא, שחייב לברך את הרופא על התרופה ועל הרפואה. אמנם הוא קיבל את זה מהרופא, אבל מברך את הבורא, כי בזה הוא מחזיר את ההשגחה הזאת לשורשה.

למה זה נקרא ג' קווים?

זה מצווה, עבירה, ורשות. מצווה זה צד ימין, עברה בצד שמאל ורשות זה באמצע. ואנחנו נמצאים בזה ב"שליש אמצעי דתפארת", ויכולים על ידי חיבור נכון בין המצווה והעברה לקבוע תמיד את הרשות. עד שהכול מגיע לרשות, אין מצוות ואין עברות, לא מכתיבים לי שום דבר, אלא אני בעצמי מגיע למצב שכל הרצון לקבל שלי הוא כולו ברשותי ואני משייך אותו לקדושה.

יש הרבה מדרגות בתוך לא לשמה. מה הבדל בין מדרגות?

מה יש לנו בזה?

לא צריך להבין את זה?

לא צריכים להבין את זה, צריכים לממש. בינתיים אתה לא נמצא בלא לשמה, אז מה יש לדבר. אין עדיין אף מדרגה בלא לשמה. לא לשמה נקרא שאני משתדל בכמה שאני מסוגל להיות בעל מנת להשפיע, אבל למעשה אני עוד לא מסוגל, ובעל כורחי עושה את זה להרוויח בעצמי אבל בעל כורחי, ואם לא היה לי את זה לא הייתי מסוגל לעשות. זאת אומרת, זה תנאים שהבורא שם אותי כך, אז המצב הזה נקרא "לא לשמה".

עדיין לא מרגישים שזה כך. אז מה יש לי מזה שנמצאות הרבה מדרגות, זה עוד לפני כל המדרגות האלה. תחשוב על המצב שלך ולא על לשמה, ואפילו לא על לא לשמה.

מה זה "הבורא רוצה", "הבורא כופה עליו", "הבורא מסתתר"? איך לחפש אותו נכון מאחורי החברים?

אני לא יכול לחפש אותו מאחורי החברים, כי "חברים" עדיין אני לא מוצא. אני צריך לחבר את כל החברים למושג הקבוצה, החבר, שזה מושג כללי, ואחרי שאני מסיים את המושג הזה, אחריהם אני מרגיש את הבורא. כלומר זו התקדמות בעוד מקדם אחד, לא יכול להיות אחד ללא השני. לכן כתוב בכל מקום "מאהבת הבריות לאהבת ה'", "בתוך עמי אנוכי יושבת", וכן הלאה.

רב"ש כותב פה "העניין שאנו צריכים להאמין שהבורא נותן לנו רצון וחשק לעשות מעשים טובים, וכל עוד שהאדם אינו ראוי אסור להרגיש שהבורא מחייב אותו לעשות מעשים טובים".

זה תלוי במידת התיקון שלך. אם אתה משתדל להגיע למצב שאתה מחבר את הבורא למה שקורה בך, אז אתה מגיע למצב שמתגלה לך שהבורא מחייב. אבל אתה מסכים עם זה, אתה כבר רוצה את זה, לכן אתה מגלה.

הכוונה שאי אפשר להרגיש שהבורא מחייב לעשות מעשים טובים.

ודאי, אחרת לא יהיה לך בינתיים כוח בכלל. אתה מגלה בסוף הבריאה שהכול הוא עשה, אז איפה אני ומה אני? אם אתה תגלה את זה עכשיו מה יקרה לך? לכן ישנה הסתרה, שכאילו אתה עושה דברים רעים, דברים טובים, זה מתגלגל אליך ככה וככה. בשביל מה כל זה? לתת לך עניין של שכר ועונש, פעולות כאילו שאתה מבצע, כאלו וכאלו. ובסוף אתה מסכים עם זה שכל זה הבורא.

אני משתדל להשקיע בקבוצה, בעשיריה, ואני חושב שזה מעשה טוב. ומה שאני מבין מפה זה שלא צריכים לחשוב שזה מעשה טוב, או שאני לגמרי לא מבין?

למה זה לא טוב?

כי כתוב פה שאני עוד לא יכול להרגיש.

זה שאתה לא יכול להרגיש, אז אתה לא עושה?

אני עושה, אבל זה שאני מרגיש שאני עושה משהו בכיוון הנכון זאת אשליה?

את זה אני לא יודע, מה זאת אשליה, אני יודע מה שאני מרגיש, את זה אני יודע, אני מרגיש כך וזהו זאת המציאות. מה שחוץ מזה אני לא יודע, ספר לי מה שאתה רוצה, אני בכל זאת פועל לפי המציאות ולא לפי הפילוסופיות.

איך הדאגה לשלום החברים מביאה לאין עוד מלבדו?

כי זה סתם נדמה לי שאלו חברים, אין חברים ואין כלום, יש רק אין עוד מלבדו שמצטייר או מציג את עצמו כך לפניי בכל מיני צורות. ואני צריך להתייחס לצורות האלה ובהם כשאני משנה את עצמי, משפר את עצמי, אז אני מגיע למצב של אהבה חלוטה ואז אני מגלה אותו, מאהבת הבריות לאהבת ה'. אתה לא יכול לגלות את הבורא לפני שאתה מגלה יחס נכון לבריות, ענייני, מטרתי, ונכלל איתם.

כלומר שהיחס הנכון בין החברים זאת הזדמנות גשמית להתאמן על ההתעלות הרוחנית?

כן, יפה. נפל לו האסימון.

""אין קדוש כה'". שואל: אבל יותר גרוע מה' יש קדוש. "אין צור כאלוקינו". משמע שיש צור אחר, אלא שהוא גרוע מעט מה'. אלא, יש קדושים מלאכים ונשמות, וכולם מקבלים קדושה מה'. מה שאין כן "כי אין בלתך", אלא אתה תתן להם קדושה (זהר תזריע, דף י"ג, אות ל"ז).

יש לשאול בעבודה מה מרמז לנו זה. אלא שהאדם צריך להאמין, איך כל התגברויות בעבודה והאם נתן יגיעה לזכות לקדוש, כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני". אז האדם צריך לדעת, שכל עבודת האדם אינו מועיל כלום, אלא הכל מה'.

כלומר, כל הקדושה שהאדם מרגיש שיש לו, בא לו מה'. וזה פירוש, אין קדושה, היינו שום קדושה בעולם, שיהיה יכולת באדם להשיג מכוחות עצמו, אלא הכל בא מה'. זה שכתוב, "אין קדוש כה', ואין צור כאלוקינו".

ידוע, שענין כלים נקראים בשם אלקים, ואורות נקראים בשמות הוי"ה. וזה שכתוב, "אין צור", זה שהאדם רואה, שיש לו כלים דהשפעה. שנברא אצלו דבר חדש, שזה נקרא צור. היינו במקום שהיה לו כלים דקבלה, נצטיירו אצלו כלים דהשפעה. שאל יעלה בדעתו של אדם, שהוא עזר משהו לה', ובזה השיג כלים דהשפעה. אלא, הכל בא מלמעלה.

כידוע מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שלפני עבודה האדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי", ואחר העבודה הוא צריך להאמין בהשגחה פרטית, דהיינו, שהכל עושה ה'. וזה שכתוב שם, ש"הקדוש ברוך הוא צר צורה בגו צורה". שיש לפרש, שבתוך צורת הכלים שהם קבלה, שם צר צורה של השפעה."

( הרב"ש, "אין קדוש כה' ", כתבי רב"ש ג')

במידה שהבורא מתלבש באדם, אז אדם נמצא בקדושה.

בעצם אין שום תלות ואין שום קשר בין עבודת האדם לזה שהוא מקבל כלים דהשפעה. אז במה זה קשור, במזל?

למה?

כי זה מה שכתוב, זה מה שהבנתי. כתוב "שאל יעלה בדעתו של אדם, שהוא עזר משהו לה', ובזה השיג כלים דהשפעה. אלא, הכל בא מלמעלה." זאת אומרת, שלא קשור כלום למה שהוא עשה?

אני מחזק אותו, "שכל עבודת האדם אינו מועיל כלום אלא הכל מה'."

כן, אז מה? מה זה שייך למה שאנחנו צריכים להתייגע?

למה הוא כן זוכה לכלים דהשפעה? במה זה תלוי?

זה לא תלוי בשום דבר.

אז למה זה קורה?

בגלל שהבורא רוצה. למה אני צריך להתייגע? גם בגלל שהוא רוצה. אז האם יש קשר בין מה שאני מתייגע ובין מה שהוא נותן לי? אין שום קשר.

זאת נקודת ההשפעה האמיתית, שאני לא תלוי ביגיעה שלי ובמה שאני מקבל. זה מצוין, אתה לא יודע איזה חופש זה, שאני יכול להשפיע לו ולא אכפת לי מה שקורה, וזה באמת כך, כי מצידו זה גם לא חשוב. אתה מבין על מה מדובר? אתה רוצה לעבוד אצלי, תעבוד, ואני אשלם לך ללא שום קשר אפילו שלא תעבוד, לא חשוב מה שאתה תעשה, אני אשלם לך לפי החשבון שלי ואתה תעבוד לפי החשבון שלך. אתה מסכים?

בוודאי.

בוא נראה איך אתה תעבוד. לכן מה שאתה מבקש זה רק תיקון, "אני לא רוצה להיות תלוי בשכר". אלא במה? רק באפשרות לעבוד, "תן לי יותר רצון לעבוד וקח ממני שכר."

אז תלמיד שלומד קבלה רוצה לעבוד נכון, הכי מדויק. איך הוא צריך לעבוד?

אסור להגיד את זה, את תכלית הידיעה אסור לגלות. אנחנו גם לא נבין את זה. אין לנו אפשרות לעבוד בלי חומר דלק, אנחנו צריכים להחליף את חומר הדלק, זה כל התיקון שלנו.

אני מבין שניתנה לרופא הרשות לרפא, ואז אני רואה כאילו הבורא עובד דרך האנשים, דרך החברים עלי. איך הבורא עובד עלי דרך הכוונה? אני לא מבין את זה.

איזו כוונה?

אני יושב פה, עושה כוונה שלוש שעות בשיעור, ואני אפילו לא יודע אם אני בכוונה נכונה, לא נכונה. ואתה אומר לחבר שגם אם הוא עושה כוונה יכול להיות שהיא בכלל לא בכיוון.

אז מה?

אז איך אני יודע שהבורא עובד עליי? דרך החברים אני יודע שהוא מלמד אותי משהו, הוא מלמד אותי לאהוב את החברים דרך פעולות מסוימות, אבל דרך הכוונה אין שום קשר.

אני לא יודע, אני לא מתעסק בפילוסופיות כמוך. אני לא הולך בצורה שאני לא יכול להבין שום דבר, "במופלא ממך אל תדרוש". אני לא דורש, אני עושה מה שמוטל עלי לעשות. מה מוטל עלי לעשות? פעולות לחיבור החברים כדי לגלות שם את הבורא, כדי לעשות לו נחת רוח, את זה אני עושה, זהו, ראש קטן.

אבל אנחנו יושבים פה שלוש שעות ורק בכוונה.

כן, זה כדי לבצע את הפעולה הזאת. אפילו שתשב לא רק שלוש שעות אלא כל החיים ולא פעם אחת, תחזור עוד בגלגולים, זה לא ישתנה.

בשלוש שעות האלו הבורא מחזיק אותנו ואני כאילו לא עשיתי כלום, זה מה שאתה אומר עכשיו.

אם אתה אומר כך לעצמך, אז אמרת, אני לא אמרתי לך את זה. כל אחד לעצמו.

אנחנו קוראים שהבורא פועל בכל.

למי בעל הסולם אומר את זה? למי שמשיג את זה, למי שלא משיג, אז כאילו שלא כתב. ומה שכתוב בספר, כתוב.

איך אני אמור להתייחס לזה, אני לא מבין.

איך שאתה מתייחס, כך תתייחס. כל אחד מתייחס בצורה שהוא צריך להתייחס, שיכול. אתה לא חייב להתייחס כך כמו שבעל הסולם כותב, או רב"ש, הם נמצאים בדרגה אחרת, הם כותבים כך. אצלם זה למעלה מזמן, ממקום, משכר ועונש. הם נמצאים במצבים שלגמרי לא מדובר שם על שום שכר חוץ מלבצע את פעולת הנתינה, זה השכר הכי גדול. במשהו להידמות לבורא ואפילו את זה לא להרגיש שדומה או לא דומה. אלה דברים גבוהים, מה יש לנו מזה.

תלמיד: אז אני אמור לעשות כוונה ולא אכפת לי מכלום, לא לחשוב, רק להיות בכוונה.

אתה תעשה מה שאתה חושב, לא מה שכתב שם בספר, אלא מה שאתה מבין שאתה צריך ויכול לבצע. המאמר הזה כתוב לאדם שנמצא באלפי מצבים, תבחר מה שמתאים לך ואת זה תעשה. אבל העיקר שתבצע בפועל את מה שאומרים לך לבצע כלפי הקבוצה, רק שם בודקים אותך ומקדמים אותך. לקרוא עכשיו על דברים שזה תלוי בנו, לא תלוי בנו וכן הלאה, כדי לברר את אין עוד מלבדו, אנחנו קוראים את זה. לממש דברים כאלה, זאת אומרת ללכת עם זה בחיים, אנחנו לא מסוגלים, זה לא בשבילנו.

רב"ש כותב במאמר, "אלא יש קדושים מלאכים ונשמות". נשמות זה מקום הבחירה שלנו בחיבור, בינינו, כשאדם בדרך?

כן, דרגת האדם בדרך זה נקרא "נשמות".

מה שהסברת לגבי נקודת החופש שבה אני יכול לתת יגיעה, ואני לא מחכה לשכר, והשכר מה שהוא יביא, יביא. זה משהו שבאמת אפשר איכשהו לעכל, אבל הגוף מתנגד לזה ישר.

אז שכח מזה.

אני לא רוצה לשכוח מזה, כי מורגשת הרגשת האמת של החופש בנקודה הזאת.

בסדר, לכן גם דייקתי ואמרתי על ההבדל, נקודה כזאת. שרק נבין עד כמה הרוחניות היא נקייה.

את אותה נקודה נקייה, במה אנחנו צריכים בקבוצה לתת כוח כדי לתת את אותה קפיצה.

בהשקעה בתוך הקבוצה, כמה שיותר מנותקת מהחשבונות שלי הגשמיים, כדי שיבוא המאור המחזיר למוטב וייתן לי בזה להתקיים קצת משהו.

הרגשת הביטחון עדיין נשארת מלוכלכת, אין בכלל ביטחון נקי.

ביטחון זה באוויר, בכלום. דווקא כשאני מנותק מהרצון לקבל שלי, זה הביטחון הכי גדול. הביטחון הוא בזה שאני לא נמצא תחת שליטת האגו שלי, ואז אני יכול להיות בשליטת הבורא. ביטחון עוד יותר גדול, שאפילו עם כל האגו שלי אני נמצא בשליטת הבורא, זה נקרא "לקבל על מנת להשפיע".

אני לא מרגיש בטוח בשביל לעשות את הדבר הזה. כאילו תמיד יש לי חוסר של ביטחון, "לא, אתה לא יכול, אל תעשה את זה".

יופי, לזה יש לך ערבות. שהחברים יחזיקו אותך.

כל פעם בערבות אנחנו לוקחים עוד צעד קדימה, וזה כך מורגש בעשיריה, שאנחנו מנסים לקחת עוד צעד קדימה ועוד צעד קדימה. מה זו הקפיצה בערבות?

הקפיצה בערבות, שאתם מרגישים שבאמת כולנו חיזקנו את עצמנו לאחד. זו באמת קפיצה, שמורגשת העשירייה כאחד. זו העלאת מדרגה, שעשר הופכים להיות כאחד. ואחר כך שוב נכנס האגו, מתחיל להפריד בין "האחד" הזה לאחדים, ושוב צריכים לעבוד על "אחד". כך כל פעם. [האגו מפריד, ועולים] עוד יותר גבוה, ושוב, ועוד יותר גבוה. כך כל מדרגה.

איך נגיע ל"אחישנה" אם זה לא תלוי במאמצים שלנו?

אנשים מתבלבלים. אין דבר שמושג אלא בזכות היגיעה. רק לפי היגיעה. ולא לקפוץ לסוף הדרך, שאנחנו כבר נכנסים שם לממדים אחרים לגמרי, לטבע אחר. ואז, מה ששם מדובר לא מסתדר עם השכל והרגש שלנו הנוכחי. לכן צריכים לראות.

מקובלים לא מן הסתם היו מסתירים את הכתבים האלה מהעמך. תתאר לעצמך שדברים כאלה קורא איזה בן אדם סתם חרדי. אז מה הוא קורא? שאין שום תועלת מהעבודה שלו, אין שום שכר ושום עונש ואין מצוות ואין עבירות ואין כלום, והוא כל החיים שלו משקיע ומשקיע כדי לקבל עולם הבא, ומגלה שכלום לא שווה? אפשר דבר כזה לשמוע? אפשר דבר כזה לספר לעם? מה יהיה עם העם, עם כל היהדות שלו, עם כל צורת החיים שלו, להחזיק את העם בגבולות, במסגרת, בצורת החיים הנכונה, יחסים בין בני אדם, במשפחה, ילדים הורים וכן הלאה. אם אין שכר ואין עונש ואין כלום, הכול הפקר, מה זה יהיה?

לכן, לפי התפתחות האדם כך מגלים לו את זה. וגם כשמגלים לפי הטבע שלו, אז הוא מבין את זה לא בצורה כמו שאנחנו שומעים היום. זה בכל זאת לפי החוקיות, לפי הפעולות, וכל פעם. רק אנחנו יוצאים לפעולות כאלו, לרמה כזאת של פעולות, שאנחנו מקיימים את זה ללא שכר וללא עונש. בשבילנו אין שכר ועונש בצורה הרגילה שלנו. אני דווקא רוצה להגיע למצב שאף אחד לא מחייב אותי, לא מצד הטוב ולא מצד הרע. אלא אני מקיים את זה מטעם השגת היעילות שבדבר, הדרגה הרוחנית, שאני רוצה לקיים את זה מכל לב ונפש, ללא שום קשר לעצמי. אז מובן לנו על מה מדובר, איכשהו, וזה לגמרי גם לא מה שמתארים.

אבל עכשיו, להגיד שאין שכר ואין עונש, תעשה מה שאתה רוצה, כך וכך? לא, זה בשבילנו לא. וודאי שלהגיע למצב הזה שאין שכר ועונש ואין כלום, איך אנחנו יכולים אם אנחנו לא נתקדם בשכר ועונש? אנחנו ל"לא לשמה" עוד לא נכנסנו, כל שכן לעבור כל הדרך "לשמה", להגיע ל"לא על מנת לקבל פרס". לכן אם אתם לא מסוגלים לשמוע אז לא לשמוע, לא לדבר על זה. וחס ושלום לא לדבר עם מישהו מחוצה למסגרת, שאין שכר ואין עונש ואין כלום. יגידו עליכם, "מה אתם לומדים?", וזה באמת יהיה נכון, שאתם לא מסוגלים לעכל את הדברים, כי כל אחד לפי הדרגה שלו. הכול לפי דרגת המקבל, כך מלמדים אותו.

לכן, "לקטנים, לנשים, לעבדים, לכלל עמי הארץ", ואנחנו ב"כלל עמי הארץ" בינתיים, לא מגלים שום דבר, "מגלים רז זה לאט לאט", במידה שמסוגלים לסבול ולקבל אותו נכון, אך ורק בצורה כזאת. אחרת אנחנו רואים, מיד הגענו לבלבול ותראו מה שאומרים.

"שאין שום דבר קטן או גדול, מושג רק בכח התפלה, וכל ענין היגיעה והעבודה שאנו מחוייבים, אינם אלא לגלות את מיעוט כחותינו ושפלותנו, שאין אנו ראויים לכלום מכחנו עצמנו, כי אז אנו מוכשרים לשפוך תפלה שלמה לפני יתברך.

ואין לטעון על זה, אם כן, אני מחליט מראש בלבי שאינני ראוי לכלום, וכל הטרחא והיגיעה למה לי? אמנם חוק הוא בטבע, שאין חכם כבעל הנסיון, ובטרם שאדם מנסה בפועל לעשות כל מה שבכוחו, אינו מוכשר בשום אופן לבוא לשפלות האמיתי, בשיעור האמיתי.

ולכן אנו מחויבים להתיגעות בקדושה וטהרה, כמ"ש: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך עשה וכו'". והבן זה, כי עמוק ואמת הוא.

לא גיליתי לך את האמת הזה, אלא כדי שלא תרפה ידיך ואל תתיאש ח"ו מן הרחמים. ואע"פ, שאינך רואה כלום, מפני שאפילו בשעה שנגמרה הסאה של יגיעה, הוא הזמן של תפלה. ועד שם האמן בחז"ל: "לא יגעתי ומצאתי אל תאמין". וכשיגמר הסאה יהיה תפלתך בשלמות, והשי"ת יענה כידו הרחבה, וזה שהורינו ז"ל: "יגעתי ומצאתי תאמין". כי אינו ראוי לתפלה מקודם זה, והשי"ת שומע תפלה."

(בעל הסולם, איגרת נ"ז, כתבי בעל הסולם)

ישרים דרכי ה', צדיקים ילכו, צדיקים יכשלו, יפלו. ככה זה, אין מה לעשות. העיקר, מי שחושב שהוא חכם ודאי שימות ולא בחכמה.

יש לי שאלה שאנסה לברר את היחס הנכון. אם יש חבר בעשיריה שמדגיש תמיד את זה שעוד לא הגענו לערבות, או שעדיין אנחנו לא אחד, או שאין לנו מספיק כוח. מצד אחד זה טענות וביקורת, מצד שני זה חיסרון, כאילו כוח מניע בעשיריה. ואני מנסה לברר את היחס הנכון, אחרי שדיברנו עכשיו. איך נכון להתייחס לזה?

תלוי באיזה צורה הוא מגיש את זה.

הוא מגיש את זה בצורה של אהבה, לא ממקום של לקטרג, ממקום של באמת לעזור ולתמוך בכולם.

זאת אומרת, הוא מגלה בזה חיסרון בכולם?

כן, הוא מנסה לפחות. לחלק מהחברים זה משפיע ככה, לחלק ככה, אבל הוא מאוד מנסה כאילו להוסיף עוד חיסרון לקדירה הכללית.

הוא רק בזה, או מגוון?

הוא לא עושה את זה בצורה שלילית.

אז זה צריך להיות, לגיטימי. ברור שבדרך כלל אנחנו צריכים לעבוד על העלאת רוח החברה, ולדבר בצורה יפה ולדבר בצורה שמרימה אותנו. אלא, כמו שהוא אומר, מתוך עשרים וארבע שעות, עשרים ושלוש וחצי לדבר בצורה חיובית. ואז רק חצי שעה בצורה שמביאה ביקורת. זה היחס.

שאלה לתפקיד עשירית emergency, מה הבדל בין עשירייה תורנית, אנחנו מתחילים ביום ראשון עבודה?

אני לא יודע מה זה ה-emergency הזה.

אנחנו קיבלנו עזרה מעשיריית emergency, נעזרנו בהם. יש עשירייה אחראית, עשירייה 100, ואם יש איזו בעיה להתגבר, אנחנו ראינו שצריכים כוח בשביל לעשות את התרגיל הזה, והם באו וממש תמכו בנו, אפילו הכינו לנו קליפ מאוד יפה. יש עשיריות כאלה שמתחלפות והן אמורות לטפל בכל מיני דברים, לעזור לעשיריות אחרות.

יפה מאוד. זו עשירייה קבועה?

מתחלפת.

מתחלפת. יפה. כל ארבעה ימים?

כל שלושה, ארבעה ימים.

יפה מאוד. בסדר גמור.

המלצת באיזה שיעור, שעכשיו כשהחברים מהעולם יתחילו לקחת את התפקיד כמובילים, שלא תהיה פה נפילה.

ראינו, נניח את קבוצת בוגוטה, אני מכיר את הקבוצה הזאת טוב מאוד, באמת מאוד אהובה עלי, הייתי אצלם. אז שיהיו כאלה קבוצות שאנחנו לא רואים אותם. תראה, הרבה אנשים, קבוצה מאוד חמה, מאוד משפחתית, גברים, נשים, משפחות. אני הייתי מאוד רוצה לראות אותם כמובילים איזה שיעור.

הם מכינים לעצמם. אצלם זה עדיין שתים עשרה בצהריים, אולי לפני. אז לכן אני חושב, כל מיני קבוצות קטנות אבל שנמצאות במקום אחד. אני מאוד הייתי שמח שזה ככה יקרה. אנחנו בזה ניתן להם חיות, מחזקים. זה יעזור לכולנו בצורה מאוד חיובית. אז בוא נדאג לזה.

אותה קבוצת emergency, או איזו קבוצה.

אתה המלצת שכאשר הקבוצות בעולם עכשיו מרימות את החברה, שלא תהיה פה נפילה במקום, שתהיה עוד עשירייה שכל הזמן מאתרת נפילות של עשיריות אחרות לפני שהם יתמוטטו.

אני הייתי בכל זאת מחבר אותם בצורה כזאת, כמו שאנחנו נתנו למוסקבה. הם ממש שלטו בכמה שיעורים, אז כך לתת לכל קבוצה פחות או יותר גדולה, שהיא ככה תעשה.

זה קורה. אתה המלצת במקביל שתהיה עשירית emergency שפשוט תרחרח ותראה שאין נפילות.

כן, אני מבין.

אני מעדכן את העשירייה הבאה, כי אנחנו יוצאים מהתפקיד עכשיו. עשירייה 26 היו הראשונים שעשו את זה, הם התחילו לברר את זה, העבירו לנו את מה שהם ידעו, והיינו די מתוסכלים, כי לא רצינו לקחת לעשירייה התורנית את התפקיד שלה. ופשוט קרה נס, גם עשירייה 9 באו ואמרו שאנחנו לא מצליחים להתחבר, אנחנו צריכים עזרה, והייתה לנו הזדמנות להתחבר וממש לתמוך בהם ולהרים אותם.

זה שהם פנו אלינו זה מאוד עזר. שכולם יידעו שיש עשירייה בתורנות, אם צריכים עזרה אז לבקש.

בסדר גמור. קחו בחשבון את קבוצות חו"ל. מי העשירייה הבאה שנכנסת לתפקיד? מחר פיטר מתחילים.

מחר העשירייה התורנית, עשירייה 1 מפיטר, שאליהם מצטרפת עשירייה 10 בפתח תקווה, קבוצת אשקלון, מולדובה ולוס אנג'לס.

אבל פיטר מובילים.

כן.

בסדר גמור.

קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: "אין עוד מלבדו"

1) הנה כל פעולות האדם הפרטי ותחבולותיו, הם סדר אחד שערך המאציל ב"ה, בסוד בחירתו בו באהבה. אשר מבין כל המעשים האלו יוצא ציור אחד, מזהיר כעצם השמים לטוהר, כי כולם מלוכדים ומשולבים זה בזה, בסוד עילה ועלול, סיבה ומסובב, עד שכל המעשים יתאחדו, למעשה אחד, בסוד )שמות לד י( "מעשה הוי' כי נורא הוא", כידוע ליודעי חן. סוד גאולה פרטית. וזה סוד אחדות הפעולות מן הפעולות, פירוש, מכל נברא יוצא הרבה פעולות, שסופם להתלכד זה בזה, עד שנעשים פעולה אחת ממש כנ"ל, והיחוד הזה מגיע בכל נברא ומעשיו.

ויש סוד אחדות הפעולות היוצאות מהפועל האמיתי, סוד בורא כל אלו הנבראים עושי מעשים הנ"ל, אשר ערך הנבראים אליו, הוא כמו ערך הפעולות לנבראים כמובן. לכן לאחר כל התאחדות מעשי הנבראים למעשה, בסוד )פסחים פו:, וש"נ( "אם למקרא", לאותו נברא פרטי, צריך שאחר כך יתאחדו ויתלכדו כל הנשמות שבעולם לנשמה אחת ממש, היוצאת מבין כל הנשמות ונעשים אחד ממש, כמו בתחילת הבריאה, שנברא רק אדם יחידי, ומהזווגים שלו הוליד בנים, וגם בנים הולכים בדרכיו, מזווגי זווגים, עד שנעשה סוד העולם הזה, בשבעים אומות, ומתוכם זרע ישראל. ובגמר התיקון, יתלכדו זה בזה, עד שנעשה מבין כולם אדם אחד, כמו אדם הראשון, והבן מאד. (בעל הסולם, פרי חכם - שיחות, פעולות האדם ותחבולותיו)

2) הכל מאמינים בהשגחה פרטית, אבל אינם דבקים בה כלל. הטעם הוא, כי איך אפשר ליחס מחשבה זרה ומטונפת... לבורא ית', שהוא תכלית הטוב והמטיב... אלא רק לעובדי ה' אמיתיים, נפתח להם בתחילה ידיעה בהשגחה פרטית, שהוא היה המסבב כל הסבות שקדמו לזה, מהטובות והרעות יחד, ואז המה דבוקים בהשגחה פרטית, כי כל המחובר לטהור-טהור. וכיון שנתיחד המשגיח על השגחתו, אין ניכר כלל חילוק בין רע לטוב, וכולם אהובים וכולם ברורים, כי כולם נושאי כלי ה' מוכנים לפאר גילוי יחודו ית', וזה נודע בחוש, ובערך הזה יש להם ידיעה בסוף, שכל הפעולות והמחשבות, הן הטובות והן הרעות המה נושאי כלי ה', והוא הכין אותם ומפיו יצאו, וזה יוודע לעין כל בגמר התיקון. אבל ביני לביני היא גלות ארוכה ומאוימה, ועיקר הצרה היא, שכאשר רואה איזה גילוי פעולה שלא כשורה, נופל ממדרגתו (ונאחז בשקר מפורסם ושוכח שהוא כגרזן ביד החוצב בו) כי חושב את עצמו לבעל הפעולה הזו, ושוכח במסבב כל הסבות שהכל ממנו, ואין שום פועל אחר בעולם זולתו.

וזהו הלימוד הגם שעמד בה בבחינת ידיעה מתחילה, מכל מקום בעת הצורך, לא ישלוט בידיעתו ליחד הכל למסבב, ביחוד, שהוא מכריע לכף זכות. (בעל הסולם, אגרת א')

3) יש אהבה עצמית, ויש אהבת ה'. ויש בחינה ממוצעת, שהיא אהבת הזולת, שעל ידי אהבת הזולת באים לידי אהבת ה'. וזה שאמר ר' עקיבא "ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה".

כמו שכתוב, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל חייכם כל החכמה וכל התורה דבר קל הוא. כל מי שמתיירא אותי ועושה דברי תורה, כל החכמה וכל התורה בלבו (הקדמה לתע"ס שמביא את המדרש רבה פרשת "וזאת הברכה"). וענין יראה מבואר בהסולם, שהיא יראה שמא לא יוכל להשפיע לה', כי מדרך אהבה הוא שרוצה להשפיע לה'. לכן למי שיש אהבת ה', אז הוא רוצה להשפיע, שזה נקרא דביקות, בבחינת "ולדבקה בו", שעל ידי זה הקדוש ברוך הוא מוסר לו תורה וחכמה. נמצא שלמד אותו על רגל אחת, היינו שעל ידי אהבת הזולת יגיע לדרגת אהבת ה', אז יזכה לתורה ולחכמה. אהבה עצמית ואהבת ה'

4) ...ואף אם אנו רואים שיש שני חלקים בתורה: האחד, מצוות הנוהגות בין אדם למקום. והשני, מצוות הנוהגות בין אדם לחברו, הנה שניהם דבר אחד הוא. כלומר, המעשיות שבהם והתכלית המבוקש היוצא מהם - אחד הם "לשמה". ואין שום נפקא מינה לנברא, אם הוא עובד בשביל חברו, או שעובד בשביל השי"ת. כי כן נחקק בנברא מלידתו, אשר כל שבא מזולתו, הוא כעין דבר ריק ובלתי מציאותי.

[...]הרי שבהשתלם האדם באהבת זולתו ובהשפעה לזולתו בנקודה הסופית, ישתלם יחד עם זה באהבת השי"ת ובהשפעת נחת רוח להשי"ת. ואין הפרש בשניהם, כי כל הנמצא מחוץ לגופו, שהוא מחוץ לעניין תועלת עצמו - דין אחד לו, אם זה להשפיע לחברו, או להשפיע נחת רוח ליוצרו.

וזה ששיער הלל הנשיא, אשר "ואהבת לרעך כמוך" הוא המטרה האחרונה שבמעשיות. כי הוא האופי והצורה היותר ברורה לאדם. ואין לטעות במעשים, שהרי הם מסודרים לעיניו, ויודע שאם מקדים צרכי חברו על צרכי עצמו, הריהו במדת השפעה, ולפיכך אינו מגדיר המטרה - "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך". כי באמת הם היינו הך, כי גם את חברו הוא צריך לאהוב בכל לבבו ובכל נפשו ומאודו. כי כן מתבטא במלה "כמוך". כי את עצמו ודאי שהוא אוהב בכל לבבו נפשו ומאודו, ובהשי"ת יכול לרמות את עצמו. ובחברו הדבר פרוש תמיד לנגד עיניו. (בעל הסולם, אהבת ה' ואהבת הבריות)

5)בא ואראך כי אהבת רעך משתלב עם אהבת הקב"ה, כי גודל חיוב אהבת הריע הוא לכבוד אהבת הקב"ה, דהיינו שיזכור שהוא עשוי בצלם ובדמות עליון, וחלק הנשמה שבו היא חלק אלוה ממעל, ועל כן נקראים אנחנו כנסת ישראל, כי כולנו מכונסים ומתייחדים בסוד אחדותו יתברך. (ישעיה הלוי הורוביץ, ספר השל"ה הקדוש, הגהות לשער האותיות)

6) כשהאדם מישב א"ע ומרגיש מצבו הדל, ונתעורר לשוב אל ה', ושופך תפילותיו בגעגועים גדולים להדבק בה', הריהו חושב כל התפילות האלה, וכל ההתעוררות הזו, לכוח עצמו, ונמצא יושב ומצפה לישועת ה' קטנה או גדולה, ובהאריך הענן ואינו רואה שום הסברת פנים ביותר מן השי"ת. נמצא ח"ו נופל ליאוש, כי לא יחפוץ בו ה', היות שאחר מספר גדול של הגעגועים האלו, לא פנה אליו ולא כלום ח"ו.

וע"כ אומר הכתוב: "דרשו ה' בהמצאו", כלומר, בשעה שהשי"ת ממציא את עצמו אליכם לדרישה, אז בהכרח שתדרשו אותו ג"כ, שדרך האיש להקדים, כלומר, שהשי"ת מקדים א"ע ליתן לכם לב לדרוש אותו.

וכשתדע את זה בטח תתחזק מצדך כמה שתוכל לדרוש ביתר שאת וביתר תעצומות. כי המלך קורא אותך.

וכה"א: "קראהו בהיותו קרוב", כלומר, בשעה שתקראו אל ה' שיקרב אתכם אליו ית', תדעו, שכבר קרוב הוא אליכם, דאי לאו הכי [שאם לא כך], ודאי שלא הייתם קוראים לו, וזה ג"כ שיעור הכתוב "טרם יקראו ואני אענה", דהיינו כנ"ל, כי אם אתם קוראים אליו ית', הלא כבר פנה אליכם, ליתן לכם ההתעוררות לקרוא אותו.

"עוד הם מדברים ואני אשמע", כלומר, ששיעור השמיעה של הקב"ה, תלוי ממש בשיעור הגעגועים המתגלים בדיבורי התפילה; ובהרגיש האדם געגועים יתרים, ידע בשעת מעשה, שהשי"ת שומע אליו ביותר. ומובן מעצמו, שביודע את זה, נמצא מתחזק ביותר בשפיכת לבו, כי אין לך זכות גדולה מזו. אשר מלכו של עולם מטה אוזן קשבת אליו; ודומה בערך, למה שאמרו חז"ל: "הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים", כי בתאותו של השי"ת להאדם שיתקרב אצלו, נתעורר כח וגעגועים גדולים בהאדם לתאוב להשי"ת, כי "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם". ונמצא ממש שדיבורי התפילה ושמיעת התפילה, עולים ובאים בקנה אחד, עד שיתקבצו לשיעור השלם וקונה הכל וכו' וז"ע "רוח אמשיך ואייתי רוח" וכו'. ושים לבך בדברים האלו שהם יסודות הראשונים בדרכי השי"ת. (בעל הסולם, אגרת נ"ב)

7) הכתוב, ראו עתה כי אני אני הוא, חל על הקב"ה ושכינתו, ז"א ונוקבא שלו. אני, היא השכינה. הוא, הקב"ה, הנקרא וה"ו. שלעתיד בגמה"ת תאמר הנוקבא, ראו, כי אני וה"ו אחד. כמ"ש, והיה אור הלבנה כאור החמה, שהנוקבא שווה אל הז"א. ואין אלקים עימדי. הכוונה על אלוהים אחרים, ס"ם ונחש. כי אז יתגלה, שס"ם ונחש לא הפרידו מעולם בין הקב"ה ושכינתו. כמ"ש, על פי שניים עדים יומת המת, שחל על ס"מ, שהוא מת מתחילתו, ולא היה אלא עבד למהר פְּדוּת נפשנו. וזהו שכתוב, אני אמית ואחייה, שאני אמית בשכינתי מי שחייב, ואני אחייה בשכינתי מי שזכאי. שתתגלה השגחת ה' מלכתחילה בכל העולם כולו. ואז, כמ"ש, ייתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם. כלומר, להבדיל ממה שנדמה לנו ב-6000 שנים, שיש הנהגה, המתנגדת לקדושה, שהם ס"ם ונחש. כמ"ש, אשר שלט האדם באדם לרע לו. אבל אז יתגלה לעין כל, אני אמית בשכינתי ואחייה בשכינתי, ואין עוד מלבדו. (זוהר לעם, בראשית-א, "אני אני הוא", 175)

הוסף תגובה

שלח לחבר

תגובות

אין כרגע תגובות

תגובות
כותרת
שם
דוא''ל
תוכן
	שלח בטל

שלח לחבר
שם השולח/ת
כתובת השולח/ת
שם החבר/ה
שלחו לכתובת דוא''ל
	שלח בטל

Left Sidebar Content

אין עוד מלבדו

+תקציר

+תמליל שיעור 1

+תמליל שיעור 2

+תמליל שיעור 3

Right Sidebar Content