משחק

ברוחניות, כשאנחנו מתחילים באמת להתקדם, שם יש לנו כל פעם הבנה, הכרה בזה שמשחק זה באמת דבר רציני ונכון. אנחנו מכירים את היסודות שלו. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים ללכת בעיניים עצומות, באמונה למעלה מהדעת, שם המשחק מקבל צביון רציני. וההסתרה גוברת מצידנו, ומתגלה מצד הבורא ואנחנו מתנגדים כביכול לגילוי, לצאת מהמשחק אנחנו מתנגדים, ונשארים בו באמונה למעלה מהדעת.

יש בזה עוד הרבה דברים. הנושא כולל את כל הבריאה חוץ מהבורא, השחקן היחיד.    

שיעור 1     01.12.2016

נושא המשחק זה נושא כנראה הכי חשוב. מתחיל מזה שהקב"ה משחק עם לוויתן. אני לא יודע מה זה לשחק, שהקב"ה משחק עם לוויתן. זאת אומרת, הפעולה שנקראת "משחק", מי יודע מה זה? אבל הבורא כך עושה עם כל הבריאה.

ליוויתן זה הרצון לקבל שהוא ברא יש מאין, והוא משחק עמו. זאת אומרת עושה איזו פעולה ועל ידי זה הוא מכין את הרצון לקבל שלו, שברא, לתפקידו הנעלה עד שיגיע למטרת הבריאה. יכול להיות שכל פעולות הבורא, חוץ מהבריאה שזה יש מאין שהוא ברא את הרצון לקבל, כל יתר הפעולות על הרצון לקבל, על חומר הבריאה, נקראות "משחק".

בשבילי זו ודאי שאלה גדולה, מה זה, למה זה כך נקרא? האם יש קשר בין מה שאני מבין מהחיים שלי מה זה משחק, לעומת הפעולה הזאת שהבורא עושה? כנראה שהמשחק, עד כמה שאפשר להבין, זו פעולה שנעשית על התחתון מהעליון, הקב"ה משחק עם ליוויתן, עם אותו רצון שברא, כדי להביא את התחתון הזה ממצב א' למצב ב'. הפעולה שמעבירה אותו מא' לב' נקראת "משחק".

אנחנו רואים שגם אנחנו נמצאים במשחק. כשאנחנו נולדים, גדלים, הטבע דורש מאיתנו, זאת אומרת אותו הבורא, דורש מאיתנו התקדמות. הוא מעורר בנו רצון לשחק. ואנחנו רואים שהילדים משחקים. ילד יכול לשבת בתוך העריסה שלו עם חום שלושים ושמונה, תשע, ארבעים אפילו, ומשחק. הדחף לשחק הוא מאד מאד גדול. לא רק בני אדם. רואים את זה גם אצל חיות. הבוטניקאים, זואולוגים, ביולוגים אומרים שאותו דבר אפילו בתאים, בצמחים. בכל מקום נמצא העניין של משחק.

מה זה משחק, אם כך? להידמות למצב יותר עליון במה שאפשר. לחפש את המצב היותר עליון ולהשתדל להגיע אליו. זה מצד התחתון. ומצד העליון זה כל הזמן לעורר, לגרות את התחתון שיגיע למצבים יותר גדולים, ולתת לו כאלה תרגילים ומשחקים שבזה הוא יתקדם בצורה בטוחה, נוחה, קצרה, מהירה למצב הרצוי.

ודאי שאם אנחנו צריכים להמשיך את משחק הבורא עם ליוויתן, אז אנחנו צריכים לדעת מהו המצב שלנו, מהו המצב הבא, ועל ידי איזה פעולות אנחנו יכולים לעבור ממצב א' למצב ב'. וזה מה שמשתדלים לעשות. ההשתדלות הזאת של המשחק, אנחנו פורטים אותה להרבה מאד פעולות, צורות, משחקים וכן הלאה. גם כשאנחנו הולכים ללמד, גם כשאנחנו בעצמנו לומדים, גם כשאנחנו מתאספים לעיגולים, לעשיריות שלנו, להיות דומים לעליון, להכניע את עצמנו, לגלות את עצמנו, לשחק כלפי החברה וכולי.

זאת אומרת כל הפעולות שלנו, כולל הלימוד הזה, שהוא דבר מאד רציני כאילו, אבל זה גם לא יותר ממשחק. אנחנו בזה מעוררים את המאור המחזיר למוטב, שהוא יפעל עלינו. ולא יודעים בדיוק מה הקשר בין סיבה לבין מסובב, בין תחילה לבין סיום. זה בדיוק דומה למשחק. יש שם אלמנט כזה, נתון כזה, שלא רואים בדיוק את הקשר בין ההתחלה לבין הסוף. אלא עושים פעולה שכבר פועלת דרך דרגה יותר עליונה, דרך עולם היותר עליון, דרך העליון בכלל. ואז היא חוזרת אלי כבר בשיתוף עם העליון.

כך אנחנו רואים משחק. יש הרבה אופנים בזה, הרבה דברים בזה. האמת שכל האנושות משחקת. אפילו דברים הכי רציניים שאנחנו עושים, במסחר, בתעשייה, בלימוד, בהתקדמות, במלחמות, בכל מה שיש, זה הכול משחק ולא יותר. יש כאלה פתגמים, מה החיים שלנו? משחק. הכול תיאטרון, הכול משחק.

אבל במשחקים האלו יש לנו רק להבדיל בין משחקים של כולם לבין המשחקים שלנו. המשחק שלנו הוא קודם כל לפי המלצת מקובלים. זה לא שמשרד החינוך מביא לנו איזה המלצות, אלא המקובלים שנמצאים בהשגת העולם העליון, נמצאים שם, הם אומרים לנו במה לשחק כדי להגיע גם לאותה הדרגה.

וגם המשחק שלנו שאנחנו עושים, אנחנו עושים אותו לא בהיסח דעת כמו כל האנושות, אלא אנחנו יודעים שאנחנו משחקים. זה פשוט. אני עושה פעולות על עצמי, ועם החברים, ועם העולם, אני יודע שאני נמצא באפסיות הכוחות וההבנה, אבל אני עושה את זה מפני שאני בזה רוצה להתאים את עצמי ואת הסביבה שלי, ואת העולם כולו להטבע הכולל, לבורא.

ובעבודה הזאת ודאי שאני גם לא מבין איך זה פועל ומה בדיוק לעשות, אלא משתדלים אנחנו לשמוע מה המקובלים אומרים. ומתוך החיים שלנו גם רואים איזה הכוונות. מגיעים אלינו כל מיני כוחות, פעולות, דחפים, הברקות. מתוך היעלם והסתר מתעוררות בנו כאלו הבחנות חדשות, ואנחנו מתקדמים על ידן. גם בזה רואים שיש אלמנט המשחק. זאת אומרת שלא ידוע, ומאיפה זה בא, ופתאום מתגלה. כל החיים שלנו, כל הגילוי שאנחנו מצפים מאד, כולל המשיח, מגיע הכול מתוך הסתר לגילוי.

זאת אומרת המשחק, אפשר להגיד שזה שם כללי של כל הבריאה שעוברת מצבים רבים. וכנראה שבכלל מעבר ממצב למצב הוא משחק, מפני שאנחנו אף פעם לא יודעים את העתיד. אם רוצים להשתתף בו, במשחק הזה, שבין כה וכה עובר עלינו בצורת בעתו, אז אנחנו יכולים לעבור לאחישנה. אנחנו בעצמנו מזרזים, ואיכשהו משתתפים באותו משחק. וכל פעם לומדים יותר ויותר ויותר איך לשחק. וכל פעם שאנחנו רוצים להידמות לבורא, זה עניין המשחק.

אנחנו מתלבשים בלבושים חדשים. אנחנו בונים חברה כאילו יותר קרובה לכוח העליון, לתכונות שלו. אנחנו משחקים. אנחנו כאילו בונים מהחומר שלנו צורה חדשה, משחק כזה. זאת אומרת יש לנו משחק בהרבה מאד צורות, בזה שאנחנו בונים משהו, כמו מחול, חומר גלם את הצורה שלנו. כמו שאנחנו משחקים לפני אחרים בתיאטרון, שרוקדים שם על הבימה או מה שעושים, וכולי. זאת אומרת כל החיים הם משחק.

 גם כשאנחנו נולדים וגדלים, ואפילו מתחתנים, אנחנו רואים שזה הכול בצורה לא כל כך אמיתית, שאנחנו לא יודעים מה, אנחנו לומדים מאחרים ועושים אותו דבר וכולי. זאת אומרת קורה כך.

ברוחניות, כשאנחנו מתחילים באמת להתקדם, שם יש לנו כל פעם הבנה, הכרה בזה שמשחק זה באמת דבר רציני ונכון. אנחנו מכירים את היסודות שלו. אנחנו מבינים שאנחנו צריכים ללכת בעיניים עצומות, באמונה למעלה מהדעת, שם המשחק מקבל צביון רציני. וההסתרה גוברת מצידנו, ומתגלה מצד הבורא ואנחנו מתנגדים כביכול לגילוי, לצאת מהמשחק אנחנו מתנגדים, ונשארים בו באמונה למעלה מהדעת.

יש בזה עוד הרבה דברים. הנושא כולל את כל הבריאה חוץ מהבורא, השחקן היחיד. אני לא דיברתי עד כמה כל אחד ואחד חייב לדעת בכמה הוא צריך לשחק כלפי החברים, כלפי העשירייה, כלפי כל העולם. וזאת כל העבודה שלנו. ולא להתבייש שאנחנו לא יודעים בדיוק מה אנחנו עושים, ואנחנו רציניים או לא רציניים. כאילו מתביישים ממה שאנחנו עושים, או מה שכן, "ויגבה לבו בדרכי ה'". ישנם הרבה מצבים, את כולם נעבור ונרכז את כולם להמטרה.

"אין בכוחו של אדם לעשות משהו, אם לא יקבל תמורה זה משהו עבור המעשה. היינו, שהוא צריך להנות. וכל הנאה, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מוכרח להיות ע"י הנאה זו נפרד מחיי החיים מסיבת הפירוד. ומפסיקו מלהיות דבוק בהבורא. היות שענין הדביקות נמדדת בהשתוות הצורה. לכן אי אפשר להיות השפעה נקיה, בלי תערובות של קבלה מצד כוחות עצמו. לכן, בכדי שיהיה להאדם כחות דהשפעה, לטבע שני אנו צריכים, שיהא באדם הכח להגיע להשתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע ולא לקבל כלום, דאינו חס ושלום בעל חסרון. כלומר, שגם מה שהוא משפיע, אין זה מטעם חסרון. היינו, שאם אין לו חס ושלום למי להשפיע, מורגש דבר זה אצלו לחסרון. אלא שאנו צריכים להבין זה כמו שחוק. כלומר, שאין זה שהוא רצה להשפיע הוא דבר הצריך לו, אלא הכל כמו משחק. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, בענין מטרוניתא [גבירה] שאלה, מה הקב"ה עושה לאחר שברא את העולם. התשובה היתה, יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו". (עבודה זרה דף ג.). שענין לויתן הוא בחינת דביקות וחיבור (מלשון "כמער איש ולויות"). היינו, שהתכלית הוא חיבור הבורא עם הנבראים, הוא רק בחינת שחוק ולא ענין של רצון וצורך. וההבדל הוא בין שחוק לרצון, הוא שכל מה שבא ברצון הוא בהכרח, ואם אינו משיג את רצונו הוא בעל חסרון. מה שאין כן בשחוק, אפילו כשאינו משיג את הדבר, לא נחשב זה לחסרון. כמו שאומרים: "מה שלא השגתי מה שחשבתי, אין דבר". שזהו לא כל כך חשוב, מטעם שכל הרצון שהיה לו להדבר, היה רק בשחוק ולא רצינות."

(בעל הסולם, "מהו יום ה' וליל ה', בעבודה", שמעתי ט"ז)

אני אפילו לא יודע מאיזה מקום להתחיל, עד כדי כך זה רחב. למשל סולם המדרגות, עד כמה שאנחנו מתקדמים בסולם המדרגות, מה עושה הבורא? הוא כאילו רוצה להגיד לנו כל פעם, זה לא חשוב בשבילי. עוד יותר לא חשוב בשבילי מה שתעשה, אתה רוצה להשפיע תשפיע, לא לא, לי לא חשוב. יותר ויותר ויותר הוא כך מגלה את עצמו. ואנחנו אפילו על גרם של חשיבות של ההשפעה רוצים להילחם כדי להשפיע לו, אפילו אם כמעט ולא חשוב לו. זאת אומרת, שאנחנו יותר מחשיבים אותו ואת הדבר הקטן ביותר שיכולים להשפיע לו.

זאת אומרת, המשחק בסולם המדרגות הוא כל הזמן מעלה אותנו לדרגה אחרת של חשיבות המשָחֵק, עם מי אני משחק. זה דומה לאמא שמשחקת עם התינוק, וודאי שזאת שטות, מה שהיא עושה כלפי התינוק, אבל כמה היא נהנית מפני שהוא גדול בעיניה, אז גם כל הפעולות האלה השטותיות שהיא עושה, הן חשובות לה.

לכן הבורא כל פעם נותן לנו כביכול חוסר חשיבות בהשתוות הצורה, ואנחנו דווקא עומדים על זה ורוצים להיות בזה יותר ויותר. זאת אומרת, כאן המשחק הוא כאיזה פלירט, אני לא רוצה, אני לא צריך, זה לא חשוב לי. ואנחנו כן רוצים, זה כן חשוב לנו, אפילו איזה מגע קטן עם הכוח העליון.

עשיריית טורונטו, בבקשה.

 יש לנו שאלה ממוסקבה, מאיפה אנחנו כתלמידים לוקחים דוגמה של משחק במצב העליון?

העליון הוא נסתר, הוא האלמנט העיקרי מהמשחק. הוא כל הזמן מתחבא, מי עומד אחר כותלנו^[1]. וכל הזמן מתגלה בכל מיני צורות לא ברורות ולא גלויות, אלא ברמזים, פעם כאן פעם שם. אומרים לנו מקובלים, כל העולם זה גילוי של אותו כוח עליון שהוא בעצמו נסתר, אבל כל העולם זה העלמה שלו. ואז ניתן לך דרך כל העולם, במהלך שלך, זאת אומרת, שלי כמשחֵק, לגלות אותו, להתקדם אליו. איך? על ידי זה שאתה אומר, לא, "אין עוד מלבדו", אתה לא תרמה אותי, זה אתה שמסתתר שם, "א‑ל מסתתר". ואחרי כל מיני פעולות, אחרי כל מיני דברים, ואתה טוב ומיטיב, זה לא נכון שאתה עושה לי ככה, כאילו רע לי וכן הלאה, אלא אני חייב לחפש בזה דווקא את הטוב שבזה, והטוב שבזה שאתה על ידי הרע מראה לי שאני לא צריך ככה ללכת, אלא אני צריך לעשות פעולה אחרת וכן הלאה.

זאת אומרת, אנחנו צריכים להעמיד את עצמנו כל הזמן בפני החיים שלנו כבמשחק עם הבורא, וכל העולם הזה הוא העלמה שלו ודרך ההעלמה הזאת אני משחק כדי לגלות אותו. זה בעצם בקיצור ולעניין. אנחנו לא רואים את זה מכל כתבי מקובלים.

 הבורא משחק, זה מה ששמענו בקטע.

משחק זה נקרא שהוא רוצה לקדם, לגדל אותנו. לא שיש לו עניין להיות בהסתרה כל הזמן, אלא במידה שאנחנו גדלים, אנחנו מגלים אותו, וכך אנחנו מתקדמים. ואז אנחנו מגלים הסתר עוד יותר גדול ושוב גדלים. זאת אומרת, ההסתרה שלו היא באה לנו כאלמנט מהמשחק. משחק לא יכול להיות בלי הסתרה, משחק זה תמיד כשאתה לא יודע.

ובזה שאתה לא יודע, אתה מנחש, אתה עושה כל מיני פעולות, אתה חייב לפתח את עצמך כדי להביא את עצמך לשכל, לרגש, לפעולה של המשָחֵק איתך. אם הבורא משחק איתך מהמדרגה היותר עליונה, אתה חייב במשהו להשוות את עצמך עם המדרגה הזאת. אז אתה מגיע לעיבור בתוך אותה מדרגה, ליניקה, למוחין. כך אנחנו גדלים, זה החיים שלנו.

וגם החילונים מה שנקרא, אלו שלא שייכים להתכללות עם החברים בלהידמות לבורא, הם גם משחקים, אין ברירה. אבל אצלם זה משחק אחר, מתוך הרצון לקבל, איך להידמות למוצלחים, כביכול מוצלחים, כאילו, לפי הערכים שלהם וכולי. אבל זה בכל זאת משחק, רק המשחק שלהם מביא אותם לייאוש, לאכזבה, לפשיטה.

 וכשאנחנו משחקים מול החברים, באיזה שלב זה נהיה אמיתי?

לא, במה שאתה משיג, מרוויח את הצעד מצידך להידמות לעליון, השגת, זה נקרא שאתה פענחת אותו. אתה גילית, "זה ככה". על ידי מה? על ידי זה שאתה מתבטל אליו, מקבל ממנו את הצורה על ידי זה שאתה פושט את צורתך, את הרצון לקבל על מנת לקבל. על הרצון לקבל אתה מלביש את "השמלה הבאה" שזה כוונה על מנת להשפיע, ובזה אתה כבר דומה לו בעיבור, ביניקה, במוחין במשהו. זאת אומרת, כל המשחק ביניכם, הוא שאתה מדמה את עצמך אליו, להגיע לדרגות של דבקות מקטן עד הסוף.

 כשדיברת על הפלירט הזה עם הבורא, פתאום נזכרתי בילדות. כשהילדים מתרגזים ולא רוצים לשחק יותר, הם אומרים משפט כזה, "שוברים את הכלים", שזה גם מדהים מאיפה בא המשפט הזה, ויש מצב כזה מול הבורא גם כן, שלא רוצה לשחק יותר, לא רוצה, כאילו הגבולות של המשחק נפרצים. אתה יכול להסביר את זה?

עוברים למשחק אחר, בדרגת הבנה אחרת, בגישה ותפיסה אחרת, אבל בכל זאת משחק. אין לנו יותר ממשחק, כל רגע ורגע בחיים אנחנו משחקים. אנחנו אולי לא מודעים לזה, אבל אנחנו באמת משחקים. אפילו כשאני לבד ואין לי לא בורא ולא הסביבה ולא משפחה ולא חברים ולא כלום, אני בכל זאת במשהו משחק. אני מדמיין או מעורר בתוכי כל מיני צורות, דמויות, מצבים ונמצא בהם. איך אני שוכב, איך אני יושב, איך אני מדבר, זה הכול משחק, את הכול אני לוקח ממשהו שקלטתי ומבצע. תמיד, אפילו אני לא יודע מה, אם עכשיו רוצים לתלות אותי, חס ושלום, גם כן אני ברגעים האלה משחק. אי אפשר לצאת מהמשחק, אי אפשר. רק במידת הדבקות לבורא, במידה הזאת המשחק הופך להיות למציאות.

 אבל יש קטגוריות למשחק. זאת אומרת, המשחק הזה שפועל בכל המציאות, יכול להיות משחק שמעורב בו רגש חד פנימי,  למשל כעס.

גם כאן אתה משחק, רק אתה לא מודע ברגעים כאלו לזה. רגע אחרי זה אתה יכול לצחוק ואתה רואה עד כמה זה כך.

 במשחק שאנחנו משחקים בעשירייה עם החברים שלנו, האם יש הבדל לחברים בעשירייה, אם אני משחק מהלב בצורה רגשית, או שאני משחק מהשכל, מהאינטלקט שלי?

צריכים גם את זה וגם את זה. צריכים להשתדל להיות במה שנקרא, ש"פיו וליבו שווים". שאני מתחיל אולי מרגש, ככה זה המצב שלי, ומצרף לזה שכל. למה, בשביל מה, כדאי או לא, עושה ביקורת, בירור, אבל בצורה שאני לא מוריד את הרגש, ומצרף לזה את השכל. ויכול להיות שאחרת, שאני מפעיל את השכל, אין לי שום רגשות, אבל אני יודע שאני חייב להיות בעשירייה וחייב לעורר אותם ואין לי כלום, ואז אני משחק.

אנחנו צריכים ללמוד. יש לנו מלא שחקנים כאלה, שילמדו אותנו איך לשחק. אני אומר ברצינות, איך לשחק. פעם שני חברים שחקנים שלנו דיברו איתנו על משחק. רציתי, אבל זה היה מוקדם מידי.  

אבל מה ההבדל? ביקורת, סך הכול ביקורת, באיזה צורת ביקורת אני נמצא בזמן שאני מבצע פעולות, אם אני יודע לשמח חברים, ברצינות יותר או פחות, בשמחה, מתוך הלב או לא מתוך הלב. ואם אני לא מתוך הלב, זה יכול להיות שאני מבצע עוד יותר בצורה מועילה ומעשית. זאת אומרת, כאן צריכים ללמוד מה לעשות. אבל תמיד להשתדל לצרף מוחא וליבא יחד במשחק. ובכל זאת לראות שכל זה משחק שאדם משחק בעצמו על עצמו, ועם האחרים על פני כולם, ועם הבורא עד שמגיע לדבקות באיזו מידה, שם כבר נעלם המשחק, נעלם מעצמו, כי אתה מגיע באמת למקומך הטבעי האמיתי. אין לך שם דואליות, פיצול פנימי, אין שם מוחא וליבא, אין שם כוונה ומעשה, זה הופך להיות לאחד. ולכן עניין המשחק נעלם, נעשית מציאות אמיתית.

 אם יש חיסרון אז אין משחק, האם עלינו לשאוף להשיג חיסרון או רק להיות במשחק?

שאלה מורכבת. רצוי שאני בכל חיסרון וחיסרון שמתעורר בי אראה את עצמי במשחק. עד כמה שהחיסרון הוא יהיה הגדול ביותר, חס ושלום איזו צרה, כי מה יכול להשפיע עלינו, או נניח איזו שמחה גדולה, אני צריך לשחק בחזרה.

מאיפה מגיע אלי החיסרון הזה, לא חשוב חיסרון או ההשפעה הגדולה הזאת החיובית או השלילית, מאיפה היא מגיעה אלי, מה היא דורשת ממני? לעלות מעליה, מעצמה, באמונה למעלה מהדעת, ולשחק עמה כדי להדבק לנותן לי את ההשפעה החיובית או השלילית. ואז אני באמת לוקח את המשחק הזה בידי, וכל פעולה שעוברת עלי, התפעלות שאני מרגיש, אני עולה למעלה מההתפעלות ומשחק בחזרה למי שמביא לי את ההתפעלות, לבורא, הוא בעצם השותף שלי.

לכן בכל מצב ומצב אנחנו קודם כל צריכים להגיע לאין עוד מלבדו. ואחר כך כבר לראות איך אנחנו פועלים כדי להגיע לדבקות בו, שזו המטרה של כל השפעתו עלינו.

"ניתן לנו טעם בדברים קטנים וגשמיים, בכדי שכשנתבגר נדע איך לשמור על דברים רוחניים וחשובים. אנו רואים ילד קטן משחק במשחקים שהוריו קנו עבורו. וכל עוד שהוא מוצא טעם, הוא משחק בו. ואחר כך הילד זורק או ששובר אותו בכוונה תחילה. וכשאביו צועק עליו, "הלא אני הוצאתי הרבה כסף על הצעצועים האלו, ומדוע אתה שובר, או זורק, או מאבד בכוונה או שלא בכוונה". והילד לא מבין אפילו מה שאביו מדבר. וכשמתבגר מעט, אזי הוא מתחיל להבין, אך על כל פנים עדיין לא יכול לשלוט בעצמו לשמור על דברים שלא זקוק להם, אלא הוא מוכרח לשבור אותם, כי כבר הורגל מקטנותו, שכל דבר שאינו נצרך לשעה, מוכרחים לקלקל. ואחר כך, כשמתבגר יותר, כבר יש לו לכח השליטה להחזיק דברים בביתו, אפילו שאין מוצא עכשיו טעם בהם. עד שבא לידי הבנה, שאפילו בזמן שכבר לא מוצא ענין בהדברים האלה, גם כן לא צריכים לקלקל, אלא שדברים האלו ישמשו לילדים קטנים. היינו שהדברים האלו ישתמשו לאנשים הפחותים ממנו בדעה. ולולא התרגילים האלו, אזי אפילו האדם המבוגר היה נוהג כן. למשל, בזמן שאינו מוצא טעם בהבגד שיש לו, אזי היה קורע את מעילו. אבל מהנסיון הוא כבר יודע, שאפשר שהמעיל הזה ישמש לאדם הפחות ממנו במעלה, היינו בעשירות, אזי הוא מוכר לעני או שנותן מתנה לעני, ובודאי לא מקלקל אותו. ומזה אנו באים, שהאדם, בכדי שיוכל לשמור על רוחניות ופנימיות המלובשת בהתורה, מוכרח לעבור את התרגילים הנ"ל על דברים גשמיים, וכשיסיים אותם, אזי יכולין לתת לו גם כן רוחניות. והרמז לזה, "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", וחז"ל אומרים "איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו"."

(רב"ש, "טעם בדברים קטנים וגשמיים")

זאת אומרת, עד כמה שאנחנו מתקדמים במשחק ונעשים יותר ויותר חכמים, אנחנו בהתאם לזה מבינים שכל המשחק הזה הוא משחק חכם מאוד, הוא מגיע מהחכם. הבורא נקרא "חכם". וכל זה כדי שאנחנו נאסוף את כל ההתרשמויות, כל האמצעים מכל המשחק הזה, מתחילתו ועד סופו, ושאנחנו נצרף לזה עוד ועוד שחקנים, מכל האנושות, ויחד כולנו, בצורה כזאת, נשחק מול הבורא. אז נוכל לגלות את החכמה שלו במשחק, את הגישה הטובה שלו כלפינו.

זה בעצם כמו שאנחנו עושים עם ילדים קטנים. כשאני משחק עם ילדים קטנים נניח ב"דמקה", ב"שחמט", במשהו, אני לא משחק בכל כוחי, ולא מתגאה בזה שאני יותר חכם מהילד שלי. ההיפך, אני עושה מעצמי כביכול שאני לא יודע, ונותן לו את האפשרות להרוויח, להצליח, לשחק כך שכביכול הוא הגדול, לתת לו לשמוח בהצלחה וכן הלאה. כך הבורא איתנו, "לא לנצח יריב".

כל הדברים שהוא מגלה, הוא מגלה רק מאהבה חלוטה, ומזה שסובל יותר מאיתנו שצריך להעביר דרכנו הבחנות בלתי נעימות. אבל באמת כל ההבחנות הקטנות והגדולות, הגשמיות והרוחניות הן כולן נשארות, ואנחנו מגיעים לסיכום של ההתפתחות שלנו בהחלט עם כולם.

צריכים לכבד גם אותם השלבים שאנחנו בהם כביכול לא מנצחים. בסופו של דבר ודאי שהבורא הוא המנצח, כמו שכתוב, הוא המברר הוא המנצח. אבל אנחנו צריכים ללמוד. כל עוד לא נלמד את כל הפעולות  ולא נהיה חכמים גדולים כמוהו, המשחק לא יגמר.

אבל, אנחנו צריכים מלכתחילה להשתדל להיות בשמחה תמידית, מפני שאנחנו משחקים, ומשחקים עמו. אמנם המשחק הזה נראה לנו מאוד מפחיד, אבל הכול תלוי רק במידת הדבקות. אם מגיע לאדם פחד, יראה, חרדה, זה הכול מגיע מתוך ההתעוררות שצריך לתת לאין עוד מלבדו, ואז רואה שכול זה ממש כמשחק. חוסר ביטחון, ספקות, אנחנו כל הזמן נמצאים בהם בגלל שהבורא בצורה כזאת רוצה לעורר אותנו לדבקות.

 מה התפקיד של העשירייה במשחק?

תפקיד העשירייה במשחק שאני לא רק משחק כלפי החברים שלי בעשירייה, אלא יחד אתם אני משחק כגוף אחד שכולו כולו כמו אדם שמשחק כלפי הבורא. אני כלפי הבורא לא יכול לשחק, אלא רק כשאנחנו יחד כולנו עשירייה. אם אנחנו עדיין לא כעשירייה ביחד, הוא משחק אתנו כדי לקרב אותנו להיות עשירייה. הוא עדיין לא מתייחס אלינו כשחקן שנמצא מולו, הוא עדיין מגדל את השחקן הזה, הוא מכין אותו למשחק. עדיין אנחנו לא במשחק, זה נקרא שעדיין אנחנו לא נמצאים, לא נכנסנו לסולם המדרגות. לכן עלינו, כמה שיותר מהר, לקבל צורה מינימאלית של הבורא, על ידי המאור המחזיר למוטב ודאי, על ידי מה שאנחנו מקבלים ממנו, כל ההתעוררות, ובצורה כזאת כשאנחנו נבין את זה, אז נוכל לשחק לפניו.

אבל שוב, "לשחק לפניו", זה נקרא להיות בעשירייה כל פעם באיחוד מתקדם, מצטמצם, "מצטמצם" הכוונה יותר צמוד, יותר סמיך, על פני הפרעות יותר גדולות. וכך כשאנחנו נתקדם, כך המשחק מתקדם ונגלה את הבורא בצורה יותר רצינית. זה כמו שאנחנו עוברים משלב לשלב במשחק בינינו, ביחסים בינינו. הוא יותר נסתר, ואנחנו משחקים לפניו, זה בדרגות להשפיע על מנת להשפיע, אחר כך בלקבל על מנת להשפיע שזה בצביון אחר. אנחנו צריכים לשחק בהסתרה, אבל כל המשחק שלנו כלפי הבורא, זה שהוא מתגלה ואנחנו מסתירים, הוא מתגלה ואנחנו מסתירים אותו.

 מדברים על הסתרה, איך אנחנו יכולים להיות בחיסרון ובו זמנית לא צריכים להיות תלויים בתוצאות המשחק?

אנחנו מאוד רוצים את תוצאת המשחק, אבל צריכים לדעת מהי התוצאה, כי זה בעצם כל המשחק, כי ברגע שאני מגלה את התוצאה, מזהה אותה, אני כבר נמצא בה. לכן המשחק ניתן וההסתרה ניתנת, שהיא עיקר המשחק, בכל משחק, אפילו במשחק גשמי, אלמנט ההסתרה הוא העיקר, אז ההסתרה ניתנת כדי שאני אחפש מכל מיני האפשרויות שהרצון לקבל מבלבל אותי ונותן לי צורות אחרות, אולי הפוכות מהבורא, בזה אני גם צריך להבחין כי זה "עזר כנגדו", אבל אני צריך תמיד למצוא באיזו צורה אני מדמה עצמי, לעת עתה, למי שמשחק איתי.

אני תמיד נמצא בנטייה לדבקות, להשתוות הצורה, זו בעצם כל פעולה שיש לנו מתחילת הדרך עד סוף הדרך. דבקות, תמיד אנחנו משיגים איזו מידה של דבקות, רק עדיין זה לא נקרא דבקות, אבל כבר אחור באחור יש. כמו שבעל הסולם כותב לנו ב"אחור וקדם צרתני", לא ברצון טוב של הלובש והמלביש, אבל, חס ושלום, אל תחשוב שאתה לא נמצא בקדושה, אלא זה כך עדיין הסתרה ועדיין משחק.

 מה הופך אדם לשחקן טוב?

קבוצה. הקבוצה היא מלמדת את האדם איך להיות שחקן טוב. בלי הקבוצה אין לו מאיפה לקבל דמויות נכונות. הבורא הוא הבמאי והקבוצה היא הבמאי שלי.

 מהו הכוח המיוחד שיש במשחק ובמה הוא תורם לנו?

הכוח המיוחד שיש במשחק, זה שהבורא מגלה במשחק את חוסר ההשתוות בינינו, ובינינו לבינו, וגם איך להגיע להשתוות. בסופו של דבר כמו שהשחקנים הנכונים, הטובים רוצים לקיים במאה אחוז את רצון הבמאי, כך אנחנו כל הזמן צריכים להתקדם לרצון ה', בכל מצב, בכל מדרגה, עד שגומרים את כל התהליך הזה, ממש כך. ואז, עם אותו לווייתן שהוא שיחק, אנחנו נשב ונאכל אותו. זה נקרא שנשתמש בכל הרצון הזה על מנת להשפיע.

"טרם שיכולים לקבל חיות התורה אנחנו מוכרחים לקבל חיות מדברים גשמיים, מטעם שבלי חיות אי אפשר לחיות. לכן הכין לנו ה' יתברך שנקבל חיות מגשמיות. פירושו של הדבר: כי חיות נקרא אור ותענוג, ותענוג זה רוחניות, וזה כלל: כי אין אור בלי כלי, היינו תענוג בלי התלבשות אינו במציאות. לכן, כל ההפרש הוא לא בהתענוג הנקרא אור, אלא בהתלבשות, היינו בכלי, כי יש התלבשות של שקר ויש התלבשות של אמת. וזה דומה לילדה קטנה בת חמש שנים שמשחקת עם בובה, שהילדה הזו משחקת עם הבובה כאילו שהבובה היא ילד ממש בעל הרגש, ואע"פ שהבובה אינה משיבה היא מדברת אליה. ובאותו זמן, אם יש בבית ילד קטן בן חצי שנה והוא בוכה, ואומרים לילדה בת החמש: לכי ותשחקי עם הילד האמיתי וגם לנו תהיה תועלת שהילד לא יבכה. ובשום אופן היא לא תסכים. זאת אומרת שאינה מסוגלת לקבל תענוג מהתלבשות אמיתית אלא מהתלבשות של שקר. אבל התענוג, אנחנו רואים שהילדה מרגישה תענוג אמיתי. מה שאם כן כשהילדה נתבגרה ונעשית בת שמונה-עשרה שנה, כבר מוכרחת לקבל תענוג מהתלבשות של אמת. כמו כן, טרם שאנחנו מתבגרים אנחנו מקבלים תענוג דוקא משלא לשמה, הנבחן להתלבשות של שקר, וזה נקרא צל, הסתרה, שאז יש מקום עבודה, והחיות מקבלים מדברים של שקרים. ואחר כך כשזוכין אזי מקבלים בחינת אור האמונה."

(רב"ש. אגרת י"ב)

ודאי שכמה שאנחנו גדלים בצורה פיזית בעולם הזה, אנחנו גם מחליפים כל פעם את הלבושים, כל פעם נכנסים למשחקים יותר ויותר של הגדולים, של החשובים, של החכמים. אבל כל פעם זה בכל זאת משחק. רואים את זה באנשים, איך שמחשבת הבריאה מחייבת אותם לעשות כל מיני פעולות, עד ללכת למות, לא חשוב איך, כולם משחקים, כולם משחקים ללא מודע, או כן במודע. זה העולם.

 איך הקשר של המשחק עם חטא אדם הקדמון?

מתוך חטא עץ הדעת התחיל כל המשחק עם אותו אדם. לפני זה לא היה עם מי לשחק. בגלל שהתחלק, התרסק להרבה חלקים נפרדים, ואפילו שנואים זה על זה, רחוקים ודוחים זה את זה, אז אפשר לשחק בין כוח הדחיה שביניהם, לבין כוח הבורא שרוצה לחבר ביניהם. יש לך שני כוחות מנוגדים.

לפני זה לא היו כוחות מנוגדים, הוא היה מלאך, היה מהול, היה הולך בגן עדן ושר "הנה מה טוב ומה נעים", לא, לא היו עוד אחים, לא היה כלום. היה רק כוח אחד שולט. כששולט רק כוח אחד אין אפשרות לשחק. צריכים להיות שני כוחות מנוגדים, הפוכים, ומשהו שמקשר ביניהם, זה העניין של משחק. יש לך מינוס ופלוס, והמקשר ביניהם זה אותו הבורא שהוא המקור של שניהם, הוא בעצמו המקור החיובי וברא את המקור השלילי, אז יש מקום למשחק.

מחטא עץ הדעת, לא מיד, עד שזה התפתח, כמו שהעולם הזה, היקום הזה שהתחיל להתפתח מהמפץ וכן הלאה, אז יש מקום למשחק. עד שהתייצבו כל הדברים, והתחילו חיים על פני כדור הארץ, כמו שבעל הסולם מספר.

 אם זה אכן משחק, אז למה שיהיו לנו מכשולים לעבור, או אולי המשחק יהיה משחק רק כי אנחנו יכולים לשכוח שהוא משחק או לזכור שזה משחק?

זה לא חשוב שזה משחק. כשאני הולך לאיזו תחרות, אני לפני זה נמצא בחרדה, ואני עולה לתחרות הזאת, נניח בריצה, בשחייה, או בשחמט, לא חשוב במה, עכשיו הייתה תחרות שחמט באמריקה, מרגישים עד כמה כולם היו [במתח], או לבחירות נניח, ולעוד כל מיני דברים, אז איפה שלא ידועה מה התוצאה אבל היא חשובה לי, אני נמצא במתח. בטח. גם כל החיים שלי הם במתח, כי אני כל רגע ורגע נמצא לקראת הרגע הבא שאני רוצה שמשהו יתממש בו. לכן לא יכול להיות בלי מתח.

עכשיו השאלה היא, איך אני משחק נכון, איך אני מגלה את עצמי בצורה כמה שיותר למעלה מהמצב שאני נמצא בו. אני רוצה להיות יחד עם המשחק מהצד השני, שאני לא אדמה את עצמי שאני מנוהל לגמרי, לא. אני יודע שהוא מנהל אותי, אני יודע שהוא רוצה ממני פעולות מסוימות, אני יודע איך אני צריך בחזרה לענות לו בצורה נכונה. אני מחפש אמצעים איך להגיע למצב הנכון הזה, להשתוות הצורה, דרך העשירייה, הקבוצה, השתדלות בכל מיני דברים, ואז אני באמת עושה את הצעד הנכון. ולא שאני נמצא בחרדה ולא יודע מה קורה. כאן אנחנו צריכים להשתדל על ידי הסביבה הנכונה לייצב את עצמנו כך שנהיה מותאמים, שווים למשחק אתנו.

"לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה, בעולם האצילות עצמו? היה להם לומר במפורש, רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות, שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים? אכן, יש בזה סוד נמרץ מאד ומאד. והוא "סוד, וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב). כי באמת, יש בזה חפץ אלקי, שאלו הדימוים, המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות.

בדומה לאב, המצטמצם, להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו, לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עמו. כן הוא בענין אשר לפנינו: אע"פ, שכל אלו הדימוים והשינוים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי, מתדמה להם, כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות, במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי להנות לנבראיו."

(בעל הסולם. "מבוא לספר הזוהר")

זה שאנחנו מתחילים לגלות דברים ההפוכים מהבורא כשהוא משחק איתנו, שזו כל המציאות הזאת של ההסתרה, זה כדי שאנחנו מתוך ההבדל בין ההסתרה, בין צורות ההסתרה שלו וצורות הגילוי שלו, אנחנו נשיג אותו. אנחנו לא יכולים להשיג אותו בעצמו, אין לו דמות, אין לו שום צורה שבה אנחנו יכולים להיאחז, שהנברא יכול לתפוס, לקלוט, להדפיס אותו בתוך משהו.

אלא דווקא על ידי שתי הצורות האלו שהן מתגלות בנו כצורה הפוכה מהבורא וצורה שהיא כביכול הבורא, אני אומר כביכול הבורא, כי זה "בוא וראה", לפי התכונות שלנו בלבד, דווקא בין שתי הצורות האלו אנחנו מגלים מה שהוא נתן לנו לגלות. את צורתו האמיתית אני לא יודע בכלל ולא אדע אף פעם, כך כתוב. אני אף פעם לא אדע מה זה, כי לחתום על זה אי אפשר. אבל מה שניתן לנו לגלות, זה הפער בין שתי צורות, צורה של הסתרה וצורה של גילוי, שגם על שתיהן הוא החליט מראש שכך הוא עושה. ודרך כל המאורעות האלה של הסתרה וגילוי הוא מעביר אותנו, שאנחנו נתכלל, נאסוף את כל הצורות האלו, כאלו והפוכות, ואז יהיה לנו מספיק ניסיון, מספיק צורות בארכיון שלנו כביכול של כל אחד ואחד, במחסן שלנו, שאנחנו נוכל להגיד שכן עכשיו אנחנו מכירים אותו.

אז כאן השאלה שבאמת קשה לנו בינתיים לענות עליה, מה אנחנו משיגים מצורה וההיפוך שלה. האם אנחנו משיגים מהות קצת יותר עליונה כשאנחנו משווים בין הצורות, אולי אנחנו משיגים במשהו אותו, את מי שמתלבש בשתי הצורות האלו, בצורת הבורא והפוך, נגיד פרעה, שפרעה זה כל ההסתרות האלה. אנחנו עוד לא יכולים עכשיו לדבר על זה, אבל השאלה עד כמה אנחנו בכל זאת מגלים ממהות העליון, נקרא לו עליון, כי לא ידוע לנו בדיוק באיזה שם.

אבל איך שלא יהיה, בינתיים רק כדאי לנו להבין שבלי שנעבור בכל הצורות של הסתר וגילוי, גילוי והסתר, אנחנו לא נוכל להיות בהבנה, בהרגשה, בהכרה של הכוח העליון. כי דווקא בזה שאנחנו משווים ביניהן, בזה אנחנו מוצאים איזו ידיעה על הבורא.

"...וכתיב, "ומשה יקח את האהל" וכו', ולמה נטה אהלו חוץ למחנה. וסוברים הטפשים שעשה זאת כדי להשבית שטף מעיין החכמה, מסבת החטא. ח"ו לא יעלה על הדעת, כי אחר החטא, הם צריכים באמת למעיינות התורה והחכמה אלף אלפי אלפים פעמים יותר מבתחילה. וכמו"ש ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם, אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". אלא אדרבה היא הסגולה הנאמנה לפתחון פה מעיינות החכמה למקור נאמן, להיות שאחר שנטה משה אהלו מחוץ למחנה, נתרבה אליו השתוקקות בתוך המחנה, כי "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו" וכו'. ועמה גם הדביקות אליו, וממילא זכו להתפשטות נשמת משה ביניהם, שע"כ נקראו דור דעה. וכבר אמרתי, גם הזכרתי לכם התורה שאמרתי בחג השבועות בטרם נסיעתי מכם, על הפסוק, "ברח דודי ודמה לך לצבי" "מה צבי זה כשהוא נס מחזיר פניו לאחוריו" וכו'. אשר באין תחבולה להמציא הפנים, מטכסים המצאה זו, אשר מביאים הפנים באחוריים, וז"ש: "כך הקב"ה בשעה וכו', מחזיר פניו לאחוריו", כי על ידי הרגשת הפירוד והאחוריים ואי היכולת לקבל פני הקדושה, נמצאים מתרבים ועולים נצוצי ההשתוקקות במדה יתרה, עד שהאחוריים הם הפנים, כי הלוחות מזה ומזה הם כתובים. וכבר הגיע הזמן לשים לב לדברים האלו."

(בעל הסולם. אגרת מ"ג)

זאת אומרת, עד כמה שיש לנו יותר הסתרה, בהתאם לזה אנחנו יכולים להשיג את הגילוי וכך "זה כנגד זה ברא א-לוהים" ואנחנו נמצאים בין שתי הצורות האלו. ולכן אף פעם לא להצטער על זה שאנחנו עוברים דרך, דרך ארוכה. כמו שביציאת מצרים כתוב, שלא הלכו בדרך הקצרה, אלא דרך ארוכה עד שהגיעו להר סיני וכן הלאה. למה? כי אנחנו צריכים את כל הדברים האלה כדי שתתגבר ההסתרה, הצער ויהיו הבחנות יותר ויותר גבוהות, מדויקות גם בהסתרה, וכנגד זה בגילוי.

 איך אנחנו קושרים את התפילה למשחק, או שהמשחק עצמו הוא תפילה?

תפילה זה חלק מהמשחק, כי אני שיודע בדיוק שאני נמצא בתהליך, שאני נמצא במשחק, מול מי אני ושמתוך הקבוצה אני מתקשר לבורא, אני מקבל על עצמי את כל התנאים האלו, תנאי המשחק, וכך אני מתקדם בתוך העשירייה. העשירייה מבינה שבצורה כזאת היא צריכה לענות, לעשות צעד משלה. שהבורא הציב לנו איזה מצב שבו אנחנו נמצאים, בכל הפרטים שלו, בכל אחד מאיתנו ובכל היחסים בינינו בסך הכול, ואנחנו צריכים מתוך זה להגיע למצב שאנחנו עונים לו. הענייה הנכונה לבורא, היא נקראת "תפילה".

לא יכולה להיות פנייה שלנו לבורא, אלא אחת משתיים, או בקשה, או הודיה, אחת משתיים, לא יכול להיות יותר. כי המצב הוא תמיד מחייב, את זה או את זה, או זה בתוך זה, אבל את שני המצבים הללו, שתי הפניות, שתי התגובות מצד הנברא כלפי הבורא. לכן הצעד שאני עושה, כמו שאני מזיז את הכלים שלי בלוח השחמט, זה נקרא "תפילה". זו הענייה שלי.

"ענייה" זאת אומרת זה מה שאני עונה. אני הכוונה העשירייה, זה מה שאנחנו בחזרה עונים לבורא. וצריכים כאן להשתדל לענות בדיוק לְמה שהוא עשה. זאת אומרת, המשחק כאן הוא מאוד מיוחד. הוא מצפה מאיתנו שאנחנו נגלה אותו, שאנחנו נפענח אותו. שאותו קוד שהוא מכניס בכל פעולה ופעולה שלו, אנחנו נפצח אותו ונענה לו בצורה מדויקת מאוד, "נצחוני בני", ובצורה כזאת אנחנו באמת נהיה שותפים.

כמו שאנחנו עם הילדים, אנחנו עושים משהו כאילו קצת בערמומיות, ונהנים מזה שהם הבינו את זה. ועוד קצת בערמומיות, ונהנים מזה שהם הבינו ועונים לנו בחזרה טוב. זאת אומרת, התגובה הנכונה שלנו היא הרצויה וזאת תפילה. והיא יכולה להיות, או בהודיה, או בבקשה. ובאמת, שתיהן ביחד, כי אם הבורא לא מעורר בנו עכשיו איזה חיסרון, אנחנו צריכים להודות על המצב ולעורר חיסרון מעצמנו. אם הוא נותן לנו, מעורר בנו איזה חיסרון, אז אנחנו צריכים להודות על החיסרון ומתוך החיסרון הזה לעשות את הפנייה. זאת אומרת תמיד זה משולב יחד, גם ההודיה וגם הבקשה. תלוי מאיזה צד הוא הולך, או להגדיל לנו אורות או להגדיל לנו כלים. יש בזה הרבה אפשרויות בין המדרגות.

 אני לא יודע מי זה הבורא, אני משחק תמיד מול החברים שלי, והם נמצאים בכל מיני מצבים שונים. מהו המצב הכי טוב שבו אני רוצה להשאיר את החבר שלי כל פעם? לאן אני צריך לשאוף?

אתה צריך לתת לחבר שלך את הדוגמה הכי טובה שמקרבת אותו לקבוצה, לחיבור, לדבקות ביניכם ולבורא. זאת הדוגמה.

 לא ברור איך דרך המשחק אדם הופך מצב שהוא מצב פרטי למצב שהופך להיות של העשירייה לפנייה כלפי הבורא. 

מה הבעיה שתדברו ביניכם ותדברו על המשחק? מי כמוך יודע מה זה, איך לארגן את השחקנים שישחקו יחד כלפי הצופה.

 נניח שאני קיבלתי איזה מצב פרטי, ועכשיו אני עם המצב הפרטי הזה צריך לשחק גם כלפי החברים וגם כלפי הבורא, אבל אני זה שמרגיש את המצב הזה, ואני שמעתי אותך אומר לפני רגע שפנייה לבורא היא רק דרך העשירייה.

אם אתה לא יודע לשחק עם העשירייה כדי לעורר אותם, את הלבבות שלהם, שהם יהיו יחד איתך באותן הפעימות, ואז אתם יכולים לעשות את זה לבורא, אז אתם צריכים לעבוד בינתיים על הסידור שלכם ועל תפילה לבורא שיעזור לכם, אבל בינתיים שיעזור ביניכם לבנות את המצב. זאת אומרת ישנה תפילה לבורא, אבל זו עדיין תפילה על בניית הקבוצה. אבל גם בזה, בשביל מה אנחנו צריכים את הקבוצה, כי אנחנו בכל זאת צריכים לפנות אליו וכן הלאה לדבקות, אבל זו כבר צורה אחרת. זאת אומרת כל פעם זו צורה אחרת של פנייה, מקטנים ליותר גדולים ויותר גדולים.

 איך בזה שעל כל מצב פרטי שאדם מקבל, ואנחנו כעשירייה משחקים את גדלות המטרה שהיא מעל המצב, אנחנו לא מטשטשים את הפנייה לבורא?

כי בשביל מה אתם עושים את זה? זה הכול "סוף מעשה במחשבה תחילה"^[2], אתם צריכים קודם כל לתפוס אותו ואחר כך איך להגיע אליו. תמיד זה כך. הרכבת שיוצאת מאיזו תחנה לאיזו תחנה, היא יודעת לאן היא יוצאת. ובדרך היא עושה כל מיני פעולות.

"המגיד ממזריץ' אומר שיש עשרה חוקים בעבודה הרוחנית:

שלושה מהם אפשר ללמוד מתינוק:

א. תינוק שמח בלי קשר לכלום.

ב. תינוק לא רגוע אפילו לדקה.

ג. תינוק דורש בכל הכוח את מה שהוא רוצה.

שבעה מהם אפשר ללמוד מגנב:

א. גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

"לכל מנעול יש מפתח, אבל אם המנעול לא ניתן לפתיחה, הגנב האמיץ שובר אותו. הבורא אוהב את מי  ששובר את לבו כדי להגיע להיכל המלך"."

זה חזק, המגיד ממזריץ'.

 מה הכוונה "אוהב את מי ששובר את לבו"? מה זה "לשבור את לבו"?

לשבור את ליבו זה לשבור את האגו שלו, לעשות משהו ההיפך ממנו. אבל שוב, השבירה צריכה להיות בגניבה, על ידי המאור המחזיר למוטב, לא שאתה שובר ומתגאה בזה. 

 איך לשחק "אין עוד מלבדו" כשאתה סובל, מה הפיתרון?

הפיתרון הוא פשוט. אני מאוד מאוד סובל, אז איך אני יכול לשחק אם אני סובל? אם אני נכלל בין החברים אז אני יכול להתעלות מעל הסבל שלי ל"אין עוד מלבדו", ואז אני מבין שאני נמצא במשחק. זה כל העניין. בזמן שאני נמצא רק בהרגשה ללא שכל, אני לא יכול לשחק. בזמן שאני נמצא בשכל, אין לי מה לשחק, אני משחק בהרגשה.

אני צריך להיות בשניהם, אני צריך להיות גם בהסתר וגם בגילוי במשהו. גם לדעת עם מי אני משחק, עם הבורא. דרך מי אני משחק, מהו משחק? המשחק שלנו דרך הסביבה, דרך החברה, דרך העשירייה, זה שדה המשחק שלנו, שם הוא נמצא ושם אני נמצא כאחד מעשרה. ואנחנו צריכים לעשות בינינו כל הזמן התחשבות והתחברות ואת הכול כדי לשחק עימו. הוא טורף את הקלפים, כל הזמן משנה, כל הזמן מבלבל, ואנחנו צריכים כל הזמן לסדר את עצמינו מחדש. הקלפים זה אנחנו. ושוב הוא מבלבל אותנו, על ידי מה? מגלה עוד קצת רצון לקבל, עוד קצת אגו נוסף, ושוב אנחנו צריכים לסדר את עצמנו כך.

 הכאבים יכולים להיות כל כך רעים שאתה לא יכול אפילו לנסות.

בסדר גמור. כן, לא יכול, בטוח שלא יכול.

 אז מה הוא רוצה ממך במצב כזה?

הוא רוצה שאתה תרגיש שאתה לא יכול שום דבר לעשות, עד כדי כך יש לך כאבים. האם אתה משתדל לעשות משהו עם הכאבים שלך בקשר עם החברים? תביא אותם לעשירייה, תשתדל להתכלל איתם אפילו לכמה דקות, שאתה תרגיש פחות את הכאבים שלך. אני מבין אותך, לא עברתי כאלה מצבים? כולם עוברים אותם, עוברים. אתה צריך להשתדל להתרומם מהם, אפילו לדקה אחת, לעוד כמה דקות, לעוד כמה דקות, וכך להתרומם. בינתיים לא להרגיש כאבים, רק זה מה שאתה חושב. אחר כך יהיו לך כבר מצבים אחרים, אחר כך לא אכפת לי מהכאבים אבל אני רוצה להתרומם. אז ההתרוממות היא לא שאני מתרומם מעל הכאבים, אלא התרוממות מניתוק מהבורא וכן הלאה. יש בזה דרגות. דרגות בהרגשה, דרגות בהבנה ודרגות בהתקשרות, הרגשה והבנה.

אבל העיקר, שוב אני אומר, אתם בוכים שאתם לא מתקדמים בעשיריות, שאתם עדיין נמצאים בשלווה זה עם זה. מפני שאתם לא משתדלים לצאת מתוך הכאב הפרטי על ידי העשירייה. אתם לא משתדלים. כל אחד נמצא בפנים, זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו"^[3], בוכה, ויש לפניו עשירייה והוא לא רוצה להשתמש בזה, בוכה. לכן אתם עדיין לא מגלים בתוך העשירייה התנגשויות, התפרצויות למיניהן, משהו משותף. משהו משותף לפחות שלילי, גם לא מגלים, אלא כולם ג'נטלמנים כאלה. "לא, כך זה אצלנו, אנחנו מתאספים, אנחנו אומרים לחיים והכול בסדר." זה ממש מצב מגעיל.

 בטח שכל הזמן אתה חושב על עצמך. אמרת שאסור לדבר על דברים פרטיים, על הבעיות שלך עם העשירייה.

 קודם כול תלוי איזה בעיות, זה לא שזה אסור לגמרי. אולי לבקש מהעשירייה, והם יעזרו לך לפענח את המצבים שאתה נמצא בהם, אנחנו בכל זאת מדברים בשיעור על מצבים כאלו. אבל להשתדל להתכלל עם העשירייה אפילו במצב שאתה מאוד מאוד בתוך עצמך.

אני מבין אותך, אם מישהו עכשיו יבוא אליך ויגיד, "בוא, תשב איתנו, תתכלל איתנו, אנחנו נתחבק", אתה תתרגז על זה. כי יש לך בעיות פנימיות משלך, אתה ממש נמצא במרה שחורה, פתאום מישהו בא אליך ואומר לך דברים כאלה, אתה מוכן לתת לו מכות, שיעזבו אותך בשקט. זה נקרא "כסיל יושב בחיבוק ידיים ואוכל את בשרו". בדיוק.

"יִשְׂמַח וִיחַזֵּק עַצְמוֹ, וְאַל יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אַף אִם נָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, אַף עַל פִּי כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ בִּמְעַט דִּמְעַט טוֹב, שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָשׁוּב עַ"י זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ נַעֲשִׂין זְכֻיּוֹת.

וּמִזֶּה תָּבִין, עַד הֵיכָן אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמְךָ, אַף אִם יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וִישַֹמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, וַאֲפִלּוּ עַ"י מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא(דברי שטות), לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים, כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד."

(ליקוטי מוהר"ן - מהדורא בתרא סימן מח )

 באחד הסעיפים הזכרנו שהגנב מתעסק עם דברים שהם חסרי משמעות.

 כן, כי בעיניו הם חסרי משמעות.

  כלפי מי הדברים חסרי משמעות? כלפי עצמו?

 כלפי הבורא אפילו. הבורא, אני לא יודע מי הוא, מה הוא, אין לי שום דבר, עכשיו אני נמצא במצב שפתאום אני שומע שמדברים "הבורא חשוב", "לגלות טוב", "להידבק בו, לעלות אליו". ואני לא מרגיש בי שום דבר, שום תגובה על מילים כאלו. מה לעשות? אז זה כמו גנב, אפילו שזה לא חשוב, אני יכול להשקיע בזה ולהגיע לגניבה.

זה מאוד מעניין, תראו, זה המגיד, זה לא פשוט. הוא היה מקובל מאוד גדול, המגיד ממזריץ', ותראו עם מה הוא משווה את העבודה הרוחנית, את העבודה הא-לוהית, עם תינוק ועם גנב. אלה באמת אלמנטים מובהקים של משחק. אז תתגאה שאתה גם נמצא בזה במשהו.

 אמרת קודם שאדם כדי לצאת מהכאב הפרטי יכול לעשות את זה רק דרך העשירייה, ואם לא הוא כסיל היושב בחיבוק ידיים, אוכל את בשרו ובוכה. יש לפניו עשירייה והוא לא רוצה להשתמש.

 כן.

 ואז אמרת שבגלל שלא עושים את השימוש הזה בעשירייה כדי לצאת מהכאב הפרטי, לכן לא מגיעים בעשירייה לכל מיני גילויים של התפרצויות וכן הלאה, אלא יושבים, עושים לחיים וזה ממש מגעיל.

 כן.

 אז א' איך הפרוצדורה הזאת של מתוך הכאב הפרטי להיכלל בעשירייה וזה ימתיק משהו? ושתיים, מה מגעיל בלעשות לחיים עם החברים, לא הבנתי.

 פשוט כל הישיבה, אני בא לעשירייה, יש לי התמרמרות על הלב, על החיים שלי, על כל הדברים האלה. פתאום הם נמצאים בהתפעלות, בשמחה, בהכול, ואני לא מסוגל לצאת מזה. לא מסוגל. אני יושב ביניהם, הם צוחקים, הם עושים משהו, ואני משתדל ולא יכול, משתדל ולא יכול. אפילו ממש משתדל, אז מה עושים? ואני מתרגז עליהם, כי אני לא יכול לסבול את הצורה שלהם, זה מרגיז אותי ויחד עם זה, יכול להיות שאני מבין שאני לא בסדר, שאני לא צודק, ואני לא מצדיק את עצמי אבל אני לא מסוגל.

 מה הלאה? זו התחלה, מה הלאה?

 מה הלאה? זה תלוי במה שתעשה. "מה הלאה"? אני לא יודע מה הלאה. האם אני מסוגל, לא יודע, אולי להשתכר ואז אני מחליף את המצב. אולי באיזו צורה, אני בכל זאת "על ידי לא לשמה מגיעים לשמה". נניח שהם קושרים אותי בידיים, ברגליים, אני לא יכול לברוח מהעשירייה עכשיו, בישיבה הזאת, ונותנים לי, מחייבים אותי לעשות משחק. משחק כאילו שאני חשוב, כאילו שאני גדול, כאילו שאני משהו, בצחוק, או שהם צריכים אותי.

יש הרבה אפשרויות לחייב את האדם לשחק, אפילו מעל המצב שהוא נמצא עכשיו. להראות לאט לאט על ידי הסביבה, והסביבה היא חזקה יותר מהאדם, שהוא עכשיו נמצא במשחק. הוא נמצא במשחק, שהבורא משחק עימו. אז נכון, אני מתרגז, אני לא רוצה, זה ככה, עזבו אותי וכן הלאה, לא מסוגל, אפילו שאני שומע את זה במקצת, לחייב אותו במשהו. אפילו בצורה מכאנית, במשהו לעשות.

נניח חבר עכשיו הלך להכין קפה לכולם, היה לפני זה במרה שחורה אבל אין מה לעשות, הוא תורן, הולך להכין קפה לכולם, והמצב משתנה. הוא יוצא למטבח, אחר כך חוזר לכאן, נכנס לאווירה אחרת לגמרי, היא משפיעה עליו, הוא משתנה.

צריכים לעשות הכול, הכול. הבעיה שלנו במצב הרע, שאנחנו מתרגזים, שאנחנו נמצאים במרה שחורה, שאנחנו חושבים שזה מצב טוב, ראוי, רצוי, שאנחנו נשב כי נראה לנו שזה מצב האמת. זה לא מצב אמת, הוא לא יותר אמת מכל יתר המצבים. אלא זו הבעיה שלנו, שהיצר הרע תופס אותנו ואומר, "אבל זו הבריאה, זו האמת, זה רצון שלך, זה הטבע שלך. אתה עכשיו מגלה עד כמה שאתה הפוך מהבורא וזה גם כבר הפוך, הצורה ההפוכה גם כן מצביעה על זה".

לא, זה לא נכון. כל הבעיה כאן היא חוסר השפעת הסביבה. אני תולה את זה רק בסביבה. זה שהחבר לא יכול לצאת מהמצב הזה, והוא כבר כמה חודשים או שנים עם אותן טענות שאתם שומעים. אז צריכים לעזור לו לצאת, ולא רק לו אלא ממש ככה. זאת בעיה, וזה שהוא לא ישמע, כשאתם תבואו אליו, "בוא נשתה בירה, בוא נשב משהו נדבר, בוא נעשה משהו". זה לא חשוב, לא להתייאש, אלא ממש לעשות משהו, אסור לעזוב. אסור. זה פגם של כולם.

איך אנחנו מחזקים את המשחק בעשירייה, ואיך אנחנו בודקים שהעשירייה אכן משחקת את המשחק?

 זו שאלה קצת ערמומית. אני אגיד לכם למה. אם העשירייה כל הזמן שמחה, כל הזמן פולטת כוח, התפעלות, התרגשות, אולי זה סתם משחק כזה שהם לא נמצאים אף פעם במצבים אחרים, איזו חסידות כזאת שככה מציגה את עצמה, מאיפה אני יודע?

זאת אומרת, העשירייה צריכה להיות בבירור של המצבים. גם של דאון, גם של אפ, מצבים טובים כביכול, מצבים רעים כביכול, לברר אותם, לצרף אותם יחד ולהשוות ביניהם. בעשירייה אנחנו צריכים לדאוג לרגש ולשכל המשותף שלנו, שאנחנו תמיד יכולים להיות בזה. ובאמת כל אחד צריך להתנתק מעצמו וכמה שיותר להיות בזה.

כי ברגע שהוא נמצא בעצמו, הוא נמצא באגו שלו, ביצר הרע. הוא לא נמצא בשום קשר עם הרוחניות. לכן חייבים אנחנו כל הזמן לדאוג לרגש ולשכל החברתי, שזה מוחא וליבא של הפרצוף שלנו, של מה שאנחנו מרכיבים, ורק כך אנחנו נתקדם.

ואני, אסור לי להיות, אפילו שאני עכשיו נמצא במצב מאוד נמוך, מאוד שפל, אני יכול עם המצב הזה להתכלל בתוך הקבוצה. זה לא חשוב, היא חייבת לקבל אותי בכל מקרה. אבל אנחנו צריכים לדאוג שהרצונות והמחשבות שלנו כולן יתכללו יחד.

אם לאותו חבר היתה אפשרות להתכלל ככה יחד בקבוצה שלו, אפילו שישפוך לשם את כל מה שיש לו, הוא יראה עד כמה שהוא פתאום מתחיל לייצב את עצמו. כי בתוך החיבור ביניהם, אפילו שהוא לא בדיוק נכון עדיין, ככה רופף, נמצא הבורא.

אם הכול זה משחק ואין רע או צדיק, או הרשעים גם משחקים, מי לא משחק את המשחק בעצם?

 כולם משחקים, כולל הבורא. רק המשחק נגמר בזה שאנחנו נאכל יחד כולנו לוויתן. זה נקרא שנשתמש ברצון לקבל שהבורא ברא, בכולו כולו בעל מנת להשפיע. אז אנחנו כבר נחתוך אותו לחתיכות, הוא יהיה כבר מוכן לזה, ונוכל כל אחד להאכיל את כולם. אף אחד לא אוכל לעצמו, אלא כל אחד מאכיל את כולם, וזאת סעודת הלוויתן. כשמוכנים להתחלק בין כולם וכל אחד נהנה מזה שהוא מאכיל את כולם, ובזה כל המילוי שלו.

"ערך הרוממות, אינו תלוי ביחיד, אלא בסביבה. למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה, ולא יכבדוהו, אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח, ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ"י שאינו מסופק באמיתותם. ולהיפך מזה: אדם, שאין לו מעלה כלל, אלא הסביבה יכבדוהו, כמו שיש לו מעלות מרובות, האדם הזה יהיה מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה. ובשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו, מקילים ראש בעבודתו ית', ואינם מעריכים רוממותו כראוי - אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית', מובן מאליו, שלא יוכל לעבוד להשפיע נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה. ו"לא יגעת ומצאת, אל תאמין". ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום. כי השפעת נ"ר ליוצרו, לא ישמש לו, כמו קבלה ממש. ובזה תבין הכתוב: "ברוב עם הדרת מלך". כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים:

א. במדת ההערכה של הסביבה.

ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך."

(בעל הסולם. "מאמר לסיום הזוהר")

לכן אנחנו צריכים לדאוג, שתהיה סביבה כמה שיותר גדולה, כמה שיותר חזקה, כמה שיותר מכובדת בעיני כל אחד.

 האם כשאדם יושב וחושב על חברי העשיריה שלו, ממש כל אחד, עובר ומודד את התכונות הגדולות שלהם, רושם אותן, וממש מנסה בכוח לפעמים למצוא את התכונות האלה, זה נקרא משחק?

כל פעולה, הרצינית ביותר בחיינו, במציאותנו, היא משחק. רק צריכים להבין, משחק יותר, משחק פחות, לקטנים, לגדולים, למקובלים, לחילונים, לא חשוב למי.

 כלומר משחק כלפי הזולת, שהזולת מקבל מזה איזו גדלות וחשיבות העבודה?

גם זה משחק, אבל זה משחק כבר מכוון, שאתה עושה את זה כלפי חבר כדי לעורר אותו.

 האם עבודה עם עצמי להגדיל את החברים, את הדרך ואת הרב, זה משחק פנימי, יש כזה דבר משחק פנימי?

גם משחק, ודאי שמשחק, כן. רק תלוי באיזו רמת משחק, על איזה אופן משחק אנחנו מדברים. אבל כל החיים, כל המציאות, כל יחס הבורא לרצון לקבל שברא נקרא "משחק".

 אפשר להגיד שאנחנו בעצם מחזרים אחרי הבורא?

גם נכון, כן, כי כשהוא משחק, הוא עושה צעד אחד מצדו, ואתה צריך לעשות צעד מצדך. אם אתה רוצה או לא רוצה, אתה עושה את הצעד הזה, רק הכול תלוי האם בכוונה או לא, ברצון או לא, זה הכול. או באונס או ברצון, זה העניין.

 האם רצוי לפעמים להיות שותף פעיל במשחק ולשבור את הכללים, כדי לדעת את הכללים?

יש כללים, אתה לא יכול לשחק מחוצה לכללים. אפילו שאתה הולך כאילו לשבור אותם, אתה צריך להבין שכך הבורא משחק איתך. לא ניכנס לזה, כי נדמה לך שאתה עוסק, שאתה עושה, אתה מבצע, וכל צעד שאתה מבצע הוא שלך. העניין הוא לא רק לעשות צעד נכון או לא, אלא לעשות אותו מתוך העשיריה או לא. אם לא מתוך העשיריה, כל הצעדים שלך הם צעדים לא נכונים, הם בסך הכול כדי להביא אותך להכרת הרע.

אם אתה עושה מתוך עשיריה, אז כבר אתה עושה צעדים לכיוון הנכון. רק עדיין יש "ישראל אורייתא קודשא בריך הוא", יש כאן עדיין תיקון יותר מדויק של הכיוון. אבל אם זה לא לעשיריה, זה לגמרי לאלף כיוונים אחרים, לא למטרה.

"אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה. בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים. והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים."

(רב"ש. " ענין למעלה מהדעת ")

את זה אדם לא יכול לסבול, אם הוא רואה, לפעמים יש לנו כאלה מצבים שאנחנו נסגרים ואנחנו לא רואים כלום. ממה זה נובע? או שזה סבל שסוגר את הראייה שלי, או שגאווה סוגרת לי את הראייה. וכאן השאלה, איך אני אז מתגבר? אז צריכים להוסיף לסבל, צריכים להוסיף לגאווה? כנגד מה אנחנו צריכים לדבר אז, לעבוד, עם האדם שנמצא במצב כזה? אם אנחנו נגיע אליו ונתחיל לטפל בו, הוא יתגאה אולי יותר, "הם צריכים אותי, אני לא רוצה אותם" וכן הלאה. זאת אומרת, יש כאן הרבה אופנים במשחק הזה, איך להציל את האדם.

כמו שבעל הסולם כותב, שזורקים לו חבל, או כנגד לב, או כנגד מוח, ומשתדלים. זאת העבודה של הקבוצה, וזאת לא צרה שלו, זאת צרה של הקבוצה. והקבוצה לא יכולה לזרוק אותו, כי הוא מראה להם בעצם מה שחסר להם, שהם צריכים לעבוד על החיסרון שלו, הם צריכים להציל אותו, בזה הם מצילים את עצמם. שהאדם הזה חייב להיות בקבוצה, וחייב להראות להם כך דרכו, את תנאי ההתקדמות שלהם, כך מתקדמים.

אבל שוב, זה להשתדל לכוון את עצמם, כל התשעה כלפי העשירי הזה, כמה שאפשר לעבוד עליו. ולא לעבוד בהסבר גדול, לא, אלא להחזיק, להחזיק אותו. אם קבוצה לא מסוגלת להחזיק אותו במצב טוב, תשעה לא מסוגלים להחזיק את העשירי הזה, סימן שהם לא קבוצה ועדיין כלום. כי עשירי זה המלכות, אדם כלפי כל התשעה האחרים, אז דרכם לא פועל עליו שום דבר, שום מאור מחזיר למוטב. צריכים להתפלל, צריכים לעשות את כל הפעולות הנדרשות, כדי לעורר אותו.

 החסידים של קוצק היו משחקים משחק, סיפרת על זה שהם שיחקו בצורה מאוד מתקדמת. האם המשחק שהם שיחקו יכול לשמש אותנו בדרך שלנו?

לא, בשום פנים ואופן, אנחנו עוד לא נמצאים בדרך "אחישנה". בדרך "אחישנה" ישנם מצבים שאנחנו רוצים לעורר אצלנו את הרצון לקבל השבור, לפני שהבורא עושה את זה, אתם שומעים? זהו. ואז אנחנו כולנו משחקים כלפי כולם בזלזול ברוחניות, בזלזול ביחסים בינינו, בכל מיני צורות. זה כשאנחנו רוצים לפני הבורא, עוד לפני זה לעורר את פרעה, את "הכלב" שבנו, את הרצון לקבל שלנו.

אבל זה בתנאי שאנחנו נמצאים בדרגה רוחנית חזקה, שאנחנו בטוח שולטים במצב. ואז אנחנו כאילו במקום הבורא עושים את הצעד מצדו. זה מובן מתי עושים זאת? ולא כשאנחנו עדיין לא הגענו לקשר בינינו, ולדרגת חפץ חסד, שאנחנו צריכים עוד לעורר את האגו.

זה ברור מה שעכשיו אמרתי או לא?

כן.

מי לא מבין? אפשר שאול.

 הרבה פעמים אתה אומר שאנחנו עוד לא מגיעים לשנאה, אז עלול להישמע שאנחנו צריכים לשחק דווקא בשנאה, או להגיע לשנאה.

אני לא אומר לך שאתה צריך להשתדל לשנוא, עכשיו אתה צריך להשתדל לאהוב, להשתדל להתחבר, זה התנאי. אחרי שאתם בפועל תגיעו לחיבור, אז כדי לזרז את ההתפתחות, אתם כשנמצאים בתוך החיבור וקשר יפה וטוב, יכולים לעורר גם את הצורות השליליות. כשאתה נמצא ביחסים יפים יפים מאוד במשפחה, לא בא לך לפעמים להוסיף לזה פלפל, מלח ומשהו, אני שואל אותך?

 כנראה שכן.

כנראה שכן, כדי להרגיש, דווקא לעשות יותר משובח את הטעם של האהבה, של החיבור, לעדן. אז אתה צריך להוסיף פלפל ומלח בתוך היחסים, קצת אתה עושה כאילו דקירות קטנות, צחוקים כאלה קטנים ביחסים ביניכם, זאת חובה, זה הטבע, זה כך נעשה. למה? אצל ילדים זה משחק, תסתכל איך גורים קטנים משחקים, כאילו נותנים מכות, כאילו קופצים זה על זה, זהו. למה? כי על ידי זה גדלים, גדלים ביחסים גם בינינו.

בתנאי שאנחנו שומרים על יחסים יפים, טובים, אז אין שום בעיה אם אנחנו הולכים וכמו חסידי קוצק מעוררים את האגו שלנו. אבל עכשיו אנחנו לא נמצאים בזה בכלל. באיזה מצב אני נמצא, איזו אהבה, איזה חיבור? עכשיו מגיעה איזו מחשבה זרה, וזורקת אותי לאלף פרסאות החוצה.

 וכשאנחנו נמצאים במצב של התרוממות, התפעלות, לחיים בעשיריה?

לא, זה זמני, זה לא המצב הקבוע. צריך להיות מצב רוחני קבוע, רוחני, השגה רוחנית חייבת להיות. שאתם שולטים במצב, שיש לכם מסך, שכולנו כולנו נמצאים בעשיריה, ושום דבר לא יכול לזרוק אתכם. ואז במיוחד אתם עושים איזו מין תוספת פלפל ביחסים ביניכם, להתרחק קצת כביכול, כדי שיהיה אפשרות להתחבר.

זה נקרא "אני מעורר את השחר", אתה מבין, אבל זה לאחר כך. הלוואי ונגיע לזה, נעשה עשיריות, נעשה סדנאות, נעשה דברים, יש עוד מה לעשות.

 נתת דוגמה עכשיו על משפחה, ששם כן עושים את זה בצורה טבעית, מעוררים את הפלפל והמלח.

קצת, כן.

 אז את זה לא עושים בעשיריה.

לא, כי אין אהבה עדיין, אין חיבור.

 ואם אנחנו מרגישים עכשיו התפעלות ושמחה?

עכשיו, אני אומר לך שזה לא עניין של עכשיו, זה צריך להיות קבוע. אם אתם קבוע נמצאים במצב החיבור, במצב הטוב, אז אפשר להוסיף לזה רצון אגואיסטי, שאתם מעוררים במקום לחכות שהבורא מעורר. הוא אוהב שאתם עושים את זה כך, אתם תרגישו את זה, כי זה חלק מהמשחק, חלק מהתפתחות.

"הוא כותב ש"בזמן שאין להאדם את החיות, שיכול לקחת קו ימין, אסור לו ללכת בקו ימין. אלא דוקא לאחר שהוא מלא חיים ושמחה מעבודת הימין, אז בא הזמן לעסוק בקו שמאל. כלומר, לראות את שפלות מצבו, מדוע הוא עוד לא זכה, שה' יקרב אותו להכנס בהיכל המלך.

אאמו"ר זצ"ל אמר על מה שכתוב (תהילים נ"ז) "עורה כבודי, אעירה שחר", ודרשו חז"ל "אני מעורר השחר, ואין השחר מעוררני", אמר "הפשט הוא, שדוד המלך אמר, שהוא לא מקבל "שחר", מלשון "שחור וחושך", שבא אליו, והוא מתעורר מהשחור, אלא "אני מעורר השחור", אלא שהוא, בזמן שמרגיש שהוא בסדר, אז הוא בעצמו מעורר השחור". ... כלומר, אני מעורר בעצמי את החושך והשחור שיש בי. שאני עדיין שקוע באהבה עצמית, ועוד אין בי אהבת ה', ועוד חסר לי כבוד התורה, שאין בי עדיין חשיבות התורה, שאני אדע, שכדאי לעשות הכל בכדי לזכות לאור התורה." וכולי.

(רב"ש. " מה היסוד שהקדושה נבנית עליו ")

---

[1] "הנה-זה עומד, אחר כתלנו--משגיח מן-החלנות, מציץ מן-החרכים." (שיר השירים, פרק ב', ט')

[2] קהלת רבה פ"ב, י"ד

[3] "הכסיל חבק את-ידיו, ואכל את-בשרו" (קהלת ד', ה')

שיעור 2    01.12.2016

דיברנו על זה כבר בשני השיעורים הקודמים, ועכשיו זאת השעה השלישית של השיעור. דיברנו על כך שהמשחק הוא כל החיים שלנו, כל החיים הם תיאטרון וכל החיים זה משחק, וזה באמת נכון, זאת לא סתם אמרה יפה בעולם, אלא זה באמת כך. כתוב, "הקדוש ברוך הוא משחק עם לוויתן". שכל הבריאה היא רצון לקבל שנקרא "לוויתן" והוא משחק איתו כדי להגיע למצב שהרצון לקבל יהיה דומה לו, בהזדהות, בדבקות עימו. ואנחנו צריכים גם לשחק עם אותו רצון לקבל, להתעלות מעליו קודם כל, להשתדל להתעלות, לכן הרצון לקבל מתגלה בנו במנות קטנות יותר ויותר, מהקל לכבד, כדי שנוכל להתעלות מעליו ולשלוט עליו כך שמה שאנחנו משתמשים בו, הכל יהיה כדי לענות נכון לבורא, במשחק שאנחנו משחקים זה מול זה.

 מתי אני עונה נכון לבורא? כשהוא מעורר בי רצון לקבל בעל מנת לקבל, ואני עונה לו באותו רצון לקבל, בעל מנת להשפיע. וודאי שאני לא יכול לענות לו בכל הרצון לקבל בעל מנת להשפיע, ואפילו לא באותו חלק שהוא מעורר, לעת עתה, אבל אני משתמש בכל האמצעים, כי האמצעים האלו גם נמצאים בתוך המשחק, עד כמה שניתן לי להשתמש בהם ועד כמה אני אז משתמש ברצון לקבל בעל מנת להשפיע.

 זאת אומרת איך שלא יהיה, הבורא מעורר רצון לקבל בעל מנת לקבל, זה מצידו, כמו במשחק שחמט, ואני מצדי, צריך לענות כנגד זה באותו רצון לקבל בעל מנת להשפיע. והוא בעל מנת לקבל, שוב ברצון לקבל יותר גדול, מעורר את העניין, ואני באותו רצון לקבל שהוא עכשיו מעורר, שוב בעל מנת להשפיע צריך לענות לו, וכך אנחנו עושים.

באיזה אופן אני עושה את זה? מה זה נקרא לענות לו על זה? בכך שאני בונה סביבה, קבוצה ובתוך הסביבה הזאת אני עונה לו. זאת התגובה שלי על זה, אבל בתגובה הזאת אני צריך לקבל ממנו, מהבורא, כוחות, עזרה, הכוונה, מה שנקרא "תורה" ואז על ידי זה אני מייצב את הסביבה ואני בתוכה וכך אנחנו כולנו כיחידה אחת עונים לבורא על כל אותה ההתעוררות השלילית שקיבלנו ממנו. ואז יוצא שהבורא ברא את היצר הרע, והצדיקים שמצדיקים אותו, מסיימים וגומרים את זה ביצר הטוב.

בואו נראה הלאה מה כותבים על זה גדולי האומה.

"אם כל אחד ואחד מהחברים צריך לגלות את האהבה שיש לו להחברה, או שמספיק שיש לו אהבה בלבו, ועובד בענין אהבת חברים בהצנע לכת, ומשום זה הוא לא צריך לגלות מצפוני לבו. כידוע שהצנע לכת הוא דבר גדול. או שנגיד להיפוך שמוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו. מה שאין כן אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכח של החברה, מטעם שמאד קשה, לדון את חבירו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. היוצא מזה שדוקא עבודה זו צריך להיות בגלוי, ולא בהצנע לכת."

(רב"ש. "בענין אהבת חברים")

סיכום מהמצב, אין על מה יותר לחשוב אלא רק על העשירייה. אין על מה יותר לחשוב, אלא רק על החיבור בעשירייה, עד כדי אהבה המתפרצת ללא שום מעצורים, מעבר לכל הגבולות ובצורה תמידית. זה בעצם המצב שרק אליו אנחנו צריכים לשאוף. ואז בתוך אותה האהבה השואפת, המתפרצת, הבוערת, שבתוך העשירייה, נגלה את הסיבה לכך שזה הכוח העליון. אין לנו יותר מהציור הזה שאותו אנחנו צריכים להעמיד בינינו כמצב הקבוע.

 מתי המודעות למשחק מתעוררת אצלי? האם זה בזמן שהנקודה שבלב מתעוררת אצלי או כשאני מצרף את עצמי לעשירייה?

הנקודה שבלב מתעוררת באדם, והיא מביאה אותו לקבוצה. סתם לקבוצה. אחר כך, אחרי כמה זמן הוא נכלל בעשירייה, אחרי כמה זמן הוא מתחיל לשמוע שאותו הרעיון הרוחני לגלות את הבורא מתגלה דווקא בסביבה, בחברה, בעשירייה. ואת זה כבר הוא לא כל כך רוצה, ולכן הרבה אנשים בורחים. הם חשבו שעכשיו הם יישבו ויתגלה להם זיו השכינה, שזה אחרת לגמרי ממה שכתוב בספרי הקבלה, שמגלים את זה דווקא בתוך מניין. אבל לזה הם לא מסכימים. כי קרוב הדבר לאדם שהוא רוצה בעצמו לחשוב, הוא חושב שזה דבר אינטימי מאוד, שייך לו אישית ולא לאף אחד אחר.

הוא לא מבין שהעשירייה זה אותו המצב, אותו המקום, אותה הסביבה, אותה המערכת, שבה הוא משיג את הרצון להשפיע. בלי הרצון להשפיע אי אפשר להשיג את הבורא ואת הרצון להשפיע אפשר להשיג רק אם הוא נכלל באחרים, כשהוא יוצא מעצמו, כשהוא נשפך למרכז העשירייה. ולוקח זמן עד שהאדם מתרגל לזה. אבל בכל זאת הוא חייב להגיע למצב שירגיש בפנים, זאת השפעה וודאי מהמאור המחזיר למוטב, מהרבה המאמצים שהוא עושה, אבל הוא צריך להרגיש שהחיים הם רק שם, שם נמצא הפתח לעולם הבא.

 יוצא מהדברים שאתה אומר, שאני לא מייחס מספיק חשיבות לתפקיד העשירייה. איך על ידי המשחק אני מצליח?

אתה תשחק כאילו אתה יודע, מכיר את החשיבות שבעשירייה, ואתה כולך רוצה להשקיע שם ולהראות לכולם עד כמה אתה משקיע. אל תתבייש, אין כאן מקום לבושה, דווקא להיפך, שחק כלפי כולם. לשחק אני אומר, ברצינות, תעשה דווקא, שאתה נותן ועוזר לכולם, אתה ממש בדאגה הזאת מעורר אותם, רוצה לעורר אותם, ותראה עד כמה זה יחזק אותך קודם כל וייתן לך הרגשה שבפנימיות הקבוצה נמצא הבורא. אתה תרגיש עד כמה אתה נמשך למקום הנכון. והנקודה הזאת היא בעצם כניסה לעולם העליון.

 איך אנחנו משחקים בזמן השיעור? במיוחד, איך משחקים כשלומדים תע"ס?

בזמן שלומדים תע"ס או בזמן שקוראים מאמרים ובזמן שמדברים, אנחנו צריכים להגיע למצב שאין שום הבדל בין זה לזה. כי סך הכול אנחנו לומדים, מדברים, קוראים מאמרים או שרים או קוראים תע"ס, כדי לעורר את המאור המחזיר למוטב.

לכן, בעצם לא חשוב במה אנחנו עוסקים. הכוונה צריכה להיות אותה הכוונה, החיבור בינינו צריך להיות אותו החיבור, והאופנים השונים או הסגנונות השונים, שאנחנו לומדים בכתבי המקובלים, הם לא צריכים לבלבל אותנו. זה מפני שחכמת הקבלה מתגלה כלפינו בכאלו אופנים, דרך השירה, דרך הסעודות, דרך ישיבות חברים, דרך המאמרים והאגרות, דרך תלמוד עשר הספירות.יכול להיות שאנחנו נלמד גם תלמוד פעם, תלמוד בבלי, ונרגיש עד כמה שבו הקבלה היא נסתרת ומאוד מאוד עמוקה, והיא דווקא מתפרסת לפרטים רבים שם. הכוונה צריכה להיות אותה כוונה, לגלות בנו על מה ששם מדובר, כי הכול נכתב על ידי בעלי השגה, ועל ידי המאור המחזיר למוטב שאנחנו נגלה, ובגילוי הזה שנהיה דבוקים בבורא.

אני מקווה מאוד שאנחנו עוד מעט נגיע לתע"ס, עכשיו אנחנו רק ככה נוגעים בזה קצת,  ונתחיל לגלות בו, ממש התפעלות, דבקות, עוד יותר ממה שהיה בכל צורה אחרת. ללא ספק, אנשים שקצת נמצאים בהשגה וקוראים תע"ס, הם מגלים שם כאלו דברים. בשבילם זה כמו בכל פעם גילוי, גילוי, גילוי. הם עוברים מצבים, בעל הסולם כאילו לוקח אותך ביד ומעביר אותך במצבים כאלו, "תראה כאן ותראה כאן ותעשה כאן ותרגיש כאן." זה נקרא "לימוד תע"ס".

 יש שאלה פרקטית כאן, כשמשחקים את המשחק והאדם מרגיש בפנים שהוא נזרק החוצה מהקשר עם החברים ומותקף על ידי מחשבות זרות. אז, מה המשחק? מה התגובה הנכונה, איך לשחק אותה?

צריך מראש לבוא ולהתכלל ולעשות את כל הפעולות הגשמיות. היום אתם יושבים כאלה יפים, מקדימה, הקבוצה המיוחדת מטורונטו, עשירייה 11, ואחריכם נמצאת עוד איזו קבוצה ברקע. אז קודם כל צריכים לבוא יום יום לפגישה הזאת כדי לחדש את הקשר ועל ידי השיעור להשתדל לבנות את מרכז הקבוצה איפה שיתגלה הבורא. פעם אחר פעם, וזה יעבוד. אנחנו כך עושים, אלה התרגילים שאנחנו עכשיו עושים. כל בניית העשירייה, הקבוצה, השכינה, זה מה שאנחנו עושים היום. בחודשיים האלו אנחנו רק בזה עוסקים. אני מקווה מאוד שעוד מעט נסיים את זה.

זה כמו כשהלכנו כולנו לבית ספר. בהתחלה למדנו,  א', ב', אחר כך א' ב' יחד, וב' א' יחד וכן הלאה, בחיבורים למיניהם. אחר כך התחלת לקרוא, למדת איך לקרוא את צירופי האותיות, אחרי שידעת את זה, התחלת סוף סוף ללמוד דברים אחרים. זאת אומרת מה שלמדת באלף בית, את זה כבר אתה לא צריך, אתה צריך על ידי זה ללמוד טקסטים, להבין אותם בפנים, את הפירוש שלהם, על מה מדובר. אנחנו עכשיו לומדים איך לחבר את הסביבה, איך לחבר את העשירייה וכשנחבר אותה, זה כמו בלימוד האלף בית, נתחיל מתוך זה לגלות כל מיני מצבים בתוך העשירייה, זה כבר כמו לקרוא רומן. ממש כך.

"בתשובה למכתבך מיום ג' מרחשון, על שאלתך הראשונה בקשר שאתה צריך לעמוד על המשמר לעורר את האהבה בלב החברים, ודבר זה לא מתקבל על לבך לדבר הגון, דווקא זה אני רואה בגללך דבר נחוץ. כידוע לך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שמבין אדם לחבירו לומדים איך להתנהג בבחינת בין אדם למקום. כי אור העליון הוא בבחינת מנוחה המוחלטת, וצריכים תמיד לעורר את האהבה "עד שתחפץ אהבת כלולותינו". היינו, שמראים לך מן השמים שבדרך זה אתה צריך תמיד לעורר את אהבת שמו יתברך. ואתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו."

(רב"ש. אגרת כ"ד)

זאת אומרת להשתדל בכל זאת בכל הכוח להחזיק זה את זה, וכל אחד צריך להיות חייב לעורר את לב החברים, את העשירייה שלו לפחות, אם לא את כל בני ברוך העולמי, בלהשפיע להם נחת רוח, כמה שיותר. אין דבר כזה שאדם יכול להיות פנוי מהעבודה הזאת, זאת העבודה התמידית שלנו.

 החבל הזה שהזכרת מקודם, איך אנחנו יודעים אם זה חבל הצלה או זה חבל תלייה? ואיך לא להפוך את המשחק הזה, לנודניקיות?

זה הכול תלוי ביניכם. איך אתם מסכימים, איך שאתם בונים את זה, איך שאתם רוצים לבנות. הכול נמצא בידיים שלכם. הבורא משחק, הוא כל הזמן מעורר כל מיני מצבים לכל בני האדם שבעולם, כל הזמן. ואז כל אחד איך שהוא מגיב. אתה רוצה תגיב כך, אתה לא רוצה תגיב אחרת. אתה יכול להביא טענות מעכשיו עד לנצח, זה לא יעזור.

 כן, אבל איך אנחנו יודעים אם הוא מקבל את זה?

אתה לא צריך לדעת, אתה צריך לשחק, נקודה. לא דורשים ממך שכל.

 אבל הוא נודניק.

נודניק, כן. בגלל שככה צריך להיות. כל רגע בחיים זה נודניק. אז מה?

אין מה לעשות כאן. רוצים להתקדם, תעשו, לא רוצים, לא. אז הוא יעורר אותך שאתה תרצה להתקדם. פעם הוא יעשה לך תרגילים כאלה כמו אבא לילד, ופעם הוא ייתן לך כאלה תרגילים [יותר קשים]. מה לעשות? מטרת הבריאה היא מחויבת.

 מה זאת אומרת שאנחנו לא משחקים אחד כלפי השני בעשירייה, אלא אנחנו כולם משחקים כאחד כלפי הבורא. מה זה אומר לשחק כלפי הבורא?

זה מתוך זה. אם אתם יודעים לשחק אחד כלפי השני ולעורר את עצמכם לחיבור, מתוך החיבור אתם תדעו איך לשחק נכון כלפי הבורא. זה יתגלה. אתה פתאום תתחיל להרגיש בפועל, שהחברים והבורא, הם כביכול נמצאים יחד. זה איזה מין שילוב, שלא מפריע אחד לשני. זה לא שאתה מסתכל על זה ואחר כך על זה לסירוגין או משהו. זה מתגלה זה בתוך זה. ממש כך. כמו שרב"ש כותב שאין הבדל אם אתה חושב על העשירייה או על הבורא. ממש כך. אם אתה מסתכל לאותו כיוון, גמרנו. אתה כבר בשניהם.

"מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. ולכן צריכים להיזהר, שלא ידברו דיבורים שיכולים להביא להחברה עצבות, שעם זה הוא גורם, שכל אחד מרגיש עצמו ברע. אם כן, לאחר שהוא הולך הביתה, הוא שואל לעצמו, מה הרווחתי בזה שהלכתי להחברה, בכדי לדעת, שהמצב שבו אני נמצא, הוא מצב של שפלות, ואני צריך להצטער על זה. נמצא, כאילו הלכתי להחברה, שהם יכניסו אותי למצב של עצבות. אם כן חבל הזמן. בטח יותר טוב היה, אם לא הלכתי אליהם. ובטח הוא אומר, שעוד הפעם, שאני אצטרך ללכת להחברה, אני אתן להם תירוצים, בכדי שאני אוכל להשתמט מהם. ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות. וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה."

(רב"ש. "מה לדרוש מאסיפת חברים")

 איך באמת לשחק עם הבורא ולא כמו דון קישוט עם הרוח? איך להשתמש בסוד הזה וב"מעשיך הכרנוך"?

אם יש לך חברה, אני לא מבין מאיפה יש עוד שאלות. תממש אותם בין החברים וזהו. מה כאן כל כך בעיה? זו רק בעיה אחת, אני לא רוצה לעשות את זה. חוץ מזה הכול ניתן, הכול מובן. אין שום דבר חוץ מזה. רק מה צריך? להרכין את הראש.

 כן, אבל היום ארוך והבורא משחק איתנו דרך היחסים בינינו, ואנחנו לא רואים אחד את השני והמשחק צריך להיות אמיתי, צריך להיות קשר פנימי בינינו, כל הזמן.

יש קשר פנימי. מה זה חשוב, המרחק הגשמי חותך לך את הקשר הפנימי?

 קשה להחזיק אותו.

זאת בעיה. אתם צריכים לחשוב זה על זה ולבקש מהבורא, ואז אתם תגלו שיש קשר. כמו שבפלאפון יש לך קשר עם האחרים ואתה יכול להיות קשור איתם, אתה פתאום תגלה שכל העולם מלא מלא קשרים. אפילו לא קשרים חוטיים, פשוט הכול שדה אחד ואתה נמצא בכל השדה הזה. אתה יכול להיות קשור לכולם ובבת אחד אפילו, אין שום בעיה. לתקשורת הרוחנית, אין לה שום הגבלה.

 האם מה שקורה עם כל אחד במשך היום, זה גם מיועד ליצור את הקשר בינינו בעשירייה? אפשר גם כך להתייחס?

בוודאי. כל החיים הם רק כדי להגיע לדבקות.

 איזה סוג משחק צריכים לשחק כדי להתכונן לכנס המתקרב? מה תהיה התוספת במשחק הזה, לפי מה שאנחנו מתכווננים אליו בכנס הקרוב?

אנחנו רואים עד כמה יש תועלת מזה שהקבוצות שלנו מצטרפות לאותן הפעולות. קודם לא היינו בזה, נניח עד לפני חודשיים ראינו אותן על המסכים, יש לנו כאן הרבה מסכים, מוסקבה, פיטר וכל מיני קבוצות גדולות היו מופיעות. גם דרום אמריקה וגם לפעמים אירופה היו. וכך היינו רואים אותן, אבל לא הייתה לנו נחיצות כל כך גדולה להרגיש קשר עם הקבוצות. לא הייתה נחיצות.

ופתאום כשאנחנו התחלנו את התהליך הזה, מה שעכשיו אנחנו עוברים, אז במהלך הזה אנחנו הרגשנו שחייבים לתת מקום לקבוצות להתבטא בצורה ברורה, בולטת, כמו שהן יושבות כאן באותו מקום איפה שקבוצת פתח תקווה. וזה מפני שהרגשנו חיסרון בהתחברות גם מקבוצות חוץ וחו"ל. ואני מאוד מקווה שאנחנו עוד נגיע לצורות כאלו שנוכל להיות ב"זום". בקיצור בכל מיני צורות כאלה, להרגיש את עצמנו שנמצאים באמת יחד, גם בלהידמות לזה פיזית, אבל ודאי שמבחינה פנימית, נפשית.

אני חושב שזה צריך לתת לנו קצת תשובה למה אנחנו צריכים בכל זאת כנסים. כי בכנס אנחנו צריכים להרגיש את עצמנו הרבה יותר מכוונים, מחוברים ממה שבכנסים הקודמים. כי בכנסים הקודמים פשוט כולנו יחד היינו שרים, היינו יושבים, עוסקים במשהו, זה היה מין משהו שנמצאים יחד, אבל לא חיבור כמו שעכשיו אנחנו מרגישים יותר שיש לנו צורך, שגילינו צורך בקבוצות אחרות. הם נעשו יותר קרובות זו לזו. אנחנו מרגישים שאנחנו שייכים למקור אחד. הבורא יותר מתקרב אלינו ולכן אנחנו מרגישים שאנחנו גם שייכים זה לזה דרך האבא המשותף.

ולכן אני מאוד מקווה שבכנס הקרוב אנחנו נרגיש כנס שונה לגמרי ממה שהיה קודם. שקודם זה היה כינוס, ועכשיו זה יהיה ממש חיבור. שנרגיש את עצמנו ברמה אחרת של הקיום. ושאותה עוצמת החיבור שתתגלה היא תאפשר לנו ממש לגלות את הכוח המשותף בינינו, הבורא.

הנטייה לזה כבר נמצאת בנו, ומרגישים לפי ההשתתפות שמתקרבים לזה, מתקרבים ממש בפועל. ההרגשה נעשית יותר פנימית, הקבוצות מתחילות יותר ויותר להרגיש שהן שייכות למציאות אחת, לקבוצה רוחנית אחת, ובכנס זה צריך להתגלות בצורה חדשה. זה לא יהיה הכנס הרגיל כמו שהיה במשך כל השנים הקודמות.

 אנחנו רוצים לבטא את ההודיה העמוקה שלנו, קודם כל לכל העשיריות שעבדו אתנו בתורנות, מאיבאנובו, מנובוגראד, מאזרביז'אן וחברים שעובדים אתנו בעשירייה באופן קבוע. בנוסף לעשיריות התורניות יש חברים מקנדה על המסך שהם חלק מהעשירייה שלנו והם אתנו בשיעור ערב ערב. והודיה לך ולכם, כל התלמידים שנענו לבקשות שלנו והראו צורך עז ורצון בשאלות שנשלחו, וממש קיבלנו התפעלות מזה, זה היה מקסים. וגם לך, רב יקר שלנו.

אנחנו רוצים לפנות לפתח תקווה, לעשירייה מס' עשרים ואחת, שיתנו את המשימה היומית.

 יש לנו היום משימה שכל אחד ייקח אותה בשיא הרצינות, משחק הכי רציני. אנחנו מבקשים מכל העשיריות שכל חבר ישחק מול העשירייה במשך כל היום, בכל האמצעים שיש לפניו כדי שאף חבר לא יישאר אדיש. את הרעיונות למשחק שהיו מוצלחים, מקוריים, ועוררו את החברים, בבקשה לשתף בין העשיריות במשך היום.

אולי לעשות את זה דרך ווטסאפ משותף לכולם, כדי שידעו כולם את ההמלצות המוצלחות, וגם לי תשלחו.

 עשינו סקר לגבי מפגשי עשיריות בימי שישי, אז הוצאנו סקר לכל החברים גם בארץ וגם בכלי העולמי. השתתפו שש מאות איש. לגבי מפגש עשיריות, היו שתי דעות, לקיים את המפגש אחרי סעודה ראשונה או לקיים אותה ביום שבת לפני שיעור בוקר, משלוש עד ארבע. מספר התומכים בשתי הדעות האלה התחלק שווה בשווה, אבל הדעה הכי כללית הייתה שכל עשירייה תחליט עבור עצמה על הזמן שהכי מתאים לה כדי לקיים את המפגש.

ולגבי שיעור הצהרים בשבת, הכלי העולמי מעוניין ששיעור שבת ימשיך להיות כמו שהוא עכשיו, משלוש עד שש ואז סעודה שלישית. בארץ הרוב רצו שזה יחזור להיות מארבע עד שש, אבל הייתה גם כמות לא מבוטלת שרצו שזה ימשיך להיות משלוש עד שש, ואז סעודה שלישית. אלה תוצאות הסקר.

למה רצו מארבע עד שש, כי זה מדי ארוך או שזה מדי מוקדם, מה הסיבה?

 זה נותן עוד שעה עם המשפחה.

כי זה נותן עוד שעה עם המשפחה. מה אתם עושים ערב ערב? לפי מה שאני בודק אתם פנויים בערבים. פעם חשבתי שאתם מתרוצצים בכל מיני הפצות, ובכל מיני דברים. עכשיו אני יודע שאתם סתם בטלנים, ואחרי העבודה אתם בורחים הביתה. אז אנחנו רוצים להפעיל את עצמנו גם בערב, כמו שהיה אצל רב"ש.

אז תעשה סקר מתי אנחנו מפעילים שיעורי ערב. כבר אמרו לי, אבל בכל זאת, תשאל עוד פעם, אולי קהל יותר גדול. מתי נוח וטוב, באיזה מימי השבוע, ובכלל אולי לעשות יום יום שיעורים בערבים ובאילו נושאים. 

 לגבי שבת בצהרים בארץ זה היה מאד קרוב, הכמות שאמרה שרוצים לחזור למה שהיה לבין הכמות שמעוניינת להישאר באותו דבר. אז אם מסתכלים על התמונה הכללית ולוקחים בחשבון גם את הכלי העולמי וגם את הארץ, אז הרוב רוצים להישאר באותו דבר.

"אותו דבר", הכוונה משלוש עד שש?

 כן.

בסדר. לגבי השיעור ביום שישי, הוא נשאר כך, כן?

 לא בדקנו לגבי שיעור ביום ששי. בדקנו לגבי מפגש העשירייה.

כי הוא נעשה מוקדם מאוד. אולי לעשות אותו קצת יותר מאוחר וכבר ללכת הביתה בתוך השבת? אני לא יודע. אתם תבחרו את הדברים. זה לא חשוב לי, כי אם אנחנו לא מוגבלים בזמן, אנחנו יכולים לתת לשיעור הזה אולי יותר זמן אפילו וכן הלאה. תבדקו.

אבל רוצים או לא רוצים, בשעות הערב בטוח שאני רוצה ללמד. מי שבא, בא, מי שלא, לא. כך זה היה אצל רב"ש. אני לא סופר מי נמצא ומי לא נמצא. אבל כנראה, שחוץ מיום ראשון שזה קבוע אצלנו, אני חושב שגם שם צריכים להשתדל להרחיב לשעה וחצי ולא שעה, ועוד פעמיים בשבוע באותו שבוע, נניח שלישי וחמישי, אני לא יודע מתי. מתי שאתם פנויים מהפצה.

 בשבוע הבא אנחנו יוצאים לסבב השלישי של התורנויות של העשיריות. אז עולה שאלה, האם להישאר באותם הרכבים של קבוצות שהיינו עד עכשיו? כי חברים טוענים שנבנה קשר וכדאי להשתמש בקשר הזה גם כלפי הכנס הגדול. למשל היום הייתה תורנות של עשירייה מספר אחת, קבוצת טורונטו ועוד כמה קבוצות. הם היו העשירייה היומית.

המערכת הזאת, כן. תשמרו אם אתם רוצים, ואם אתם לא רוצים, תחליפו. אני לא נכנס לזה. אסור לי. ודאי שאם מתרגלים ואם נמצאים בזה, זה כבר טוב. "הרגל נעשה טבע שני", זה טוב, וזה מתחזק יותר ויותר, אבל אם אין ברירה ויותר נוח מכל מיני סיבות אחרות, לפי ההחלטה הכללית אתם יכולים להחליף.

 יש גם בקשה לעשות טיש ביום שבת.

אני לא יודע. תפנה לאלו שאחראים על זה, שיעשו סקר. זו בעיה גדולה. אני מבין שהערב נעשה מאד ארוך, ולכן אני אומר שאולי אנחנו היינו מזיזים את השיעור וגם מגדילים אותו. "לעשות טיש" זה נקרא לעשות אותו רק לגברים, כי אז נשים צריכות להישאר בבית עם הילדים. אני לא יודע איך לעשות את זה. יש בעיה של מרחקים. כי הרבה אנשים חיים במרחק שלא יכולים בשבת לנוע כל כך לכאן ובחזרה. תחשבו. לי לא חשוב. אני מוכן לכל דבר, רק העיקר שיהיה לשביעות הרצון של כולם.

 לגבי הפעילות אחרי הצהרים שיהיה בשיקול שזו פעילות שהגברים עושים בצורה עצמאית כלפי חיבור. למשל בקבוצה שלנו, בכל יום שלישי, כל הגברים נפגשים ועושים חיבור לפי מה שאתם הייתם עושים אצל רב"ש. בימי חמישי הייתם נפגשים, קוראים, ויש לזה הרבה מאד משמעות וזה נותן הרבה מאוד כוח. אז אני לא יודע מה העדיפות, מה יותר נכון, שיעור שלך או שהגברים עושים משהו בצורה עצמאית. רצוי שגם זה יהיה חלק מהשיקול, כי אותנו כקבוצה זה הרים, והדבר היחיד שדחף אותנו למעלה אלה הפעולות העצמאיות שאנחנו עושים כלפי חיבור בצורה מסודרת בקבוצה.

אני חושב שאותן הפעילויות שאתם עושים כבר מפגישים אתכם.

מתי אתם בעשירייה נפגשים כקבוצה? יש פגישה לעשיריות? בימי שישי אחר הצהרים, אחרי הסעודה. אתם נשארים כאן או באיזה מקומות ונפגשים.

הוא דיבר על משהו אחר. אני לא מבין משהו אחר. אפשר לבנות סוגי מפגשים שונים, זה ברור. אבל ביום ראשון יש לכם מפגש שהוא כללי כזה. חוץ מזה כל הפעילות הזאת שלנו היא גם מפגש בין העשיריות, שאתם מדברים ודנים ביניכם. אתם רוצים, בבקשה, תעשו עוד, זה עניינכם.

אבל רב"ש דווקא לא היה כל כך ממליץ על עוד ועוד מפגשים בין העשיריות. אצלנו זה היה פעם בשבוע וזהו. ופעם בשבוע זה היה גם מוגדר מאוד. מפני שלאותה פעם בשבוע הוא כתב מאמר, אז היינו קוראים מאמר, וגם לפעמים המאמרים היו מאוד ארוכים, אז היינו קוראים רק חלק ממנו. שותים ויסקי לחיים, או שותים תה עם עוגה, חוץ מזה היה אסור לשתות שום דבר, והולכים הביתה. לא יותר משעה וחצי. אבל בסך הכול זה היה המפגש בין החברים, שום דבר חוץ מזה.

 אנחנו לקחנו את אותה המתכונת, ואנחנו נפגשים לשעה, משש עד שבע, לפי כל הכללים שאתה סיפרת על רב"ש. כל הזמן היינו אוספים מה צריך להיות, ולפי זה עשינו. אתה המלצת איך צריך להיות מפגש כזה. בצורה עצמאית, ללא שום חסות הגברים נפגשים, בונים את התוכן, דואגים להגיע לחיבור ויש לזה כוח.

אני לא אומר לכם שום דבר, אני אומר רק מה שהיה אצל רב"ש. יכול להיות, תוסיפו, אני לא יודע. אבל בעיני, אם אתם מנצלים נכון את כל המפגשים האחרים שלנו, כמו שיעור בוקר שהוא גם מפגש, כל סעודה היא גם מפגש, אם אתם תעשו מכל מפגש כזה, מפגש עשיריות, מפגש קבוצות, מפגש חברים, אתם לא צריכים שום דבר.

ובינתיים, נעשה חשבון נפש.

קטעים נבחרים מכתבי המקובלים בנושא: "משחק"

1) אין בכוחו של אדם לעשות משהו, אם לא יקבל תמורה זה משהו עבור המעשה. היינו, שהוא צריך להנות. וכל הנאה, שהאדם מקבל לתועלת עצמו, מוכרח להיות ע"י הנאה זו נפרד מחיי החיים מסיבת הפירוד. ומפסיקו מלהיות דבוק בהבורא. היות שענין הדביקות נמדדת בהשתוות הצורה. לכן אי אפשר להיות השפעה נקיה, בלי תערובות של קבלה מצד כוחות עצמו. לכן, בכדי שיהיה להאדם כחות דהשפעה, לטבע שני אנו צריכים, שיהא באדם הכח להגיע להשתוות הצורה. היינו, כמו שהבורא הוא המשפיע ולא לקבל כלום, דאינו חס ושלום בעל חסרון. כלומר, שגם מה שהוא משפיע, אין זה מטעם חסרון. היינו, שאם אין לו חס ושלום למי להשפיע, מורגש דבר זה אצלו לחסרון. אלא שאנו צריכים להבין זה כמו שחוק. כלומר, שאין זה שהוא רצה להשפיע הוא דבר הצריך לו, אלא הכל כמו משחק. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, בענין מטרוניתא [גבירה] שאלה, מה הקב"ה עושה לאחר שברא את העולם. התשובה היתה, יושב ומשחק עם לויתן, שנאמר "לויתן זה יצרת לשחק בו". (עבודה זרה דף ג.). שענין לויתן הוא בחינת דביקות וחיבור (מלשון "כמער איש ולויות"). היינו, שהתכלית הוא חיבור הבורא עם הנבראים, הוא רק בחינת שחוק ולא ענין של רצון וצורך. וההבדל הוא בין שחוק לרצון, הוא שכל מה שבא ברצון הוא בהכרח, ואם אינו משיג את רצונו הוא בעל חסרון. מה שאין כן בשחוק, אפילו כשאינו משיג את הדבר, לא נחשב זה לחסרון. כמו שאומרים: "מה שלא השגתי מה שחשבתי, אין דבר". שזהו לא כל כך חשוב, מטעם שכל הרצון שהיה לו להדבר, היה רק בשחוק ולא רצינות.

(בעל הסולם, שמעתי טז. מהו יום ה' וליל ה', בעבודה)

2) ניתן לנו טעם בדברים קטנים וגשמיים, בכדי שכשנתבגר נדע איך לשמור על דברים רוחניים וחשובים.

אנו רואים ילד קטן משחק במשחקים שהוריו קנו עבורו. וכל עוד שהוא מוצא טעם, הוא משחק בו. ואחר כך הילד זורק או ששובר אותו בכוונה תחילה. וכשאביו צועק עליו, "הלא אני הוצאתי הרבה כסף על הצעצועים האלו, ומדוע אתה שובר, או זורק, או מאבד בכוונה או שלא בכוונה". והילד לא מבין אפילו מה שאביו מדבר. וכשמתבגר מעט, אזי הוא מתחיל להבין, אך על כל פנים עדיין לא יכול לשלוט בעצמו לשמור על דברים שלא זקוק להם, אלא הוא מוכרח לשבור אותם, כי כבר הורגל מקטנותו, שכל דבר שאינו נצרך לשעה, מוכרחים לקלקל. ואחר כך, כשמתבגר יותר, כבר יש לו לכח השליטה להחזיק דברים בביתו, אפילו שאין מוצא עכשיו טעם בהם. עד שבא לידי הבנה, שאפילו בזמן שכבר לא מוצא ענין בהדברים האלה, גם כן לא צריכים לקלקל, אלא שדברים האלו ישמשו לילדים קטנים. היינו שהדברים האלו ישתמשו לאנשים הפחותים ממנו בדעה. ולולא התרגילים האלו, אזי אפילו האדם המבוגר היה נוהג כן. למשל, בזמן שאינו מוצא טעם בהבגד שיש לו, אזי היה קורע את מעילו. אבל מהנסיון הוא כבר יודע, שאפשר שהמעיל הזה ישמש לאדם הפחות ממנו במעלה, היינו בעשירות, אזי הוא מוכר לעני או שנותן מתנה לעני, ובודאי לא מקלקל אותו. ומזה אנו באים, שהאדם, בכדי שיוכל לשמור על רוחניות ופנימיות המלובשת בהתורה, מוכרח לעבור את התרגילים הנ"ל על דברים גשמיים, וכשיסיים אותם, אזי יכולין לתת לו גם כן רוחניות. והרמז לזה, "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", וחז"ל אומרים "איזהו שוטה המאבד מה שנותנין לו".

(רב"ש ג', טעם בדברים קטנים וגשמיים)

3) טרם שיכולים לקבל חיות התורה אנחנו מוכרחים לקבל חיות מדברים גשמיים, מטעם שבלי חיות אי אפשר לחיות. לכן הכין לנו ה' יתברך שנקבל חיות מגשמיות. פירושו של הדבר: כי חיות נקרא אור ותענוג, ותענוג זה רוחניות, וזה כלל: כי אין אור בלי כלי, היינו תענוג בלי התלבשות אינו במציאות. לכן, כל ההפרש הוא לא בהתענוג הנקרא אור, אלא בהתלבשות, היינו בכלי, כי יש התלבשות של שקר ויש התלבשות של אמת. וזה דומה לילדה קטנה בת חמש שנים שמשחקת עם בובה, שהילדה הזו משחקת עם הבובה כאילו שהבובה היא ילד ממש בעל הרגש, ואע"פ שהבובה אינה משיבה היא מדברת אליה. ובאותו זמן, אם יש בבית ילד קטן בן חצי שנה והוא בוכה, ואומרים לילדה בת החמש: לכי ותשחקי עם הילד האמיתי וגם לנו תהיה תועלת שהילד לא יבכה. ובשום אופן היא לא תסכים. זאת אומרת שאינה מסוגלת לקבל תענוג מהתלבשות אמיתית אלא מהתלבשות של שקר. אבל התענוג, אנחנו רואים שהילדה מרגישה תענוג אמיתי. מה שאם כן כשהילדה נתבגרה ונעשית בת שמונה-עשרה שנה, כבר מוכרחת לקבל תענוג מהתלבשות של אמת. כמו כן, טרם שאנחנו מתבגרים אנחנו מקבלים תענוג דוקא משלא לשמה, הנבחן להתלבשות של שקר, וזה נקרא צל, הסתרה, שאז יש מקום עבודה, והחיות מקבלים מדברים של שקרים. ואחר כך כשזוכין אזי מקבלים בחינת אור האמונה.

(רב"ש ב', אגרת י"ב/ב)

4) לשם מה היה להם, לבעלי הזהר, לתאר את כל השינויים האלה, בעולם האצילות עצמו? היה להם לומר במפורש, רק כלפי המקבלים שבבי"ע, ולא להרבות דברים כל כך באצילות, שנצטרך לתרץ עליהם תירוצים? אכן, יש בזה סוד נמרץ מאד ומאד. והוא "סוד, וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב). כי באמת, יש בזה חפץ אלקי, שאלו הדימוים, המתפעלים רק בנשמות המקבלים, יתראו אל הנשמות, כמו שהוא ית' עצמו משתתף עמהם, כדי להגדיל ביותר את השגת הנשמות.

בדומה לאב, המצטמצם, להראות לבנו יקירו הקטן, בפנים של צער ובפנים של נחת, אע"פ שאין בו, לא מן הצער ולא מן הנחת כלום, אלא עושה זאת, רק להפעיל את בנו החביב, ולהרחיב הבנתו, בכדי להשתעשע עמו. ורק אחר שיגדל, ישכיל וידע, שכל מה שעשה אביו, לא היה בו שום ממשיות יותר, אלא רק בכדי להשתעשע עמו. כן הוא בענין אשר לפנינו: אע"פ, שכל אלו הדימוים והשינוים, מתחילים רק בהתפעלות הנשמות, ובהם הם מסתיימים, מ"מ בחפץ אלקי, מתדמה להם, כאלו הם נראים בו ית' עצמו. ועושה ית' וית' זה, בכדי להרחיב ולהגדיל את השגתן של הנשמות, במדה הגדושה ביותר, שהוא בכלל מחשבת הבריאה, בכדי להנות לנבראיו.

(בעל הסולם, מבוא לספר הזוהר, אות ל"ג)

5) ...וכתיב, "ומשה יקח את האהל" וכו', ולמה נטה אהלו חוץ למחנה. וסוברים הטפשים שעשה זאת כדי להשבית שטף מעיין החכמה, מסבת החטא. ח"ו לא יעלה על הדעת, כי אחר החטא, הם צריכים באמת למעיינות התורה והחכמה אלף אלפי אלפים פעמים יותר מבתחילה. וכמו"ש ז"ל: "אלמלא חטאו ישראל, לא ניתן להם, אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד". אלא אדרבה היא הסגולה הנאמנה לפתחון פה מעיינות החכמה למקור נאמן, להיות שאחר שנטה משה אהלו מחוץ למחנה, נתרבה אליו השתוקקות בתוך המחנה, כי "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו" וכו'. ועמה גם הדביקות אליו, וממילא זכו להתפשטות נשמת משה ביניהם, שע"כ נקראו דור דעה. וכבר אמרתי, גם הזכרתי לכם התורה שאמרתי בחג השבועות בטרם נסיעתי מכם, על הפסוק, "ברח דודי ודמה לך לצבי" "מה צבי זה כשהוא נס מחזיר פניו לאחוריו" וכו'. אשר באין תחבולה להמציא הפנים, מטכסים המצאה זו, אשר מביאים הפנים באחוריים, וז"ש: "כך הקב"ה בשעה וכו', מחזיר פניו לאחוריו", כי על ידי הרגשת הפירוד והאחוריים ואי היכולת לקבל פני הקדושה, נמצאים מתרבים ועולים נצוצי ההשתוקקות במדה יתרה, עד שהאחוריים הם הפנים, כי הלוחות מזה ומזה הם כתובים. וכבר הגיע הזמן לשים לב לדברים האלו.

(בעל הסולם, אגרת מג)

6) המגיד ממזריץ' אומר שיש עשרה חוקים בעבודה הרוחנית:

שלושה מהם אפשר ללמוד מתינוק:

א. תינוק שמח בלי קשר לכלום.

ב. תינוק לא רגוע אפילו לדקה.

ג. תינוק דורש בכל הכוח את מה שהוא רוצה.

שבעה מהם אפשר ללמוד מגנב:

א. גנב עובד בלילות.

ב. מה שהגנב לא הספיק בלילה הקודם, הוא מנסה להשיג בלילה הבא.

ג. הגנב נאמן לחברים.

ד. הגנב מסכן את עצמו כדי להשיג דברים פעוטים, ואפילו חסרי משמעות.

ה. הגנב לא מעריך את מה שהשיג, ומוכר את זה בפרוטות.

ו. הגנב מקבל מכות, אבל לא נרגע.

ז. הגנב רואה בעסק שלו יתרונות, ולא רוצה להחליפו.

"לכל מנעול יש מפתח, אבל אם המנעול לא ניתן לפתיחה, הגנב האמיץ שובר אותו. הבורא אוהב את מי  ששובר את לבו כדי להגיע להיכל המלך".

7) וְהַכְּלָל, שֶׁצָּרִיךְ לְהַתְגַּבֵּר מְאֹד בְּכָל הַכֹּחוֹת, לִהְיוֹת אַךְ שָׂמֵחַ תָּמִיד. כִּי טֶבַע הָאָדָם לִמְשֹׁךְ עַצְמוֹ לְמָרָה שְׁחֹרָה וְעַצְבוּת מֵחֲמַת פִּגְעֵי וּמִקְרֵי הַזְּמַן, וְכָל אָדָם מָלֵא יִסּוּרִים, עַל - כֵּן צָרִיךְ לְהַכְרִיחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכֹחַ גָּדוֹל לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד וּלְשַֹמֵּחַ אֶת עַצְמוֹ בְּכָל אֲשֶׁר יוּכַל, וַאֲפִלּוּ בְּמִלֵּי דִּשְׁטוּתָא. אַף שֶׁגַּם לֵב נִשְׁבָּר הוּא טוֹב מְאֹד, עִם כָּל זֶה הוּא רַק בְּאֵיזוֹ שָׁעָה, וְרָאוּי לִקְבֹּעַ לוֹ אֵיזֶה שָׁעָה בַּיּוֹם לְשַׁבֵּר לִבּוֹ וּלְפָרֵשׁ שִׂיחָתוֹ לְפָנָיו יִתְבָּרַךְ, כַּמּוּבָא אֶצְלֵנוּ, אֲבָל כָּל הַיּוֹם כֻּלּוֹ צָרִיךְ לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה. (ליקוטי מוהר"ן - מהדורא בתרא סימן כד)

8) יִשְׂמַח וִיחַזֵּק עַצְמוֹ, וְאַל יַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ, אַף אִם נָפַל לְמַה שֶּׁנָּפַל, אַף עַל פִּי כֵן יְחַזֵּק עַצְמוֹ בִּמְעַט דִּמְעַט טוֹב, שֶׁמּוֹצֵא בְּעַצְמוֹ עֲדַיִן, עַד אֲשֶׁר יִזְכֶּה לָשׁוּב עַ"י זֶה לְהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וְכָל הַזְּדוֹנוֹת יִהְיוּ נַעֲשִׂין זְכֻיּוֹת.

וּמִזֶּה תָּבִין, עַד הֵיכָן אַתָּה צָרִיךְ לְהִתְחַזֵּק וְלִבְלִי לְיָאֵשׁ עַצְמְךָ, אַף אִם יִהְיֶה מַה שֶּׁיִּהְיֶה. וְהָעִקָּר לִהְיוֹת בְּשִׂמְחָה תָּמִיד. וִישַֹמַּח עַצְמוֹ בְּכָל מַה שֶּׁיּוּכַל, וַאֲפִלּוּ עַ"י מִלֵּי דִּשְׁטוּתָא(דברי שטות), לַעֲשׂוֹת עַצְמוֹ כְּשׁוֹטֶה וְלַעֲשׂוֹת עִנְיְנֵי שְׁטוּת וּצְחוֹק אוֹ קְפִיצוֹת וְרִקּוּדִים, כְּדֵי לָבוֹא לְשִׂמְחָה, שֶׁהוּא דָּבָר גָּדוֹל מְאֹד.

(ליקוטי מוהר"ן - מהדורא בתרא סימן מח )

9) יש לאדם רצון פנימי לרוחניות מצד עצמו. זאת אומרת, אפילו כשהוא יהיה יחידי, ואין לו שום אנשים מבחוץ, שיתפעל מהם, לקבל מהם איזה רצון, אלא מצד עצמו קבל התעוררות וחושק להיות עובד ה'. אבל הרצון שיש לו מצד עצמו, בטח שהוא לא כל כך גדול, שלא יצטרך להגדיל את הרצון הזה, שיכול לפעול עימו, בכדי להשיג את המטרה הרוחנית. אי לזאת, יש עצה, כמו בגשמיות, היינו להגדיל את הרצון הזה על ידי אנשים שמבחוץ, שהם מחייבים אותו ללכת לפי טעמם ורוחם. וזהו ע"י זה שהוא מתחבר לאנשים, שהוא רואה שיש גם להם צורך לרוחניות. והרצון שיש לאלו אנשים שמבחוץ, הם מולידים לו גם רצון, שע"י זה הוא מקבל רצון גדול לרוחניות. זאת אומרת, חוץ מהרצון שיש לו מפנימיותו עצמו, הוא מקבל רצון על רוחניות, מה שהם מולידים לו. ואז הוא משיג רצון גדול, שיוכל לבוא להמטרה.

(רב"ש א', מעוז צור ישועתי)

10) ערך הרוממות, אינו תלוי ביחיד, אלא בסביבה. למשל, אפילו אם האדם מלא מעלות טובות, אם לא יחשבוהו הסביבה, ולא יכבדוהו, אדם כזה ימצא תמיד נכה רוח, ולא יוכל להתגאות במעלותיו, אעפ"י שאינו מסופק באמיתותם. ולהיפך מזה: אדם, שאין לו מעלה כלל, אלא הסביבה יכבדוהו, כמו שיש לו מעלות מרובות, האדם הזה יהיה מלא גאות רוח, כי ערך החשיבות והרוממות ניתנה לגמרי לרשות הסביבה. ובשעה שאדם רואה, איך הסביבה שלו, מקילים ראש בעבודתו ית', ואינם מעריכים רוממותו כראוי - אין האחד יכול להתגבר על הסביבה, וגם הוא אינו יכול להשיג רוממותו ית', אלא שמיקל ראשו בעת עבודתו כמוהם. וכיון שאין לו הבסיס של השגת רוממותו ית', מובן מאליו, שלא יוכל לעבוד להשפיע נ"ר ליוצרו ולא לתועלת עצמו. כי אין לו חומר דלק ליגיעה. ו"לא יגעת ומצאת, אל תאמין". ואין לו שום עצה, אלא או לעבוד לתועלת עצמו, או שלא לעבוד כלום. כי השפעת נ"ר ליוצרו, לא ישמש לו, כמו קבלה ממש. ובזה תבין הכתוב: "ברוב עם הדרת מלך". כי ערך הרוממות בא מן הסביבה בב' תנאים:

א. במדת ההערכה של הסביבה.

ב. במדת גדלה של הסביבה, וע"כ ברוב עם הדרת מלך.

(בעל הסולם, מאמר לסיום הזוהר)

11) אם הוא רואה, איך שהחברים עומדים במדרגה גבוהה ממנו, והוא רואה בתוך הדעת, איך הוא נמצא בתכלית השפלות מול החברים, והוא רואה, שכל החברים הם שומרי זמן, שנקבע לשמור סדר ביאתם לבית הכנסת, והם יותר מתעניינים לכל מה שמתרחש בין החברים, לעזור לכל אחד בכל מה דאפשר, וכל דברי עבודה ששומעים מפי מגידי השיעורים, הם תיכף לוקחים את זה לשימוש בפועל במעשה, וכדומה. בודאי זה פועל עליו, שיתן לו כח להתגבר על עצלותו, הן בעת שהוא צריך לקום לפנות בוקר, בזמן שמעוררים אותו. ובעת הלימוד הגוף שלו מתענין יותר בהשעורים, כי אחרת הוא יהיה המפגר בין החברה. וכמו כן בכל דבר בקדושה הוא מוכרח לקבל יותר ברצינות, משום שהגוף לא יכול לסבול שפלות. ועוד יותר מזה, הגוף שלו, בעת שהוא מסתכל על החברה, והוא רואה בתוך הדעת, איך שכולם עובדים לשם שמים, אז גם הגוף שלו גם כן נותן לו לעבוד לשם שמים. והסיבה שהגוף עוזר לו לעבוד לשם שמים, היא כנ"ל, היינו שאין הגוף מוכן לסבול שפלות. אלא כל גוף הוא בעל גאוה, ואינו מוכן להשלים עם המציאות, שחברו יהיה יותר גדול ממנו. נמצא לפי זה, שבזמן שהוא רואה, שהחברים עומדים במעלה יותר גבוהה ממנו, זה גורם להתעלות בכל המובנים.

(רב"ש א', ענין למעלה מהדעת)

12) אם כל אחד ואחד מהחברים צריך לגלות את האהבה שיש לו להחברה, או שמספיק שיש לו אהבה בלבו, ועובד בענין אהבת חברים בהצנע לכת, ומשום זה הוא לא צריך לגלות מצפוני לבו. כידוע שהצנע לכת הוא דבר גדול. או שנגיד להיפוך שמוכרח הוא לגלות את האהבה שיש בלבו, להחברים, מטעם כי בזה הגלוי, הוא גורם שיעורר את לב חבירו, להחברים, שגם החברים ירגישו שכל אחד ואחד עוסק באהבת חברים. והרווח בזה הוא שעל ידי זה הוא מקבל כח יותר חזק לפעול באהבת חברים ביתר שאת ועז, מטעם שכח האהבה של כל אחד ואחד נכלל בחבירו. מה שאין כן אם לא מגלין כל אחד להחברה שעוסק באהבת חברים אז חסר לו הכח של החברה, מטעם שמאד קשה, לדון את חבירו לכף זכות, וכל אחד חושב על עצמו שהוא הצדיק, שרק הוא עוסק באהבת חברים. נמצא שאין לו רק כח קטן שיוכל לעבוד באהבת הזולת. היוצא מזה שדוקא עבודה זו צריך להיות בגלוי, ולא בהצנע לכת.

(רב"ש א', בענין אהבת חברים)

13) בתשובה למכתבך מיום ג' מרחשון, על שאלתך הראשונה בקשר שאתה צריך לעמוד על המשמר לעורר את האהבה בלב החברים, ודבר זה לא מתקבל על לבך לדבר הגון, דווקא זה אני רואה בגללך דבר נחוץ. כידוע לך מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שמבין אדם לחבירו לומדים איך להתנהג בבחינת בין אדם למקום. כי אור העליון הוא בבחינת מנוחה המוחלטת, וצריכים תמיד לעורר את האהבה "עד שתחפץ אהבת כלולותינו". היינו, שמראים לך מן השמים שבדרך זה אתה צריך תמיד לעורר את אהבת שמו יתברך. ואתה צריך לעמוד תמיד על המשמר, כל היום וכל הלילה, היינו בין בזמן שאתה מרגיש בחינת יום ובין שאתה מרגיש בחינת לילה. כי אנו אומרים לה' יתברך - כי לך יום אף לך לילה. שגם הלילה, היינו חשכת הלילה, גם כן בא מצד ה' יתברך לטובת האדם, כמו שכתוב "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". היוצא מזה, עליך לעורר לב החברים עד שתהא השלהבת עולה מאליה, כמו שאמרו חז"ל על "בהעלותך את הנרות", ועל ידי זה תזכה לעורר את אהבת המקום ברוך הוא עלינו.

(רב"ש ב', אגרת כד)

14) מוטל על כל אחד, שיחשבו עם מה הוא יכול לעשות מצב רוח טוב להשני. ולכן צריכים להיזהר, שלא ידברו דיבורים שיכולים להביא להחברה עצבות, שעם זה הוא גורם, שכל אחד מרגיש עצמו ברע. אם כן, לאחר שהוא הולך הביתה, הוא שואל לעצמו, מה הרווחתי בזה שהלכתי להחברה, בכדי לדעת, שהמצב שבו אני נמצא, הוא מצב של שפלות, ואני צריך להצטער על זה. נמצא, כאילו הלכתי להחברה, שהם יכניסו אותי למצב של עצבות. אם כן חבל הזמן. בטח יותר טוב היה, אם לא הלכתי אליהם. ובטח הוא אומר, שעוד הפעם, שאני אצטרך ללכת להחברה, אני אתן להם תירוצים, בכדי שאני אוכל להשתמט מהם.ובהאמור יוצא, שכל אחד צריך להשתדל להביא להחברה רוח חיים, ומלוא תקוות, ולהכניס מרץ בהחברה, שכל אחד מהחברה, תהיה לו יכולת לומר לעצמו, עכשיו אני מתחיל דף חדש בעבודה. כלומר, שמטרם שבא להחברה, הוא היה מאוכזב מענין התקדמות בעבודת ה'. מה שאין כן עכשיו החברה הכניסו בו רוח חיים מלא תקוה, שהשיג ע"י החברה בטחון וכח התגברות, כי מרגיש עכשיו, שיש בידו להגיע לשלימות.וכל מה שהיה חושב, שעומד לנגדו הר גבוה, וחשב שאין בידו לכבוש אותו, אלא באמת הם הפרעות חזקות, הוא מרגיש עכשיו, שהם ממש אין ואפס. והכל קבל מכח החברה, מטעם שכל אחד ואחד השתדל להכניס מצב של עידוד וקיום אויר חדש בהחברה.

(רב"ש א', מה לדרוש מאסיפת חברים)

15) כמו מי שהולך לשמחת חברו, אינו עושה חשבון עם עצמו, אם יש לו מצב רוח או לא, אלא צריכים להשתתף בשמחת חברו, ואסור להראות לחבירו פנים זועפות, אלא פנים שוחקות. כמו כן כאן, שהחיבור של החברים צריך להיות, שכל אחד ירצה לשמח את חברו, ודווקא בדברים גשמיים, כי דווקא זה עניין "קנה לך חבר".

(רב"ש ב', אגרת ל"ז)

16) האדם צריך להאמין, ש"אין עוד מלבדו". כלומר, הבורא מחייב אותו לעשות את המעשים טובים. אלא, היות שאין האדם עדיין ראוי, שידע שהבורא מחייבו, לכן הבורא מתלבש עצמו בלבושים של בשר ודם, שעל ידיהם הבורא עושה את הפעולות האלו, היינו שמבחינת אחוריים הבורא עושה. פירוש, האדם רואה את הפנים של בני אדם. אבל האדם צריך להאמין, שאחרי הפנים של בני אדם, עומד שם הבורא ועושה הפעולות האלו. היינו, שמבחינת אחורי בן אדם עומד הבורא, וכופה אותו לעשות את המעשים, מה שהבורא רוצה. נמצא, שהבורא פועל הכל, אלא שהאדם מחשיב, מה שהוא רואה, ולא מה שהוא צריך להאמין.

(רב"ש ב', מהו שתורה נקראת קו אמצעי, בעבודה)